העליון דחה את ערעורו של הרצל מסיכה שרצח את ליזה סמו

ליזה סמו (צילומי מסך: מתוך "עובדה")

הרכב של שלושה שופטים בבית המשפט העליון, בשבתו כבית משפט לערעורים פליליים, דחה את ערעורו של הרצל מסיכה, שהורשע ברצח המזעזע של ליזה סמו ונידון למאסר עולם.

בצהרי ה-11 במרץ 2008 הגיעה סמו, לה היתה היכרות מוקדמת עם מסיכה, לדירתו שברחוב ביאליק באשקלון. סמוך לשעה 16:30 הוא החל לתקוף אותה, כאשר הוא מכה אותה פעמים רבות וחובט בראשה ובכל חלקי גופה, באמצעות אגרופיו ובאמצעות חפץ גלילי נוקשה. כל אותו הזמן זעקה סמו לעזרה וצעקותיה נשמעו לסירוגין, בין היתר, על ידי אחיו של מסיכה ובני משפחתו המתגוררים בדירה הסמוכה, אולם הם לא הצליחו להיכנס לדירתו באמצעות מפתח שברשותם, וביקשו לפתוח את דלתו, אולם הוא סירב, היסה את סמו וחבט בה.

סמו הפסיקה לצעוק, אולם מסיכה המשיך להכות אותה עד לשעה 18:00. במהלך התקיפה היא ניסתה להימלט ונאבקה על מנת להגן על עצמה, אולם הוא רדף אחריה והמשיך להכותה בראשה ובכל חלקי גופה במסדרון ובחדר באמבטיה, עד שלבסוף התמוטטה על רצפת חדר השינה כשדם ניגר מראשה ומפניה. הפגיעות בראשה של סמו היו אלה שהובילו לבסוף למותה. רק בשעה 01:22 בלילה, על אף שהיה מודע לפציעתה החמורה של סמו במשך כל הערב, הוא פנה להזעיק עזרה.

בבית המשפט המחוזי טען מסיכה כי הכיר את סמו אולם לטענתו היא התקלחה בדירתו, החליקה ונפלה בחדר השינה, ונפגעה בראשה מהמיטה. הוא טען גם כי חלק מהחבלות על גופה נגרמו לה לפני שהגיעה לביתו. אבל בבית המשפט הושמעו גם הפניות למוקד המשטרה, בין היתר מצדה של שכנה שהעידה על "צעקות של אישה כאילו הולכים להרוג אותה". כתובת הדירה נמסרה בשיחות, אבל שוטרי הסיור לא מצאו את הדירה וחזרו כלעומת שבאו. בית המשפט המחוזי דחה את גרסתו וכאמור – גזר עליו מאסר עולם.

הרוצח, הרצל מסיכה

גרסה אבסורדית

בערעור שהגישה טענה הסנגורית של מסיכה, עו"ד קטי צווטקוב-מאיר, כי היה מקום להרשיע את מסיכה בהריגה בלבד וכי הורשע ברצח בשל מתן משקל מוגזם לשקריו של מסיכה, תוך התעלמות מהפערים הראייתיים בתיק, כגון אי מציאת החפץ הגלילי באמצעותו הוכתה סמו בראשה. כמו כן טענה הסנגורית, כי קיימת אי בהירות ביחס למועד בו הוכתה סמו על ידי מסיכה, בין היתר כי עדויות בני משפחתו, על כך שזעקות המנוחה נשמעו בין השעות 18:00-16:30, אינן מתיישבות עם העובדה שהשוטרים שהוזעקו למקום לא הבחינו בדבר ולא פגשו בבני המשפחה והודעת בעל המכולת, כי רכש ממנו סיגריות בין 16:00 ל-17:00. בנוסף טענה עו"ד צווטקוב-מאיר, כי בכך שמסיכה פעל להזעיק עזרה בשיחות לחבריו ובשיחה למד"א, ובכך שנותר בדירה, יש כדי לעורר ספק סביר בדבר כוונתו להמית את סמו.

