 |
| כריכה של אחד מספריו של דיימון ראניון |
מוצ"ש. לאולם המעצרים הישן בבית משפט השלום בתל אביב נקבצים רק אלו שממש ממש חייבים להיות שם.
העצורים, אלו שלוקטו בניגוד לרצונם במהלך סוף השבוע ונכלאו, מובאים על ידי ליווי הנחשונים, לאחר שנאספו ממקומות רבצם. תובעי המעצרים מתחנות המשטרה הפזורות בגוש דן רכונים שפופים על תיקי החקירה, מנסים לדלות מהם מעט יותר אינפורמציה ובינתיים ממלאים את הבקשות להארכת המעצר.
גם הסנגורים הציבוריים התורנים לא נפקד מקומם. בחפץ לב היו מרביתם נשארים ספונים בביתם או שוזפים את העיניים מול סרט אקשן משובח עם כוסית או צוצית, אבל הם תורנים והם יהיו פה עד אחרון העצורים.
בדלפק הקבלה שבמזכירות המעצרים מתקשקשות צמד פקידות תורניות, מעבירות אחת לרעותה את רשמי סוף השבוע שלצערן כבר תם. השעות הנוספות המעשירות את תלוש המשכורת במשהו, הן המגנט לנוכחותן בתורנות זו.
בין לבין, מגיעה גם כבודה למקום, נבלעת בלשכתה עם המתמחה, ממתינה שאנשי הליווי יעלו את העצורים, שהקלדנית תתפוס את מקומה ליד המחשב וניתן יהיה להתחיל ולסיים תורנות עצובה זו. אפילו עיתונאים אין בסביבה.
סוף כל סוף, פתח מישהו את דלתותיו הכבדות של האולם וכל הכבודה מזדחלת לתוכו, כולל קרובי המשפחה המתוחים שיקירם נקטף מהם במהלך השישי-שבת.
אנוכי מרבץ עצמי על ספסל העץ הקשה, עוקב בעין של ותיק אחרי המתרחש. לרגע, דומה שדבר לא נשתנה עם השנים. אבל לא, במקום פורצים שנתפסו על חם, גנבים לאחר מרדף לוהט ומלא אדרנלין, מועלים בזה אחר זה עצורים מסוג ומזן אחר. רובם ככולם אנשים מן הישוב, "נורמטיבים" בשפת הקרקרנים. מאלה שקמים מידי בוקר והולכים לעבודה, לפרנס את האישה שהספיקה להביא לאוויר העולם צווחנים קטנים ומרעישים, והוא צריך לקמבן את המינוס ולקוות לפלוס. יש ביניהם שסתם סיימו את בילוי סוף השבוע בלגימת יתר אשר שחררה את הברקסים. בהעדר בלמים, ותוך חילופי מחמאות הדדיות עם החברה או בת הזוג הלא נצחית, משחררים עליה קצת קיטור, איזושהי סטירה מצלצלת, בעיטת ווליי שנבלמת מול ישבן דשן וכיוצא באלה המינים.
המשותף לכולם הוא שבנות זוגם הזעיקו את המשטרה וזו, אין לה כל ברירה, על פי ההנחיות מלמעלה, בעבירות אלמ"ב צריך לאכסן את החשודים להביאם לבית המשפט לבקש "ימים". ובטרם אלו נגמרים להגיש הצהרת תובע או כתב אישום מלווה בבקשה למעצר עד תום ההליכים.
פתאום הבעל מתואר בהינף קולמוס כאחר, כבריון, כמסוכן לציבור ולאשתו. כמי שפגיעתו רעה ואחת היא מן הראוי לאפסנו ולכמה שיותר זמן בקיבוץ המסורג, ולשכוח ממנו. מה יהיה עם האישה, מי ידאג לפרוסה לילדים, לשכר דירה – זה אינו מעניין איש. אף אחד מן התובעים אינו בתקן של עובד סוציאלי רגיש.
 |
מה שאני מבין, מתוך סדרת מבטים לעבר המקומטים העוברת למול עיניי הוא דבר אחד פשוט. אין משטרה ברחובות. המתלוננות מביאות את "העבודה" לתוך התחנות. לא שלא פורצים ולא שלא גונבים חלילה; להיפך, המכה בעלייה, פשוט המשטרה לא קיימת למעשה. האזרחים כבר נואשו מלדווח על פריצות לבתיהם. מקסימום הם מטילים אימה על גנב זה או אחר המפחד יותר מהם מאשר מנציגי החוק, והוא בורח עם או בלי השלל. במקום עבודת משטרה משחקים בסטטיסטיקות ישראבלוף של השנים האחרונות. בגדי המלך החדש למשטרה ערומה.
פעם זה היה הרבה אחרת. פעם המשטרה היתה יוזמת פעילות. שוטרים היו מקבלים תעודות שבח על לכידת פורץ או חבורת פורצים שירדו לחיי השכונה. היום הרימו ידיים. אין רוח, אין רצון, מצפים לחלילן מהמלין שידרבן, ילכד ויסדר שוב את השורות.
בין לבין, כבודה, מסתבר שלמרות שהיא מגיעה מהתחום האזרחי, אינה אוכלת את האטריות הקרות שזרזירי התביעה מנסים להאכילה. מי שצריך להשתחרר משתחרר ומי שצריך להיעצר נעצר לפרק זמן מינימלי שבו יסתיימו פעולות החקירה. תובעני המשטרה יוצאים מן האולם עם רשת דלת שלל, עם החורים שבה יצטרכו להתמודד מחר, בישיבת הבוקר על כמעט לא כלום.
* אלפרד דיימון ראניון (1880-1946), היה עיתונאי פלילי אשר תיאר בצורה צבעונית את הנעשה באולמות בתי המשפט של ניו יורק בעידן משפחות הפשע הראשונות, ושזר בכתבותיו תיאורים של הדמויות הססגוניות מעולם הפשע והבוהמה כפי שבאו לידי ביטוי בברודווי של אותה התקופה.
