די לאונס והתעללות מינית באשפוזים פסיכיאטריים

הכניסה לבית החולים אברבאנל בת ים

במחלקות הסגורות של בתי החולים הפסיכיאטרים אשר נעולות בסורג ובריח נכלאים בכפייה על סמך צו שיפוטי – רפואי גברים ונשים שהוגדרו בלתי אחראים למעשיהם. מדינת ישראל יודעת כבר עשרות שנים כי נערים, נערות ונשים מותקפים מינית ונאנסים בתוך האשפוז הכפוי הסגור, אך היא עוצמת עיניים מהזוועה המתרחשת הרחק מהעין הציבורית, והמחלקות הללו אינן מופרדות מגדרית. להבדיל מבתי חולים רגילים, בתי החולים הפסיכאטריים בישראל הם באחריות ישירה של משרד הבריאות המפעיל אותם.

הכתובת על הקיר

בישראל, ילדים עד גיל 14 משובצים במחלקות סגורות לילדים, גילאי 14 עד 19 במחלקת "מתבגרים ונוער", ומגיל 20 ומעלה מוכנסים המאושפזים למחלקת "מבוגרים".

נכון לשנת 2012 אושפזו בישראל כ-680 ילדים קטנטנים עד גיל 12 במחלקות פסיכאטריות סגורות. במחלקות המבוגרים ברחבי הארץ ניתן למצוא נערות בגיל 20, מסוכנות לעצמן ובמצבים נפשיים קשים, כשהן חיות חודשים ארוכים במחלקה אחת עם גברים פסיכוטים מסוכנים בגיל 50 עד 70 ואף יותר, על כל המשתמע מכך. מיותר לציין כי במחלקות האלו אין תקני כח אדם המסוגלים להשגיח על שלומן ובטחונן של נשים בסיכון אלו, והתוצאה היא שגרת חיים של תקיפות מיניות.

מדורי חדשות הפליליים מדווחים לנו מדי שבוע על רוצחים ועבריינים מסוכנים אשר טוענים בבית המשפט ל"אי שפיות זמנית" ונשלחים להסתכלות פסיכאטרית בתוך אותם המרחבים בהן שוהות כאמור, נערות ונשים חסרות ישע – התוצאה ברורה.

חוסר מכוון בנתונים וטיוח הדיווח

התנהלות מערך בריאות הנפש בישראל היא אחד הנושאים שמוסתרים מתודעת הציבור. אין פיקוח ציבורי ואין באמת מידע אמין על המתרחש מאחורי חומות ביתני המחלקה הסגורה. גם אם ניצול/ת תקיפה מינית מצליחה לצאת משם ולספר מה קרה, איש לא יאמין להם כי הם "פגועי נפש". גם אם יאמינו, הרי שלא ניתן להעמיד לדין את הפוגעים מקרב המאושפזים, מאחר שהם כלואים שם מכח היותם בלתי כשירים לעמוד לדין ולא אחראים למעשיהם.

מרחבי אישפוז אלו המתנהלים בהסתרה וחוסר שקיפות הם חממה למעשי זוועה מיניים בילדים, ובמיוחד בנערות ונשים שנכלאות שם בשעתן המוחלשת ביותר, בהיותן במצבים דכאוניים ואף אובדניים. הן לא מתפקדות וגופן נתון בכמות אדירה של תרופות הרדמה והרגעה המונעות מהן שיקול דעת אמיתי, משמע הסכמה מרצון לכאורה למעשים המבוצעים בהן, וחוסר יכולת להתנגד בצורה אקטיבית, מאחר שתנועותיהן איטיות מאד או מוגבלות בתזוזה.

הדיווח על מקרה אונס שהתרחש לכאורה בתוך מחלקה סגורה נתון לשיקול הדעת של הנהלת המוסד, וכך קורה שמקרי אונס ותקיפות מיניות נעלמים כאילו לא קרו כלל. לצוותים העמוסים בעבודה והמותשים מעייפות ושחיקה יש אינטרס ברור ואנושי להשתיק סיפורים ולא לעורר מהומות מיותרות.