עו"ד קטי צווטקוב-מאיר

התובעת, עו"ד סיון רוסו טענה כי יש לדחות את הערעור מאחר שהאלימות האכזרית והמתמשכת שהפעיל מסיכה כלפי סמו נלמדת מממצאי זירת האירוע ומנתיחת גופת המנוחה, לפיהם הוכתה מכות קטלניות בראשה באמצעות חפץ מוארך. לטענתה, מסקנה זו מתחזקת לנוכח התנהגותו המפלילה של מסיכה לאחר מעשה ולאור הפקרתו את המנוחה, העולה גם מגרסתו, לפיה הניח לסמו להתאושש ופנה לשטוף כלים, לצפות בטלוויזיה ולהכין קפה – גרסה אבסורדית בשים לב לממצאים הקשים מזירת האירוע ולאופן בו נמצאה גופתה של סמו. עוד נטען כי התנהגותו של מסיכה, לרבות שיחותיו עם חבריו ופנייתו למד"א אינן מעידות, לאור תוכנן ומועד ביצוען, על כוונה להזעיק עזרה.

לא עוד

בהחלטתם לדחות את הערעור קבעו השופטים כי "המערער אינו חולק על הקביעה כי המכות שהיכה בראשה של המנוחה הן שהביאו למותה…". ראש ההרכב, השופט יצחק דנציגר, ציין בהחלטה: "ניתן ללמוד מאופן התקיפה ומנסיבותיה כי התגבשה אצל המערער כוונה להביא למותה של המנוחה. סבורני כי צדק בית המשפט המחוזי בקביעתו כי מותה של המנוחה בא בעקבות הפעלת אלימות אכזרית וממושכת כלפיה מצד המערער ורק לאחר מאבק ארוך ועקוב מדם שניהלה עם המערער. על אלימותו של המערער מעידים בראש ובראשונה ממצאי נתיחת גופת המנוחה, מהם עולה, בין היתר, כי מותה נגרם בשל מכות ישירות רבות שספגה בראשה, שאינן מתיישבות עם חבלות שמקורן בנפילה".

השופטת דפנה ברק ארז

השופטת דפנה ברק ארז הוסיפה: "אני סבורה שלא ניתן לחתום את פסק הדין מבלי להביע תחושת דאגה ומועקה, לנוכח המציאות המצטיירת ביחס לשעות שקדמו למותה של המנוחה – כאשר קראה לעזרה מן הדירה, ולא נמצא לה מושיע. מתברר כי זעקותיה של המנוחה נשמעו בסביבתה הקרובה של הדירה במשך כשעה וחצי לפחות. מספר קרובי משפחה של המערער שמעו את הזעקות, אך לא התקשרו למשטרה, וזאת למרות שחשו בבירור כי בדירה הסמוכה מתרחשים דברים שאינם כתיקונם. לבסוף, התקשרו למשטרה שכנה, וכן אחת מבנותיה של אחות המערער. אם כן – לפחות חלק מן האנשים שיכלו להזעיק עזרה נמנעו מלעשות כן, ולפחות נמנעו מלעשות כן במישרין ובאופן מיידי… בנוסף, ואף חמור מכך, התנהלותה של המשטרה במקרה זה מעוררת תמיהות, וזאת בלשון המעטה. שוטרי הסיור קיבלו את כתובת הדירה שממנה נשמעו הצעקות, אך 'לא מצאו את הדירה', ולכן חזרו כלעומת שבאו. מטרידה עד מאוד האדישות היחסית של המשטרה להודעות שנמסרו לה, וראוי כי יופקו גם ממקרה זה הלקחים המתאימים. לאמיתו של דבר, יש לקוות כי הדבר כבר נעשה. אכן, בחינת היבטים אלה של האירוע אינה בפנינו במסגרת הנוכחית. אולם, אני סבורה שלמצער לא ניתן להחריש, אלא לזעוק בקול גדול: לא עוד".