"כעורך דין טיפלתי בשלהי שנות השבעים בפאב ג'יי אנד ג'יי, מול סופר באבא וקולנוע פאר לשעבר. היו לפאב שני בעלים, קובי יזרלביץ' שהיה מ"פ בצנחנים ובוקי שיינגרטן שהיה איתי בגולני. כשהם פתחו לא היו פאבים בתל אביב, זה היה הפאב הראשון בעיר. העירייה נלחמה בהם, ואת זה פתרתי בפגישה בארבע עיניים עם צ'יץ', אבל אחר כך בא היעד מספר 1 של המשטרה בזמנו, גד (שץ) פלום, ודרש שהם ישלמו לו פרוטקשן.
"את הבעיה הזו הם פתרו בדרך מאוד מיוחדת. הזמינו את שץ ליום מסוים ואיך שהוא נכנס הם סגרו את הדלת. במקום היו כל החברים של קובי מהצנחנים, כל אחד עם הקלצ'ניקוב האישי שלו. הם דרכו את כלי הנשק, הצמידו לו את הקנים לראש ואמרו לו: 'בפעם הבאה שאתה בא לפה, אתה מת בירקון'. בזה נגמר העניין. זה לא חבר'ה שמדברים".
את האירוע הזה, שנחרת במעמקי התודעה של עו"ד מנחם רובנשטיין, כמו אגדה עתיקת יומין, הוא מספר על רקע מגיפת הפרוטקשן שהרימה ראש לאחרונה ומקוממת אותו כל פעם מחדש.
"הגעתי לכתיבת ספר מהעבודה. דבר ראשון זה בא מהמחשבה. מהזיכרון. אז השתעשעתי עם הרעיון, פיתחתי אותו בראש ובאיזשהו שלב החלטתי לכתוב את זה. הכתיבה פיעפעה בתוכי מאז ומתמיד. הספר הזה הוא רעיון שהתבסס על הרבה מאוד תיקים שטיפלתי בהם, עד שאמרתי לעצמי יאללה, בוא נעשה מזה ספר. כתבתי אותו במשך שנה בערך".
כך עו"ד מנחם רובינשטיין, אחד מהחמישייה הפותחת של עורכי הדין הפליליים בישראל, אם לא למעלה מזה, שבגיל 75 הוציא לאור את ספר הביכורים שלו, "דמי הגנה". ספר מתח עוצר נשימה, במרכזו עורך דין פלילי שמוצא את עצמו נטחן בין אבני הריחיים של בתי הכלא ואולמות בתי המשפט המייגעים והמיוזעים. כשהוא קולט, כמו קודמיו, שאין לו סיכוי בחיים לשנות מאומה בתחנות הרוח של הצדק, הוא מחליט לנטוש את המקצוע. הוא רוכש בית קפה קטן במתחם גן העיר בת"א, ומתחיל לפנטז על שיבה לאוניברסיטה כדי ללמוד היסטוריה.
ניסיונם של צמד עבריינים ("בבונים" בשפתו) לסחוט ממנו שם דמי הגנה (פרוטקשן) וסירובו לשלם, גורם לו לקחת את החוק לידיו ולצאת למלחמה. ובמלחמה, כמו במלחמה, כל האמצעים כשירים כדי להשיג את המטרה כל הדרך עד לניצחון.
בהתחלה הוא נלחם בצמד ה"בבונים". במהלך המלחמה בשטח בנוי מתברר לו שצמד הסחטנים הם רק קצה קרחון של פירמידת פשע אימתנית ותמנונית, שמתחילה בבת ים ונגמרת ברמת עמידר. כך נקלע עורך הדין לשעבר, שרק רצה להתפנן בחיים, למאבק דמים בין שני ארגוני פשע חסרי מעצורים ואלימים, במלחמת השליטה על גוש דן.
גיבור "דמי הגנה" הוא האלטר אגו שלך?
