קצינת חינוך לשעבר ונואל מקסימוב בפרויקט להעצמת נשות אסירים

אורלי אנקונינה

אדם שנכנס לכלא נמצא תחת מעקב ובטיפול המערך הסוציאלי של שירות בתי הסוהר באופן זה או אחר, ועל פי רוב משולב בתוכניות טיפול ושיקום של שב"ס או הרשות לשיקום האסיר, לפחות לפני תום ריצוי מאסרו. ואולם, מי מטפל במשפחות האסירים? בנשים ובילדים שנשארו מאחור להתמודד עם הטראומה וההשלכות הכבדות של כניסת האבא והבעל למאסר?

האמת היא שמדינת ישראל לא מציעה שום פתרון ממוסד, מענה טיפולי רחב-היקף שיגיע לעשרות אלפי בני משפחות. נשות אסירים וילדיהם, שנשארו בחוץ, גם הם "כלואים", אסירים בכלא של בושה, תחושות חוסר אונים ומאבק הישרדות. אלו נשים, משפחות וילדים בסיכון.

את החלל העצום בתחום ממלאות, למרבה הצער, יוזמות פרטיות מעטות. כזו למשל היא היוזמה החדשה של אשת החינוך אורלי אנקונינה, שפרשה לפני כשנה לאחר 25 שנים כקצינה בכירה במערך החינוך של שב"ס.  אנקונינה מקימה כיום קבוצות טיפול בנשות אסירים. חברו אליה נואל מקסימוב – סטודנטית לתואר שני במנהל עסקים, המכירה את הנושא מהפן האישי והקרוב מאוד, כבתו של האסיר עופר מקסימוב וכאחייניתה של אתי אלון. מתוך נסיונה כבת לאב אסיר במהלך מחצית חייה, מקסימוב חווה את הצורך לתמוך ולסייע לילדי אסירים, ה"קורבנות הנעלמים או הנשכחים" כפי שכונו בספרות המקצועית.     

אנקונינה ומקסימוב, בסיוע עו"ד שני אילוז, שעוסקת בייצוג ובליווי אסירים, חוברות להשקת מיזם המיועד להעצמת משפחות אסירים בישראל, באמצעות הקמת קבוצות תמיכה, ובראש ובראשונה כאלה המיועדות לנושאות בנטל העיקרי של קיום המשפחה – נשות האסירים.

נואל מקסימוב

האישה נענשת פעמיים

ב-26 שנותיה בשב"ס, אנקונינה עסקה בשיקום אסירים באמצעות חינוך ותוכניות תרפויטיות, "כל מה שיכול להכין אסיר לצאת במצב טוב יותר ולתת לו כלים ומיומנויות", היא מסבירה. בתפקידה האחרון היא היתה רכזת ארצית של תוכניות חינוך לא פורמלי בשב"ס, ובכלל זה פרויקטים בשיתוף הקהילה והמשפחה. למשל, קורסי הורות לאסירים. כשפרשה, החליטה לעשות שינוי לאחר שנים ארוכות של טיפול באסירים גברים. "הבנתי שקיים צורך גדול מאוד דווקא לנשותיהם, ואין בארץ שום גוף, עמותה או מוסד שמעניק להן תמיכה וליווי מקצועי סוציאלי", היא מסבירה. 

"אני רוצה לייחד טיפול לאישה שעומדת שם, לשים את אשת האסיר במוקד", אומרת אנקונינה. "היא נמצאת לבד. כל המשפחה מוצאת עצמה בודדת, ללא מעגלי תמיכה. החברה רוצה להתרחק מזיהוי עם האסיר ומשפחתו, וגם המדינה בצד. יש רשות לשיקום האסיר; יש פרויקט פר"ח לילדי אסירים, לא בהיקף מספק. ומה עם האישה עצמה? בוא נגיד את האמת, כל הנטל על כתפיה. היא מתמודדת עם קשיים עצומים. היא זו שצריכה לדאוג לפרנסה, לדאוג לילדים ולשמור על המשפחה".

"האישה נענשת פעמיים", סבורה אנקונינה. "לא רק בעלה, או הבן שלה, יושב בכלא. גם היא בסוג של כלא: מתביישת, מתמודדת עם קלון ועם דיבורים מאחורי הגב, עם קושי והסתרה של הילדים בבית הספר. היא עצמה פעמים רבות לא היתה מודעת כלל לעבירות של בן זוגה. והיא זקוקה לתמיכה וסיוע, גם אם במרכז השיח נמצא הבעל האסיר".

