 |
| ארבל אלוני |
שופטת בית משפט השלום בתל אביב, לימור מרגולין-יחידי, אישרה הסדר טיעון שהוצג בפניה וגזרה 12 חודשי מאסר בפועל על ארבל אלוני, רוצח נהג המונית דרק רוט, על שלושה מעשי הונאה שביצע בתחילת שנת 2012, בזמן ששהה כעובד חוץ בנגרייה במסגרת תוכנית שיקום מטעם שירות בתי הסוהר.
לפי כתב האישום נגד אלוני, את העבירות הוא ביצע אחרי החלטת ועדת השחרורים שלא לנכות שליש ממאסרו. בזמן העבודה הוא התקשר לחברת סלקום ורכש זמן אוויר באמצעות פרטי כרטיסי אשראי לא שלו שנמסרו לו בצורה לא ידועה. במקרה נוסף הוא ניסה לרכוש עט "דק" בשווי 20 אלף שקלים ובמקרה השלישי רכש מכונית צעצוע לילדיו תמורת אלפי שקלים.
כמו כן נטען כי בעת שהשוטרים הגיעו לעצור אותו במגרת חקירה סמויה על הונאת כרטיס האשראי, הוא התחזה לאחר וניסה להימלט מהם. במסגרת הסדר הטיעון מול התביעה הודה אלוני במיוחס לו והצדדים הסכימו על עונש של 12 חודשי מאסר, כאשר אי ההסכמה היחיד היה איזה חלק מהעונש ירוצה בחופף לעונש אותו מרצה אלוני כיום, ואיזה חלק במצטבר.
תזכורת: ב-9 בינואר 1994, עלו אלוני חברו משה בן-איבגי, שני נערים בני 14 מהרצליה, עלו על מונית באזור המלונות בהרצליה פיתוח. נהג המונית היה דרק רוט, שעבד בתחנת המוניות השכונתית. ששת הכדורים שירו שני הנערים בגבו של רוט הפכו לאחד ממקרי הרצח המפורסמים בתולדות המדינה, במיוחד לאחר שהשניים נעצרו והתברר הגיל שלהם. הם הורשעו ברצח ונידונו ל-16 שנות מאסר.
שמותיהם נאסרו לפרסום בשל היותם קטינים אולם בשנת 2000 התיר בית המשפט העליון לפרסם את השמות לאחר מאבק ציבורי עקרוני. באחת החופשות המשותפות שלהם בשנת 1998 הם ביצעו שוד מזוין של מכולת ונידונו לחמש שנות מאסר נוספות במצטבר. בעוד בן-איבגי נמלט מהכלא בישראל לדרום אמריקה (הוסגר לאחרונה מארגנטינה), אלוני שנותר בכלא התחתן עם סטודנטית אותה פגש כאשר עשתה עבודה על סיפורם של שני הרוצחים-שודדים במסגרת לימודיה. בקשתו של אלוני לשחרור מוקדם נדחתה בשנת 2008 וכך גם בקשה נוספת בפברואר 2012.
 |
| איבגי וארבל בבית המשפט בשנת 2000 |
רצון עז
התובעת, עו"ד מרדית שיבאן-פרקל, חזרה ופירטה את העבירות בהן הסתבך אלוני לאורך השנים, היא ציינה את האמוטן שניתן בו במסגרת תוכניות השיקום השונות וטענה כי בעבירות שביצע הוא שם ללעג את כל תהליך השיקום בו היה נתון במטרה לשנות את ערכיו.
לפני גזר הדין העיד לטובתו של אלוני פרופ' יוסי יסעור, מרצה למנהל עסקים במכללת רופין, המלמד קבלת החלטות, ומוכר גם כמי שכתב את הספר "החלטה לרצוח" (הוצאת רמות – אוניברסיטת ת"א), שעסק בקבלת החלטות של רוצחים. פרופ' יסעור שהתנדב בעבר בשירות בתי הסוהר נקשר לאלוני וליווה אותו במשך התבגרותו בכלא. "מאז אני בקשר עם הנאשם עשרות שנים, הייתי בחתונה שלו, אני מכיר את ההורים ואפשר להגיד שאנחנו חברים", אמר יסעור בפני השופטת. "הרושם שלי הוא שהנאשם מאוד השתנה, במיוחד כששהמשפחה שלו קמה. אני חושב, כמו שעשיתי עם אסירים אחרים, שאני מוכן לעזור לו עם הלימודים… עשיתי את זה בעבר עם רוצחים ואחרים ואשמח אם אתבקש לעשות את זה גם עם הנאשם… אין לי בכלל ספק שהרצון של הנאשם להשתקם הוא עז…".