"כן. זה הוויישפול סינקינג שלי. גם אני מאוד רציתי לעזוב את המקצוע ולפתוח בית קפה. בסופו של דבר, כמו שאתה רואה, לא עזבתי את המקצוע, כי כנראה שהיה במקצוע הזה משהו יותר חזק שמשך אותי. ואז החלטתי לכתוב סיפור על האני הנסתר, האני הרצוי, שלא בא לידי מימוש. נוצר סיפור מסגרת – אני, הבית קפה והפרוקטשן. התעסקתי בעברי בהמון תיקי פרוטקשן. הייתי הרבה שנים עורך דין פלילי של צווארון כחול. הייתי עורך דין של האלפרונים עשר שנים, עד שהתעייפתי. נסים אלפרון חייב לי את החיים שלו. הפרוטקשן לא היה ההכנסה המרכזית שלהם, אבל חלק ממקור ההכנסה.
"אני זוכר תיקי פרוטקשן גדולים מהתקופה של שמעיה אנג'ל, יאיר קולטון, הרצל אביטן, אסמן. אלה היו תיקים ענקיים. לא רק שהכרתי את העולם הזה, הייתי שנים בורר בעולם הזה. הכי בכירים היו באים הנה, למשרד הזה בקינג ג'ורג' לעשות בוררויות, ובגינה בחוץ היו ממתינים להם שומרים מזוינים".
בורר נוסח משה איבגי בסדרה "הבורר"?
"מה פתאום!!! בוררויות בוררויות. מה שהייתי חותך, זה מה שהיה. הייתי כותב פסקי דין לעבריינים. הייתי עורך דין של הרשתות הישראליות הגדולות ביותר להברחות סמים, שפעלו מאמסטרדם. הייתי הרבה שנים על הקו תל אביב אמסטרדם.
"תראה, אני חי את הפשע 44 שנה, ואחד האלמנטים של הפשע זה סחיטה באיומים. היתה תקופה שהפרוטקשן גווע, כי אנשים לא רצו לשלם והמשטרה היתה כנראה יותר טובה. אבל על רקע הריפיון הכללי, העסק הזה התעורר בשנים האחרונות מחדש, בצפון, בדרום. הפרוטקשן גאה וגואה, היום יש אלפי עסקים במדינה שמשלמים פרוטקשן".
הגבול בספרך בין הבדיה למציאות מטושטש לחלוטין.
"זה ספר שמתאר מציאות. כל האתרים קיימים".
אבל כמו בסרטי צ'רלס ברונסון וקלינט איסטווד, גיבור "דמי הגנה" לוקח את החוק לידיים.
"אם היו מאפשרים לי לעשות את זה, הייתי עושה את זה מזמן. כתבתי דמות בספר, שבלית ברירה, בגלל שהמשטרה לא יכולה לעזור לו, הוא לא רוצה לשלם פרוטקשן ויוצא להילחם".
יש כאלה שמסרבים לשלם פרוטקשן?
"להערכתי כן. לא כמו בספר עם ירי ואיומי רצח. כשכתבתי סצינת ירי בבית קברות בזמן הלוויה, הייתי בטוח שאני יוניק, ייחודי, שדבר כזה עוד לא היה, אבל כמה חודשים אחרי זה שמעתי שירו בבית קברות בהלוויה. אז לא המצאתי את הגלגל".
מאלפרון ועד רון ארד
כאשר מכירים את רובינשטיין חשים די מהר באוקיינוס של סיפורים שטרם נכתבו, מכל הסוגים והסוגות, סיפורי שוק ועיר תחתית לצד אגדות ריגול וביטחון עטופים בצלופן פוליטי מרשרש. אפשר להקיש מהספר שהוא גם הולל והדוניסט לא קטן.
"בוא נגיד שדמותו של גיבור הספר אינה תלושה מהמציאות", הוא אומר בקריצה. "אני אוהב לבשל. אוהב לאכול, לשתות. אני נוסע פעם בשלושה או ארבעה שבועות לבלגיה, יש לי שם בת זוג. קניתי שם גם דירה. אבא שלי גר שם כמעט 50 שנה עד יום מותו בגיל 99.