אורלי אנקונינה במדי שב"ס

"כשהאישה מגיעה אלי", היא מוסיפה, "היא קודם כל מדברת עליו: מה יהיה איתו, באיזה אגף הוא יהיה, איך יקבל שחרור מוקדם. אני מחזירה את האישה לעצמה: איך את תהיי, איך תעברי את התקופה, את הביקורים, איך תכיני את הילדים. האישה צריכה כלים להתגבר. רעיון הקבוצה הוא שרק אישה שבעלה נמצא בכלא, יכולה לעזור לאישה אחרת באותו מצב. קח את אהובה אלפרון, אשתו של יעקב ז"ל, שהיה תלמיד שלי בכלא. איך האישה הזו מינפה את עצמה למרות ואף על פי שבעלה מת, נרצח. תראה את האישה הזו, היא מודל לחיקוי, היא מועצמת, וכל אישה יכולה".

איך פגשת את נואל מקסימוב?

"שני (אילוז) חיברה בינינו. אני מורידה את הכובע בפני אימה של נואל, שגידלה בנות והצליחה להביאן להשכלה גבוהה ועצמאות תוך צליחת השבר הגדול. ב'תוכנית 12 הצעדים' אני מלמדת איך לקחת את נקודת החולשה הכי גדולה ולהפוך אותה למקפצה. מי אלה המדריכות בקבוצת שומרי משקל, למשל? כאלה שהיו שמנות וגדולות, ועכשיו הן שומרות על עצמן ותומכות באחרות. זה העיקרון של קבוצת עזרה עצמית. זה גם מה שעושה נואל. היא תהיה שותפה שלנו בקבוצות, מהמקום של הניסיון האישי. היא רוצה לפרוץ דרך ולעזור לילדים וילדות של אסירים. אפשר ללמוד ממנה".  

נואל ועופר מקסימוב באחת מחופשותיו מהכלא (צילום מתוך התוכנית עובדה)

הבת של עופר

נואל מקסימוב (30), לומדת לתואר שני במנהל עסקים במכללה למינהל. היא אומרת שהרעיון חי בראשה הרבה שנים. לאחרונה הקימה בפייסבוק "פורום התייעצות של נשות ומשפחות אסירים", שם היא מנסה להעלות לסדר היום את עניין השיקום והתמיכה הנדרשת למשפחות. "בישראל כלואים עשרות אלפי אסירים, ההופכים את בני משפחתם ובפרט את ילדיהם ל'קהילה בסיכון'. במרבית המקרים זקוקים בני המשפחה לתמיכה סוציאלית-פסיכולוגית שכמעט ואינה קיימת. זה הזמן לשנות את המצב!", כתבה נואל בקבוצה.

מה רותם אותך לפעילות חברתית?

"אבי נמצא בכלא 15 שנים, מאז שהייתי בת 15, וכמשפחת אסיר מעולם לא קיבלנו פנייה מגורמי רווחה או שיקום. לא זכור לי שגורם כלשהו התעניין ושאל האם אנחנו זקוקים לשיחה עם עובד סוציאלי. למזלי, גדלתי עם אמא שיכלה לממן לי השכלה גבוהה ולדאוג לכל הצרכים, כולל טיפול פסיכולוגי וסוציאלי, אך לא כל משפחה מסוגלת לכך".

"הדגש בתוכניות הסיוע של המדינה הוא על האסיר עצמו, כיצד הוא עובר את המאסר ומשתקם, והמשפחה נשכחה בצד. המשפחה היא חלק אינטגרלי מהתהליך. האסיר חוזר למשפחה וכדי שתוכל לתמוך בו גם היא זקוקה לטיפול. מאוד הייתי רוצה לקדם טיפול מקיף למשפחות של אסירים – ילדים, אחים, הורים".

את זריקת העידוד לטבילת אש חברתית כפעילה בנושא עושה נואל במסגרת לימודיה במכללה למינהל, בסמינר לקידום מיזמים חברתיים. לדבריה, מעבר לתמיכה במשפחות אסירים אחרות, היא מקווה להרחיב את המיזם ולחבר אליו גורמי מקצוע רבים – אנשי חינוך, טיפול ורווחה – ובסופו של דבר לרתום גם את המדינה.

ב-19 ליולי יתקיים בביתה של אנקונינה ערב פתוח למשפחות אסירים, בהשתתפות מקסימוב. עו"ד אילוז שתתארח במפגש מברכת על המיזם: "מהיכרות יומיומית, נשות וילדי האסירים אינם מטופלים, ויש הזנחה ממסדית ביחס לרובם הגדול. נכון, שב"ס עורך 'ימי משפחה' בכלא, אלו ימים בעלי ערך רב לשמירת הקשר עם הנשים והילדים, אבל אין מענה טיפולי למשפחות מחוץ לכותלי הכלא. מעבר לכך, עולם שב"ס הוא עולם לא מוכר. הנשים זקוקות להדרכה, ייעוץ ואוזן קשבת".