 |
 |
| עו"ד ישראל פרי | אורי לופוליאנסקי |
גזר הדין החמור שהושת על ראש עיריית ירושלים לשעבר, אורי לופוליאנסקי, יפנה בקרוב מאוד זרקור תקשורתי לעבר המרכז הרפואי של שירות בתי הסוהר (מר"ש). כאשר אישיות ציבורית אהודה יחסית כמו לופוליאנסקי תידרש להתאשפז במר"ש הידוע לשמצה, או אז ישלפו עורכי הדין והרופאים הבכירים ביותר בארץ את חוות הדעת אשר ישללו מכל וכל את האפשרות הזו. בדיוק מהסיבה הזו, עורך דין ישראל פרי אשר נשפט ל-10 שנות מאסר על עושק כספים של ניצולי שואה שוהה כבר למעלה משנתיים בביתו, משום שמחלת הסרטן שלו אינה סובלת את סוג החיידקים אשר שורצים במתקני שירות בתי הסוהר. כך!
כמה חבל שרק בעלי ממון רב, או תמיכה של אליטה כזו או אחרת, נהנים מהפריבלגיה הזו אשר חוסכת מהם את המפגש עם מר"ש ושירותי הרפואה באופן כללי של שב"ס, מפגש שאני מתכבדת לערוך לכם כאן היכרות קצרה עימו.
דיבורים כמו חול
חוקי היסוד במדינת ישראל מתיימרים להתאגד לחוקה מתוך שאיפה להגן על ערכי יסוד של כבוד האדם וחירותו, מה שמתייחס לזכויות אנושיות בסיסיות וביניהן הזכות לבריאות הנפש ובריאות הגוף, בדגש על הזכות לקבלת טיפול רפואי ראוי והוגן. מערכת חוקי היסוד המצומצמת הקיימת הקימה חובה על רשויות המדינה להגן על זכויות היסוד המעוגנות בה, וברוחה. זכויות אלה שייכות לאזרחים ולא ניתן לשלול אותן, גם לא בעת שלילת החירות. למצער דומה, כי אזרחים לחוד ואסירים לחוד.
"אופיה של חברה נאורה נבחן באופן שבו היא מתייחסת לאסיריה", אמר כבוד נשיא בית המשפט העליון בדימוס, השופט אהרון ברק, בטקס פתיחת בית הסוהר צלמון בחודש ינואר 1996. אמרתו זו אף מקשטת את קיר המבואה המקדמת את פני כל היוצאים והנכנסים בשערי כלא צלמון. אבל המילים יפות הן, וגבוהות, ומקשטות טיעונים ופסקי דין, אלא שבמקומותינו מילים לחוד ומעשים לחוד. מילים שכאלה כבר לא ימחישו את חוסר האונים למשמע אסירים המתחננים חדשות לבקרים על מנת לקבל טיפול רפואי הולם בעודם כלואים. לעיתים מדובר בטיפולים מצילי חיים, אך אין קול ואין עונה.
 |
 |
| מה האמרה של השופט ברק בכניסה לכלא צלמון? |
להיות חולה בבית הסוהר
אסירים אינם נכללים בחוק ביטוח בריאות ממלכתי, המדינה הפקידה את האחריות לבריאותם בידי שב"ס אשר קובע סל טיפול על פי ראות עיניו תקציביו וזמניו, מבלי שהוא מפוקח על ידי משרד הבריאות (למעט "פיקוח" של בית חולים אסף הרופא על מר"ש שהושגה "בהסכמה" של שב"ס במסגרת פשרה למשיכת עתירה לבג"צ בשנת 2004). כמו כן, הצוות הרפואי שנועד לשמור על בריאות אסירים מועסק ישירות על ידי שב"ס או באמצעות חברות כוח אדם מטעמו. וכך, הצוות הרפואי כפוף לשב"ס ולנוהלי הביטחון שלו מחד, ולחובת הנאמנות למטופליו "הבעייתיים" מאידך, מצב שעל פניו יוצר קונפליקט עם שבועת הרופא.
האסיר ה' מספר כי הוא נפל מרכב הפוסטה ושבר כמה מצלעותיו. ימים ארוכים שכב במיטתו והתחנן להיבדק במיון אולם מלבד משככי כאבים מהחובש ותפילות, לא נעשה דבר. רק לאחר ימים ארוכים וכתוצאה ממעורבות של עורכי דין הוא נשלח לבדיקות רנטגן, שלימדו כי אכן האסיר סובל מריבוי שברים בצלעותיו.
בפרסום של עמותת רופאים לזכויות אדם (5.11.13) נטען כי אסירים משוחררים לקבלת טיפול רפואי בקהילה רק כאשר מצבם מתדרדר באופן משמעותי. בגילוי הדעת הזה מתואר המקרה של האסיר חסן תוראבי, שהיה חולה סרטן ונפטר מספר ימים לאחר שהותר לו לקבל טיפול בבית חולים ממשלתי מחוץ לכותלי בית הסוהר.
גם האסיר י"ט הוא חולה סרטן אשר פנה במכתבים רבים לראשי המערכת, חברי כנסת ו-ועדותיה, כדי לקבל טיפול רפואי בקהילה. שב"ס סירבו לבקשותיו עד שלבסוף כאשר ניאותו, זה כבר היה כמו כוסות רוח למת, והצוות הרפואי בקהילה נאלץ לכרות חצי מגולגולתו של האסיר.