באחד המקרים שהגיעו למשרדי נאנסה באלימות קשה צעירה הלוקה בנפשה בתוך בית החולים שער מנשה. על אף שהאנס הודה במשטרה כי אכן חדר במכות אל גופה של הנפגעת, מאחר שדמיין כי היא אשתו שנפטרה, המקרה דווח בגיליון השחרור מאשפוז ובתרשמי בית החולים במילים: "החולה דיווחה כי קיימה יחסי מין שלא בהסכמתה". ציטוט זה הוא דוגמא למכבסת המילים והסתרת התקיפות המיניות המתבצעות מאחורי חומות וגדרות – והרי תיאור מילולי זה הוא תיאור של אונס לפי הגדרתו בחוק העונשין.

חוסר הדיווח הנכון לגבי מקרים אלו, וחוסר איסוף נתוני אמת מתוך השטח, מונע ממשרד הבריאות טיפול נכון.

שרת הבריאות יעל גרמן	עו"ד רוני אלוני-סדובניק

אשפוז משותף מרגיע את הרוחות?

פניותי בעניין חמור זה לראש הממשלה בנימין נתניהו, אשר שימש בכנסת ה-18 כשר הבריאות בפועל, לא הניבו מענה. גם סגן שר הבריאות אברהם ליצמן, אדם חרדי ירא שמיים וצניעות, היה אמור לשתף פעולה עם היוזמה שהצעתי להפריד מגדרית את המחלקות בישראל, שהרי היבט הצניעות חשוב גם לו לכאורה. התבדיתי, גם הפניות לליצמן לא עזרו.

נפגשתי בעניין זה עם חברת הכנסת הקודמת, ד"ר אורית אדטו, שעמדה בראש ועדת הבריאות. לתדהמתי היא התנגדה נחרצות להפרדת האשפוז הכפוי בין גברים לנשים, מאחר שלטענתה "יש מחקר שאומר שהערוב המגדרי דווקא טוב לכולם". ביקשתי ממנה להראות לי מחקר כזה – היא לא חזרה אלי בעניין זה עד היום.

והנה, דווקא שרת הבריאות הנוכחית יעל גרמן ענתה, ומהר. במכתבה אלי הביעה זעזוע עמוק מתמונת המצב שתיארתי בפניה והורתה למנכ"ל המשרד, פרופ' רוני גמזו, להקים ועדת בדיקה מקצועית אשר תגיש לה המלצות. ניסיתי לומר לה, ללא הועיל, כי כבר לפני 20 שנה הוקמה ועדת חקירה לנושא בידי שר הבריאות לשעבר, אהוד אולמרט. ועדת שרשבסקי ישבה אז, חקרה, בדקה והמליצה בדחיפות להפריד מיד את האשפוז הכפוי המגדרי, לאור דיווח על מקרים רבים של אונסים ותקיפות מיניות. בין השאר דווח אז לועדה על נשים נשואות דתיות למשל, שיצאו מאשפוז כפוי של שנה כשהן בתחילת הריון, מבלי לדעת איך ומתי זה קרה.

אבל, כשמקימים ועדות בדיקה, צריך להרכין ראש ולעזור לוועדה החדשה להגיע למסקנות הנכונות. לצורך כך הוזמנתי לישיבה עם הפרופ' גמזו וראשי בתי החולים הפסיכיאטריים במטרה ללבן את הנושא. בישיבה זו שוב שמעתי מאחד המנהלים, כי קיים מחקר המצביע על כך שדווקא העירוב המגדרי בין נשים וגברים תורם להרגעת הרוחות במחלקות הסגורות. במשך שנות עיסוקי בתחום, שמעתי רבות על התזה המוזרה הזאת, אך מעולם לא ראיתי מחקר כזה, ואני סמוכה ובטוחה שאם כבר נרגעות הרוחות מאשפוז מעורב מגדרית – אזי אלו רוחות הגברים הנרגעות, ולאו דווקא של הנשים.

עוד נטען בישיבה זו, כי נשים רבות המגיעות לאשפוז כפוי רוצות שיהיו גברים באשפוז. האמנם? יש שאלון בעניין? ואם האישה במצב כה לא שקול עד כדי לכלוא אותה במקום סגור, אז איך כן סומכים על שיקול דעתה בעניין מגע עם גברים באשפוז?

אחד ממנהלי בתי החולים הוסיף טיעון מעניין לפיו המרחב הפסיכאטרי הסגור צריך לחקות מודל של סביבה נורמלית ולכן יש חשיבות שיקומית במרחב שמעורב מגדרית. שאלתי את הנוכחים האם הנשים והנערות המגיעות לאישפוז כפוי כזה, מקבלות אמצעי מניעה, קנדומים? פוסטינור? זריקות למניעת הריון? האם הגברים והנשים נבדקים לגבי מחלות מין מדבקות, איידס וכיוצא בזה, טרם כניסתם למרחב הסגור?