"אני לא יכול להתלונן שהחיים שלי היו משעממים. טולטלתי ברחבי תבל בגין העבודה שלי. איפה לא הייתי? בדרום אמריקה, צפון אמריקה, בתי סוהר. עשיתי שירות צבאי בגולני, נלחמתי בששת הימים בקרב בתל פאחר, ובמלחמת יום הכיפורים בסיירת שריון. התחלתי בכלל כמסגר, עד שנפלתי מגובה 12 מ' ונפצעתי. למדתי משפטים בירושלים וחייתי שם חיים פוליטיים בתחילת שנות ה-70 התוססות. הגעתי לירושלים 'אדום' (קומוניסט) לגמרי, והייתי מעורב בהפגנות של הפנתרים השחורים. אחרי זה ניהלתי את בית לסין, ופתחתי שם עם עו"ד שאול גרוסברג את מועדון הרוק הישראלי. אל תשאל. היו לי חיים מעניינים.
"עכשיו אני כותב עוד ספר, מסוג אחר לגמרי, על טרור, בעקבות פרשה בטחונית שהתעסקתי איתה לפני שנה. זה היה בנושא רון ארד. כתבתי על זה סדרה שהיתה צריכה לעלות בערוץ 11. בסוף היא לא עלתה כי רשויות הביטחון לא אישרו אותה. גם האלמנה, תמי ארד, סירבה".
קיבלת כבר תגובות על "דמי הגנה"?
"כן. תגובות חיוביות. אנשים קראו את הספר ולא עזבו באמצע. זה מתח ועניין אותם. תראה, זה ספר אקשן. חשיבותו של הספר הוא בעצם לידתו. בסך הכול רציתי להביא כאן עלילה שקיימת. לדוגמה, יש בספר את כנופיית רמת עמידר. אני הופעתי בתיק של יצחק ("חישי") חדיף, מנהיג כנופיית פרדס כץ. ייצגתי את עו"ד נורית בוכניק, אשתו של חישי ואם בנו. סחבתי אותה על הכתפיים והורדתי אותה באולם בית המשפט, זה היה התיק של כנופיית רמת עמידר נגד כנופיית פרדס כץ. אגב, כל הנאשמים יצאו זכאים.
"כשאתה שוחה בבריכה, אתה מתרגל למים. כשאתה עוסק בפשע, אתה גם מתרגל. אז לקחתי את אחד הנושאים, לא ברמה הכי גבוהה ולא ברמה הכי נמוכה, ונולד הספר הזה".
המשטרה הפוסט מודרנית
ניסיון החיים העשיר והמחוספס, המיומנות המשפטית והמודעות הפוליטית, מחלצים מרובינשטיין אמירות דעתניות שהוא מרבה לבטא בטורים ביקורתיים שהוא כותב ל"פוסטה" מפעם לפעם. בספר הוא מתאר את החוסר אונים של האזרח הקטן, הלא מוגן בעידן הנוכחי של משטרה פוסט מודרנית.
"אתה לא יכול לסמוך יותר על המשטרה", הוא אומר ומבטא תחושה שכיחה בציבור הרחב. "אתה לא יכול לקחת את הגוף הזה, שמותחים אותו לכל כך הרבה כיוונים, עם כל כך מעט אנשים יחסית, ולצפות ולקוות שהיא תהיה משטרה טובה. בשנות ה-80 וה-90 ימ"ר ת"א שלטה בפשע מבת ים עד הרצליה. היא הייתה יחידה חזקה ואלימה מאוד. אחר כך היא הושחתה. חלק מהם באו אליי בתור קליינטים".
אז הפשע בישראל גדול היום על משטרת ישראל?
