מבודדים

כרזת הסרט "רצח מדרגה ראשונה": קווין בייקון מגלם את הנרי יאנג, נער צעיר שנכנס לכלא לאחר שגנב 5 דולרים מהמכולת השכונתית, כדי שיהיה לו במה להאכיל את אחותו. הוא מואשם בפשע פדראלי, נשלח לכלא אחד, ולאחר מכן עובר לכלא אלקטרז האכזרי ושוהה שם תקופה, עד שמחליט לנסות לברוח עם עוד שני אסירים. הוא נתפס בגלל הלשנה של אחד מהבורחים איתו, ומוכנס לבידוד למשך שלוש שנים וחודשיים ברציפות. כשהוא יוצא לבסוף מהבידוד אחרי כמה שנים, ביומו הראשון מחוץ לבידוד, באמצע ארוחת הצהריים וכתוצאה מהשיגעון והסתה מצד אסיר שישב לידו, הוא רוצח את האסיר שהסגיר אותו באמצעות כף. הוא מואשם ברצח. הסרט הדרמטי מספר כל כולו על המשפט בו הסנגור (כריסטיאן סלייטר) מעלה בבית המשפט את אמצעי הבידוד שגרם ליאנג לבצע את הרצח. לאט לאט, מי ש"מואשם" הוא כלא אלקטרז, על עצם נקיטת הליכים כל כך קיצוניים ובלתי אנושיים.

עיתון "הארץ" פירסם השבוע כתבה מתורגמת של העיתונאית אריקה גוד מהעיתון "ניו יורק טיימס", על תביעה שהוגשה בארה"ב עקב נזקים שנגרמו לאסירים אשר נכלאו שנים רבות בבידוד מוחלט – במסגרת המאבק בארגוני הפשיעה שם, ומלחמות הכנופיות בכלא ומחוצה לו. התביעה, נגד שלטונות הכלא בקליפורניה, מבוססת על עדויות ותצהירים של אסירים, מקורבים ואנשי מקצוע – אחד מהם חשף מחקר ייחודי בנושא אסירים הכלואים בתנאים של בידוד מוחלט, מה שבישראל מוגדר כליאה בתנאי הפרדה ארצית.

הנושא מוכר היטב לקוראי "הפוסטה" מסיקור תנאי הכליאה של אסירים כמו אסי אבוטבול (כבר 8 שנים בהפרדה מוחלטת!!), יוסי מוסלי (אחרי 6 שנים בהפרדה מוחלטת, עבר לבידוד "קל" יותר באגף שמור), עמיר מולנר (אחרי 3 שנים בהפרדה, שוחרר והעדיף לעזוב את ישראל, בין היתר כדי לא להיכלא שוב בתנאי הפרדה).

אברג'ל	חסין	אבוטבול

עוד עשרות רבות של אסירים, חלקם קטינים, כלואים בישראל בתנאי הפרדה, באישור בתי המשפט אשר אינם מתלבטים לפני שהם מאשררים את בקשות שב"ס. הרוב המוחלט מבודדים משום שהמשטרה הורתה לשב"ס לבודד אותם, מנימוקים חברתיים של מעמדם בעולם התחתון ולאו דווקא מטעמים של אלימות בלתי נשלטת או עבירות אחרות שביצעו בכלא. 

עתיד דומה ממתין לבכירי פרשה 512, שכבר כעת מבודדים בתנאי הפרדה. למשל, מוטי חסין, אבי רוחן ויצחק אברג'ל, שכלוא בתנאי הפרדה ארצית מאז הוחזר לישראל בינואר 2014. 

תא הפרדה ארצית

מוות חברתי

כתבת ה"ניו יורק טיימס" התבססה על ראיונות שערך הפסיכולוג החברתי קרייג הייני, שכבר בשנת 1993 ראיין קבוצת אסירים שהוחזקה בבידוד בכלא המחמיר ביותר בקליפורניה, "פליקן ביי", ראשון בשורה של מתקני כליאה בעלי אבטחה מירבית שנבנו בארצות הברית. בשנים האחרונות חזר הפסיכולוג החברתי לאותו בית כלא לסבב ראיונות נוסף, ונבהל כשפגש כמה מהאסירים מהעבר, שעדיין הוחזקו בבידוד.

לפי הכתבה, מחקרים שנערכו בחמשת העשורים האחרונים הוכיחו שבידוד עלול להחמיר מחלות נפש או לעוררן בקרב אסירים שבתחילת מאסרם היו בריאים. רוב המחקרים עסקו במתנדבים שנבדקו בתנאי מעבדה מול אסירים שהוחזקו בבידוד זמן קצר יחסית. לפי הכתבה, הראיונות שערך הייני בשנתיים האחרונות מהווים את המחקר השיטתי הראשון של אסירים אשר נמצאו בבידוד רוב חייהם הבוגרים, מיפו את השלכות מאסרים קשים אלה והביאו את החוקר להגדיר את האסירים שנאסרו בבידוד כמי ש"מתו מוות חברתי".

הכתבה מתייחסת באופן ספציפי לחלק מהראיונות, בהם אסירים סיפרו על מאבק יומיומי לשמירת שפיותם ועל געגועיהם לעצים וציפורים. לפי המחקר, רבים הגיבו באטימות רגשית וניתוק מהסביבה. כך למשל צוטט אסיר קשיש: "אם אתה מחזיק תוכי בכלוב במשך שנים ואז מוציא אותו החוצה, הוא ימות. לכן אני נשאר בכלוב שלי".

הכתבה התייחסה כאמור לתביעה שהגישו אסירים בכלא בשנת 2012 נגד "המרכז לזכויות חוקתיות", בטענה שבידודם הארוך, שנמשך יותר מעשור, הפר את זכויותיהם.

המחקר של הייני התבסס על ראיונות עם 56 אסירים שהוחזקו במשך 10-28 שנים בבידוד, וציין כי האסירים הועברו לבידוד לא דווקא בגלל פשעים מקוריים – חמורים ככל שהיו – אלא דווקא בגלל חברותם בכנופיות וטענת השלטונות בבתי הכלא, כי אסירים אלימים במיוחד יש להרחיק מאסירים אחרים. לעומת זאת, רבים בארצות הברית סבורים כי מדובר ב"עינוי".

מוסלי		מולנר

רבים מהאסירים שהייני ראיין דיברו בכאב על בני משפחותיהם שאיתם לא דיברו במשך שנים ארוכות. הסיבה: אסירים בבידוד אינם רשאים לשיחות טלפון אישיות. זאת ועוד, הם אינם יכולים לקיים מגע אישי כשמבקרים אותם. הנה למשל אסיר שהוחזק בבידוד כמעט 25 שנים, ובראיון איתו אמר: "שוחחתי בטלפון רק רבע שעה כשאבי מת. הבנתי שיש לי משפחה שאני לא מכיר יותר. לא זיהיתי אפילו את קולותיהם". אסירים אחרים סיפרו כי כל כך "התרחקו מהמציאות", עד שהתחילו לפקפק בעצם קיומם. אחד מהם סיפר כי השעה שבה שוחח עם המראיין היתה "הזמן הארוך ביותר שדיבר עם אדם זה שנים".

הייני סיפר כי התרשם במיוחד מהעצב העמוק של אסירים רבים: "מה שעבר עליהם ניכר בהם. הם התאבלו על חייהם האבודים, על אובדן הקשר עם העולם ועם משפחותיהם, ובעיקר על זהותם האבודה. רובם הבינו ללא כל ספק שהם איבדו את זהותם ולא ידעו מה הם הפכו להיות".