שקט השתרר. בלשכתו של פרופ' גמזו לא היה מענה לשאלות האלו.

יצירת מרחבי אשפוז נפרדים לנפגעי/ות פדופיליה ועבירות מין

כל איש ואישה המגיעים למצב קיצון פסיכאטרי המחייב כליאתם במחלקה סגורה, צריכים להיות מוגנים, לדעתי, מפני ניצול מיני ואונס. אולם, ישנה קבוצה אחת נוספת, שאין כלל מחלוקת כי היא חייבת באשפוז במרחב נפרד- זוהי קבוצת הנערים, הנערות, הנשים, שעוד קודם לאשפוז הוכרו כנפגעי/ות פוסט טראומה מינית כתוצאה מעבירת מין שבוצעה בהם בעברם.

מי שמכיר תסמינים של פוסט טראומה על רקע תקיפה מינית קודמת יודע כי נפגעי/ות פדופיליה, גילוי עריות ותקיפה בילדות, ממחזרים שוב ושוב מצבי קורבנות מינית חוזרת. הם נכנסים למצבי שיתוק ונתק עיצבי בעת תקיפה פיזית ומתקשים להגיב. מכאן שחובה על המדינה לייצר מרחב אשפוז כפוי מוגן ונפרד עבור קבוצה ייחודית וגדולה זו.

מאחר שנתוני המשטרה, גופי הרווחה והכנסת מצביעים על אחת מכל חמש נשים ואחד מכל 10 גברים כמי שעברו תקיפה מינית בילדותם, ההגיון אומר כי יש לבצע הפרדת מרחבי אשפוז כאן, עכשיו, מייד.

תביעות נזיקין של נפגעות נפש שעברו תקיפה מינית באשפוז

תאגיד רפואי מכל סוג המאפשר קיום חלל מרחבי בו ניתן לתקוף מינית חסרי ישע מתרשל באי פיקוח ובאי מתן הזדמנות לחסר הישע להגן על עצמו במצב קיצון של אי שפיות או כל סוג של אי שיקול דעת.

תדע כל ילדה, נערה ואישה בישראל, כמו גם נערים בנים, כי ניצול מיני ותקיפה מינית מכל סוג, שחוו בתוך מסגרת אשפוז כפוי פסיכאטרי, ואשר דיווחו עליה בזמן אמת לצוות, מזכה אותם בפיצויים מטעם המדינה. כמובן שצריך להיות רישום לגבי האירוע, הגשת תלונה למשטרה, או עדויות כלשהן להתרחשות האירוע. אם ישנן ראיות כאלה יקשה מאד על המדינה לטעון כי איננה חבה בנזיקין.

מוסד רפואי מפוקח השולל את חירותו של האדם בהנמקה רפואית חייב לגונן על המאושפזים מפני החמרת מצבם וגרימת נזק חדש שלא היה.

פרקליטות מדינת ישראל נוהגת לטעון בבתי משפט כי לא נגרם נזק לאישה נכת נפש, אוטיסטית, מפגרת או מתמודדת נפשית, שגם לפני האונס היתה בלתי מתפקדת, היא כבר היתה נכה 100 אחוז קודם לאונס, ולכן לא נגרם לה נזק בעצם.

עם זאת, באשר לטענה כי אונס אישה נכה עוד יותר חמור מאונס אישה בריאה, ויש לזכותה בפיצויים מוגדלים דווקא בשל היותה חסרת ישע הכלואה בפיקוח המדינה, מדובר בטענה מקוממת ומנוגדת לחוק יסוד כבוד האדם וחירותו. טענה כזו טומנת בחובה אפלייה בין כבוד וסבל שנגרם לאדם נכה ומוגבל, לעומת הסבל של אדם בריא.

ביום שלישי 30/10/13 תקיים הכנסת ישיבה מיוחדת בועדה למעמד האישה בנושא זה ויוצגו מסקנות ועדת הבדיקה שמינתה שרת הבריאות המצויינת יעל גרמן. ראוי לעקוב ולפרגן לשרה גרמן על פועלה והענותה לפניותנו, ובמיוחד במידה ותבצע בפועל את ההפרדה שאין לה עלות תקציבית כלשהי – פשוט מחלקים את המחלקות הקיימות היום חצי לנשים וחצי לגברים ובא לציון גואל. יעל, קבלי "לייק".