"לא. הפשע לא גדול על המשטרה. את המשטרה צריך לכוון ולהפעיל יותר בכיוון הפשע. המשטרה לא הצמיחה מתוכה מנהיגים, וגם יש את האינטרס הפוליטי, לא לתגבר אותה במנהיגים עם דעה עצמאית, כאלה שהם לא אומרי דברה של הממשלה".
המשטרה חסרת אונים?
"לא יודע אם חסרת אונים, אבל היום מותחים את המשטרה לכל הכיוונים האפשריים. בזמנים רגילים, כשאין פיגועים וכל מה שיש היום, המשטרה מטבע הדברים מתמקדת בנושאים מסוימים. היום המשטרה רודפת אחרי הזנב של עצמה. שלא תהיה טעות, משטרה שמופעלת פוליטית, ומגייסת מאות ואלפי שוטרים כדי להתמודד עם מהומות בהר הבית והפגנות בתוך הבית, זה בא על חשבון המלחמה בפשע. אנחנו מדינה שבחלקה היא מדינת פשע, לא יכול להיות שיש ליד ראש פינה כפר של ישמעאלים בשם טובא זנגרייה, ששורפים שדות ולוקחים פרוטקשן מחקלאי העמק".
מוצפנים בספר עוד מסרים?
"בוודאי. המסר הראשון זה לא לשלם פרוטקשן. קבל עוד סיפור אמיתי מהימים ההם: יש לי חבר, עורך דין, שיום אחד חטפו אותו לפנות בוקר עם עוד מישהו, כלאו אותו בדירה בפתח תקווה ואי אפשר היה לערב את המשטרה. הוא צלצל אליי, ובארבע בבוקר נסעתי עם אקדח שלוף והוצאתי אותו מהדירה. היום לא הייתי עושה את זה".
אז מה יכול לעשות אחד שהיה ג'ובניק בצבא, שסוחטים ממנו פרוטקשן?
"שיילחם. עד כמה שזה ישמע לך מוזר, היום זה קורם עור וגידים. בצפון קם מחדש ארגון השומר, בגלל שהמשטרה לא עושה כלום. קח את תופעת הפרוטקשן של טובא זנגרייה, אני במקום אנשי העמק לא הייתי מחכה להם, הייתי בא לטובא זנגרייה ודג אותם אחד אחד, ובשלב ראשון מורח אותם בזפת. מי שבא אליך הביתה לשדוד אותך, מותר לך להרוג אותו. באמריקה אתה מקבל על זה טפיחה על השכם".
אם היית יכול לקחת רברס 44 שנים לאחור?
"לא הייתי חוזר על אותה דרך. לא. זאת לא הדרך שהתוויתי לעצמי. הדרך בחרה בי, לפני שאני בחרתי בה. ועדיין, תשמע, זאת עבודה מרתקת. הייתי בכל העולם. מה שכן, העולם התחתון היה פעם יותר מסודר. הייתה מֵאֲפִיַּת החברים ביפו, שהייתה בית הדין של העולם התחתון. היו מעין מוסדות. היתה משמעת. היו קודים, ומי שלא קיים אותם, שילם על כך. היום איש הלא ישר בעיניו יעשה. קול דאלים גבר. בגלל זה אני לא מתעסק יותר עם משפחות פשע".
אתה קורא בספר לבתי סוהר קיבוצים.
"זה הכינוי המקובל שם, ובמובן מסוים בצדק. הם אוכלים פחות או יותר את אותו אוכל. גרים פחות או יותר באותן מְלוּנוֹת. יש להם פחות או יותר אותו סדר יום. הם חיים במסגרת, שכאינדיבידואל, אתה חייב לוותר על כל מיני דברים כדי להתקיים שם".
"דמי הגנה" (2023). מאת מנחם רובינשטיין.
עריכה לשונית: בני מזרחי.
הגהה: רותי חזנוביץ'.
עיצוב העטיפה: יורם סוקולר.
222 עמ'.
מחיר: 98 שקלים.
הוצאת טפר.
איזה איש חכם