לטובתו העידו גם אביו, וכן מנהל העבודה בנגריה בה עבד במסגרת עבודות השיקום. הסנגור, עו"ד גיל דחוח, התייחס לסוגייה הבעייתית של השחרור המוקדם בישראל, אשר נתפס על ידי המדינה והציבור כפרס ולא כתוכנית מותנית מחמירה ומקצועית לעידוד השינוי באישיות האסיר ושיקומו האמיתי, הכל במטרה למנוע את הרצידיביזם (עבריין חוזר), תופעה חולה שחרף כל האיסורים וההחמרות שירות בתי הסוהר המשטרה והפרקליטות לא מוצאים לה פתרונות.
עו"ד דחוח אמר לפני מתן גזר הדין בהקשר זה, כי אלוני התייאש כאשר בקשותיו לשחרור מוקדם מוועדת השחרורים נדחו בזו אחר זו. כמו כן הוא טען כי נסיבות משפחתיות קשות במשפחתו של אלוני, לצד מצב כלכלי קשה, יצרו את הרקע לעבירות המיוחסות לו. לפי עו"ד דחוח, מאז ביצוע המעשים נפגעו חופשותיו של אלוני באופן משמעותי ובהתאם גם האמון לו הוא זכה מצד שב"ס. לפיכך טען הסנגור כי אלוני כבר נענש קמעה בשל מעשיו וביקש להתחשב בו בגזר הדין. זאת ועוד, עו"ד דחוח ציין כי אלוני עושה מחדש מאמצי שיקום כבירים בין כתלי הכלא הסגור בו הוא שוהה כעת.
כישלון חרוץ
 |
| הספר שמחברו ליווה את אלוני |
אלוני עצמו דיבר בבית המשפט והתייחס למעצרו ומאסרו הראשון: "כשהייתי בן 14 עשיתי מעשה נורא חמור ולא הבנתי את המשמעות שלו. הייתי כאילו באיזשהו סרט. כשנכנסתי לכלא של הנוער, זה היה מקום מאוד קשה שעל בסיס יומי דוקרים, שורפים ואונסים ילדים חלשים יותר. באותן תקופות לא התעסקתי במה שעשיתי ולא התעסקתי בלקחת על עצמי אחריות, אלא בלשרוד. התעסקתי בלחיות את החיים של הכלא וזה רק הביא אותי למקום יותר נמוך. הידרדרתי יותר ועשיתי עבירות נוספות.
"כשהלכתי לכלא למבוגרים התחלתי להבין את חומרת הדברים שעשיתי והתחלתי להבין את הכיוון שאני לוקח את החיים שלי ורציתי לתקן אותם. הלכתי לחוגים וחברת ילדות שלי עזרה לי, צברתי דברים חיוביים שיהיו לזכותי ולא רק לחובתי", הבהיר אלוני את תחילת החלק החיובי הראשון בחייו כאסיר.
"כשהגעתי לאגף השיקום אז אנשים התחילו להאמין בי ולאהוב אותי, לא רציתי לאכזב אותם וגם לא את המשפחה שלי. בפעם הראשונה בחיים שלי הרגשתי מאושר, פורח, שטוב לי ויש לי סיכוי להשאיר את העבר מאחוריי. עברתי קורס ארוך של שנתיים, להיות מדריך של בני נוער בסיכון. מאוד אהבתי את הילדים האלה, הם נתנו לי יותר ממה שאני נתתי להם. כל התקופה הזו מאוד חיזקה אותי ונתנה לי כוח ואמונה שיכולים להיות לי חיים אחרים. הילדים שלי עצמי הם הכל בשבילי, הם האוויר שאני נושם. קשה לי לא להיות איתם ולא לראות אותם, או לראות אותם מאחורי מחיצה.
