 |
| אילוסטרציה |
אדם חרדי מיישוב באזור ירושלים, שהורשע בעבירות מין חמורות בתוך המשפחה ונשפט לשמונה שנות מאסר – זוכה מחמת הספק על ידי בית המשפט העליון. הרכב בראשות השופט יורם דנציגר הותיר על כנה את הרשעת הנאשם בעבירת הפרת הוראה חוקית – בזמן שהיה אמור לשהות במעצר בית הנאשם יצא במספר הזדמנויות.
הנאשם הורשע בבית משפט מחוזי בעבירות של בעילה אסורה ומעשה סדום בבן משפחה, כמו גם במעשה מגונה בקטין בן משפחה. כתב האישום המקורי הוגש נגד שני נאשמים, שהיו נשואים לשתי אחיות. המתלוננות בתיק היו שתי אחיות נוספות, הגיסות של הנאשמים, כיום בשנות העשרים לחייהן.
א', אחד מהגיסים, הורשע בעבירות מין שביצע בגיסתו הבוגרת יותר. ב', הגיס השני, הואשם בעבירות מין בשתי הגיסות אבל זוכה מחמת הספק בבית משפט מחוזי. לפי כתב האישום, העבירות בוצעו בין 2003 ל-2006, כשהגיסות היו בנות 12 עד 18 בסוף התקופה.
בכתב האישום צוין בין היתר, כי המתלוננת הבוגרת יותר קיימה יחסי מין בהסכמה עם גיסיה, באחת ההזדמנויות באותו יום ממש (אך יש להבהיר: לא ביחד). עוד נטען, כי המעשים שביצע הנאשם א' בגיסתו החלו כאשר הסיע אותה מבית הספר בו למדה לבית הוריה. בחלוף זמן מה הם החלו לקיים יחסי מין מלאים, פעמיים ושלוש בשבוע, במקום עבודתו של א', בביתו, ברכבו ואף בחדרו שבשכונת מאה שערים.
בית משפט המחוזי זיכה את ב' בשל סתירות וקשיים בעדות הגיסה הבוגרת. הסנגורים של א', גד זילברשלג וגלית רוטנברג, טענו בערעור לבית משפט העליון, כי בתיק נוצרה סתירה, שכן בית המשפט הרשיע גיס אחד על בסיס עדות המתלוננת, אבל זיכה את השני בגלל סתירות בעדות אותה המתלוננת ממש. הסנגורים גם הציגו סתירות מהותיות נוספות בעדותה של המתלוננת, וכן קשיים ראייתיים שעלו במהלך ניהול המשפט.
מנגד, הפרקליטות – באמצעות עו"ד חיים שוויצר – דחתה את הטענות וציינה כי הזיכוי של גיס אחד אינו פוגע ב"גרעין הקשה של גרסת המתלוננת".
 |
 |
| השופט יורם דנציגר | עו"ד גדי זילברשלג |
"אודה ולא אכחד, כי אין מדובר בתיק פשוט או שכיח", ציין השופט דנציגר בהחלטתו להמליץ לחבריו להרכב לזכות את הנאשם. "תיקים העוסקים בעבירות מין במשפחה אינם פשוטים מטבעם, וכל תיק מהווה עולם עגום ומלואו בעל מורכבות משלו". השופט ציין בהחלטתו, כי בית משפט יכול לפצל עדות אחת נגד שני נאשמים, כפי שעשה בית המשפט המחוזי, אולם הסכים עם טענות הסנגורים, לפיהן במקרה כזה על בית המשפט להציג יסוד מנומק להבחנתו בין שני הנאשמים.
לפי השופטים, בית משפט המחוזי לא אמר שאינו מאמין לעדות המתלוננת בתיק של ב', אלא קבע כי אין בעדותה די כדי להרשיע את ב'. הקשיים בגרסת המתלוננת – צוין בפסק הדין – רלוונטיים גם לגבי הנאשם שהורשע.
פסק הדין המזכה התייחס גם ליומנים שכתבה המתלוננת ושימשו בסיס לעדויות שונות במשפט. השופט דנציגר ציין כי רוב היומנים לא נמצאו, וגם לגבי היומן שכן נמצא התעוררו שאלות כרונולוגיות שונות, שהוסיפו לספק אשר הביא לזיכוי. לפי ההחלטה, אמנם הוצגו חיזוקים שונים לגרסת המתלוננת, אולם צירופם של כל החיזוקים יחד "אין בו די כדי לאפשר את הרשעתו של המערער".
אחד הנימוקים המעניינים בפסק הדין היה נושא הזמנים בהם קיימו המתלוננת והגיס הנאשם יחסי מין מלאים. כבר בפתח החלטת השופט דנציגר צוין, כי הגדרת המושג "בן משפחה" לצורך האיסור של קיום יחסי מין בהסכמה, "תוחמת את העבירות הרלוונטיות לקשר מיני בין אדם לגיסתו עד לגיל 16 בלבד. אחרי גיל זה, קיום יחסי מין בהסכמה בין קרובי משפחה כאלה אינו אסור לפי חוק. הדבר הופך את תקופת הזמן בה נעשו המעשים לרלוונטית מאוד, ואת כל המעשים שנעשו לאחר גיל 16 – לכאלו שאינם מקימים עבירה פלילית".
בהקשר זה צוין לאחר מכן בפסק הדין: "בכדי לעורר ספק סביר בתיק זה אין צורך לקבוע שהמערער כלל לא קיים יחסי מין עם המתלוננת, אלא די בהעלאת ספק סביר לגבי קיום יחסים במשך התקופה בה טרם הגיעה לגיל 16, לאמור, אין צורך לשלול קיומם של יחסי מין בין השניים מגיל 16 ועד לגיל 18". השופט הוסיף בהקשר זה, כי קיימות פעמים רבות שבהן נפגעי עבירות מין לא זוכרים זמנים מסוימים – דבר לגיטימי בהחלט – אלא שבמקרה הזה, לשאלת הזמנים יש תפקיד חשוב.
השופטים ניל הנדל וצבי זילברטל הסכימו עם החלטת השופט דנציגר.
ע"פ 2080/14