בפרסום נוסף של עמותת רופאים לזכויות אדם (3.4.13), האסיר אבו חמדיה התלונן על כאבים בגרונו בחודש אוגוסט 2012, אבל רק בחודש פברואר 2013 הוא אובחן כחולה סרטן, וימים ספורים לפני מותו הועבר לאישפוז במרכז הרפואי סורוקה, שם הוא נפטר.
 |
| עו"ד שני אילוז |
את האסיר מ' אני מכירה באופן אישי מקצועי. מ' היה אזרח חופשי כאשר אובחן כחולה סרטן אלים ביותר לפני מספר שנים. במשך תקופה ארוכה התנדנד בין חיים ומוות עד שעבר השתלת מח עצם שהצילה את חייו. מאז הוא נדרש לבדיקות תקופתיות פולשניות המתבצעות במסגרת אשפוז ובהרדמה מלאה. במקביל לטיפולים ולמחלה המתישה, מ' אשר נשפט ל-18 חודשי מאסר על עבירות מס, נדהם לגלות כי שב"ס אינו בנוי לערוך בדיקות כאלו והחל לפתח שוב סמינים פיזיולוגים חמורים שאין לשייכם אלא למחלתו. רופאו המטפל ביקש משב"ס לאפשר את הוצאתו לבדיקות בבית החולים בו הוא טופל.
בתגובה לפניית הכותבת בעניינו של מ' נמסר משב"ס, כי כעת לא ניתן להיענות לבקשה משום שהאסיר לא סיים לרצות רבע ממאסרו. תשובה מקוממת זו בעניינו של אסיר חולה השפוט לתקופה קצרה יחסית מדברת בעד עצמה, ובעיקר מעידה על האטימות המוחלטת למצב הרפואי המדאיג, והעובדה שגזר דין מוות עלול לרחף מעל ראשו. האם יתכן כדבר הזה, שרשות מנהלית אשר אמונה על בריאות נתיניה אומרת, לאסיר במקרה הזה, תמתין עם מחלת הסרטן עד לסיום ריצוי רבע ממאסרך?
 |
| מרכז רפואי שירות בתי הסוהר – מתחם איילון |
צורך אנושי התעלמות ואדישות
הסיפורים מהסוג הזה נמשכים וקצרה היריעה. גם הציבור הרחב אשר טרוד בענייניו מפגין אדישות ואף חש סלידה לנוכח הגאות בפשיעה. אבל ההתנסות היומיומית מול שב"ס מלמדת שוב ושוב על מקרים בהם יש התעלמות ברורה גם מהוראות החוק כפי שהן מנוסחות בפקודת בתי הסוהר, ובעיקר על אדישות מקוממת של רבים במערכת שב"ס כלפי אלה הנתונים תחת חסותם וזקוקים לה כל כך.
יש להבחין בין בקשות של אסירים חולים לשחרור מוקדם על פי סעיף 7 לחוק שחרור על תנאי ממאסר, המסדיר בקשת אסיר לשחרור על תנאי מטעמים רפואיים, לבין בקשות אסירים לקבלת אבחון וטיפול רפואי חיצוני. סעיף 16 לפקודת בתי הסוהר מכיר בצורך האנושי להוציא אסירים לאשפוז בבית חולים ומסדיר את הנושא הזה. גם פקודת הנציבות (חופשות) שהשב"ס עצמו מחוקק מכירה בנסיבות רפואיות מיוחדות (גם אם טרם חלפה תקופת מאסר מינימלית….).
אם כן, איך זה מתיישב עם האדישות המסורתית של החובשים והרופאים במתקני הכליאה השונים, כפי שמתארים אסירים רבים לאורך השנים, או עם ההתעלמות הבוטה כפי שתוארה כאן בכמה מהמקרים, לרבות המקרה של האסיר המנוח אבו חמדיה בו נמנע גילוי מוקדם של מחלת הסרטן – מקרה חד משמעי של חיים ומוות.
התנאים והרמה הרפואית במרכז הרפואי של שב"ס במתחם איילון (מר"ש) ראויים לתחקירים נפרדים, בינתיים, מצערת העובדה כי בדיקות רפואיות מצילות חיים נדחקות לנוכח שיקולים מערכתיים תקציביים ובירוקרטים, שמא יבקשו אסירים אחרים טיפול רפואי להנאתם ואז חלילה וחס תיאלצנה הפוסטות של שב"ס להסיע אסירים לבתי חולים, עם כל דרישות הביטחון וכאב הראש של הבירוקרטיה. משפחה מרובת ילדים היא שב"ס, ועל כל אחד להסתפק במועט או לא להסתפק כלל.
למען ההגינות אציין, חרף המקרים הקשים המתוארים אינני מתכוונת לומר כי שב"ס אינו מטפל כלל בפניות אסירים לטיפול רפואי. כל הנטען הוא, שלעיתים רבות מדי שיקול הדעת המקצועי של מערך הרפואה בשב"ס סובל מקבלת החלטות בפרקי זמן ארוכים וממושכים מדי, מה שגורם לסבל מיותר, איבוד איברים ואפילו איבוד של חיי אדם. ממש כך.
אסירים הם בני אדם עם משפחות אוהבות, חרף מגרעותיהם, אבל דומה כי בשנים האחרונות איבדו אסירי ישראל את צלם האנוש מבחינת הרשויות והציבור גם יחד. אסיר בישראל 2014 צריך לקחת בחשבון, כי בנוסף לאובדן החירות ושאר זכויות, הוא מאבד גם את הזכות לקבלת טיפול רפואי ראוי והוגן. לא בטוח שזה המצב במקרה של עו"ד ישראל פרי אשר ניצל מן התופת, תרתי משמע.