"בתקופת השיקום הייתי כמה פעמים בועדות שחרורים וכל פעם שדחו אותי, משהו באמונה שלי נסדק. בפעם האחרונה שדחו אותי הרגשתי ממש שאני נשבר ונכנסתי ללחץ וסטרס נוראי, לא הצלחתי לתפקד כמו שצריך והרגשתי שאני במערבולת. יום אחד מצאתי את עצמי בשעה שש בבוקר, בחורף, בים, וצעקתי לשמיים 'אלוהים, תן לי תשובה מה אני עושה? תן לי סימן, אני לא יודע מה לעשות'. הגלים היו סוחפים, ירד גשם ונלחמתי עם הגלים. הרגשתי כאילו ה' נתן לי איזשהו מסר שאלה החיים ואני נלחם, שהחיים מלאים קשיים וצריך להילחם – פירשתי את זה לא נכון. עשיתי טעות ענקית ונוראית. הלחץ הזה הביא אותי לפעול בצורה הכי שגויה שאני יכול. אני יודע שאכזבתי את כל מי שהאמין בי וסמך עלי, וממש כואב לי להרגיש את זה. אני חושב שעשיתי את המעשים האלה מתוך מקום של איזושהי זעקה לעזרה.
"כשעצרו אותי כאילו השמיים נפלו עלי וברחתי לשוטרים, לא יודע למה. נראה לי שרציתי לברוח מעצמי. כשרצתי השוטר אמר 'עצור או שאני יורה', אז צעקתי לו 'תירה בי, תירה בי'. עד כדי כך לא ידעתי מה הפנייה הנכונה. לא היו לי את הכלים להתמודד עם זה.
"אחרי המקרה הזה נשברתי והרגשתי כישלון חרוץ, שאני שבר כלי. אבל מאז אני מרגיש שצמחתי מחדש וקיבלתי חזרה כוחות. אני יודע שאני אצליח בחיים האלה ואהיה אזרח חיובי. אני יודע שיש לי עתיד מלבד המעשים השליליים, מלבד מקומות כמו כלא".
 |
 |
| השופטת לימור מרגולין-יחידי | עו"ד גיל דחוח |
התנסות קשה
"אני סבורה כי נקודת הכובד והחומרה אינה מצויה בעיקרה בשלושת המעשים של ההונאות ושל קבלת הדבר במרמה, מעשים שהם חמורים אמנם, אך סכומם אינו ניכר והם לא לוו בתחכום מיוחד או בפעולות נלוות מיוחדות", ציינה השופטת מרגולין-יחידי בהחלטתה. "עיקר החומרה בעיניי נוגע לעובדה שבשלושת המעשים האמורים הפר הנאשם, לא רק הוראה חוקית שניתנה לו מאת מנהל בית הסוהר, אלא הפר את האמון שניתן בו במסגרת הליכי שיקום, אמון שאפשר לו לצאת במסגרת עבודות שיקום אל מחוץ לכותלי בית הסוהר ולעבוד כפועל בנגריית אגוז, בחופש פעולה יחסי. בנוסף, אני רואה חומרה בהתנהלות הנאשם בהפרעה לשוטר, בעת שעורר את חשד השוטרים בכך שהתייצג בכזב בשם אחר, פתח במנוסה וחמק מן השוטרים, גם לאחר שהודיעו לו כי הוא עצור. השוטרים הצליחו לעצור את הנאשם רק לאחר שהתיזו לעברו גז פלפל".
השופטת ציינה בהחלטתה כי היא מתחשבת לקולא בהודאתו של אלוני בהזדמנות הראשונה, ובכך שהוא בעל עבר פלילי אשר מרצה 21 שנות מאסר, מאז היה בן 14. "הנאשם מבלה הלכה למעשה את עיקר חייו בין כותלי בית הסוהר וכפי ששמעתי באריכות במסגרת הראיות והטיעונים מצד ההגנה, כמו גם דברי הנאשם, מדובר בהתנסות קשה מאוד עבור הנאשם… עם זאת, על הנאשם לתת את הדין על מעשים אותם ביצע מתוך הכרה מלאה ולא במעידה חד פעמית ובהקשרו של העונש הנוסף, אין לנאשם להלין אלא על עצמו".
לבסוף קבעה השופטת, כי שישה חודשים מתוך העונש שגזרה ירצה אלוני במצטבר למאסר אותו הוא מרצה כעת, ואילו שישה חודשים נוספים ירצה בחופף. כמו כן חייבה אותו בתשלום קנס סמלי בסך 500 שקלים והוסיפה לעונש שמונה חודשי מאסר על תנאי.
