מסר למשפחות המכורים: "או שאתם חלק מהפתרון, או שאתם חלק מהבעיה"

אלי קריאף

ב-25 שנותיו כמדריך גמילה מהתמכרויות במסגרות טיפוליות, אלי קרייף היה עד שוב ושוב לריטואל שהפך לנקודת תורפה: המכור הנקי לכאורה מסיים תקופת טיפול וגמילה ו"יוצא לחיים". מי שבשלב זה היא בעלת השפעה מכרעת על עיצוב דרכו ובחירותיו לשיקום או שקיעה היא סביבתו הקרובה. בהקשר לסביבה, תמיד עולה תפקיד החברה – נורמטיבית או שולית – בה המכור מתערה.

דווקא להתנהלות המשפחה ותרומתה לתפקוד המכור מוקדשת לעתים פחות תשומת לב, במקרים שבהם המשפחה לכאורה נורמטיבית. ההורים הם אנשים עובדים, מן הישוב, מלאי דאגה לבן או הבת שהסתבכו ותומכים בהם. האם במקרים האלה, המשפחה בהכרח היא חלק מהפתרון או השיקום?

לא! קובע קרייף, ממקימי הקהילות הטיפוליות בארץ בתחום התמכרויות, מי ששימש עד לפני שנתיים רכז מדריכים בקהילה לתחלואה כפולה (התמכרויות ופסיכיאטריה) בשער מנשה ואילנות.

בגיל 57, לאחר 25 שנה כמדריך גמילה בשירות המדינה ובעמותות, קרייף יצא לעצמאות וייסד ביוזמה פרטית מרכז שייחודו במקום בו הוא זיהה את החסר הגדול: ליווי משפחות המכורים, וסיוע והדרכה לבני המשפחות, מענה שעל פי ניסיונו הוא קריטי לתהליך השיקום וההחלמה של המכור עצמו. התנהלות שגויה של המשפחה או "תמיכה" מופרזת מתגמלת את דפוסי המחלה של המכורים ועלולה להעמיד בסכנה התרחשות של כל תהליך חיובי – קובע קרייף. הטעויות האלה, לדבריו, נובעות מתוך הפחד של המשפחות. פחד שאסור לאפשר לו להכתיב את סדר היום.

"המשפחות הופכות לבנות ערובה של ההתמכרות – ועד שאצלן לא מתחולל שינוי, הדפוסים של בן המשפחה החולה יכולים להימשך שנים", אומר קרייף. "בטיפולים משקיעים את כל המשאבים במכורים, אך המשפחות עצמן לא מטופלות ולא מבינות כיצד הן תורמות לבעיה".

"קח למשל בן משפחה שהוא מהמר כפייתי. המשפחה במשך שנים סוגרת לו חובות, משלמת לשוק האפור ונתונה תמיד למסע הפחדות של המכור ומאבדת כיוון. הם דורשים ממנו שיפסיק להמר, ובמקביל משלמים לו את החובות ומשעבדים את הנכסים שלהם. משפחה שרוצה להציל את הבן או הבת – אם היא לא לומדת להציל את עצמה קודם מהמקום הזה, לא יעזור שום דבר. המענה הוא להפסיק לפחד, ולא לשלם. פוחדים שיעשו לו כך וכך.  אני מסביר למשפחה שמי שצריך לפחד הוא המהמר עצמו. כל עוד לא יפחד, כל עוד יתנו לו את כל התנאים, הוא ימשיך להמר ולא יפסיק. את הסיבות להתמכרות, כיצד אדם גדל וכו', יחפשו הפסיכולוגים. אני עסוק בפתרון ולא בסיבה – מה צריך לעשות כאן ועכשיו.

"ההתמכרות היא כוח שחזק מהמכור, והיא מנצחת לעתים קרובות גם את המשפחה. מי שרץ ודואג ומשלם – משאיר את המכור במקום של חוסר יכולת משוועת לקחת אחריות. המשפחה, מתוך אמפתיה, רוצה לעשות בשבילו הכל ומתפלאת למה לא מתחולל השינוי. ממעט הניסיון שיש לי, האדם לוקח אחריות כשהוא רואה שאין מי שידאג לו במקומו".

מי אוהב חיי רחוב וסמים?

אין חכם כבעל ניסיון

קרייף גדל בשכונת קרית שפרינצק בחיפה שקמה מתוך המעברות, בסביבה בה המצוקה נוכחת, אך חייו הבוגרים נפתחו באופן נורמטיבי, בשירות צבאי קרבי בהנדסה. לסמים, לדבריו, הוא התוודע רק בגיל 25, במלחמת לבנון הראשונה, כאשר היה בשירות מילואים ונחשף למבריחי סמים ולהרואין. כשסיים שירות של כמה חודשים, הוא כבר היה מכור, על כל ההשלכות, וחווה את טעם בתי הסוהר. חלק מהחבר'ה שהיו איתו באותה תקופה, חלקם הוא אומר מכורים עד היום, אחרים נפטרו וישנם גם שחזרו לכלא.

28 שנים הוא מכור נקי. ב-1991 עבר קורס מדריכים והחל לעבוד בקהילה הטיפולית הראשונה למכורים לסמים אילנות. אחרי 10 שנים, יחד עם מאיר שרעבי מהרשות למלחמה בסמים הוא נכנס לשירות בתי הסוהר והיה ממקימי המחלקות הטיפוליות בכלא חרמון, בתוכנית ראשונה מסוגה, בה זכו מכורים נקיים ועבריינים משוקמים להשתלב כמדריכי גמילה של אסירים, מה שדרש מהפך מחשבתי בשב"ס.

לפני כשבע שנים הקים קרייף, במסגרת עמותת "בית אור אביבה" את הקהילה הטיפולית הראשונה המיועדת לתחלואה כפולה, של מכורים הסובלים גם מרקע פסיכיאטרי. בין המטופלים, לא מעט צעירים שצרכו סמי הזיות ו-LSD בעקבותיהם התפרצה אצלם מחלת נפש. כמו המוסדות האחרים, גם קהילה זו ממומנת על ידי משרדי הרווחה והבריאות.

בימים אלה הוא מקים במושב מגדים שליד חיפה, והפעם באופן פרטי, מרכז בשם "עד-אלי" שילווה מכורים ובעיקר את משפחותיהם, בהדרכה והכוונה אישית, לרבות סיוע מול הרשויות השונות ובתי המשפט שאמורים להכריע בענייניהם. 

ניסיונו הרלוונטי הוא קודם כל ניסיונו כמדריך גמילה, אך אנו מבקשים שיספר עוד על חוויית ההשתקמות האישית שלו. "עברתי תהליכים, ואני עדיין עובר תהליכים", קרייף אומר. "גם אחרי 25 שנה כמכור נקי, אני עדיין מחלים. זה משהו שאתה צריך לחיות לצידו ולדעת שאתה מוגבל ולא לעשות דברים מסוימים, כי בפעם הראשונה שאתה שוכח את זה אתה חוזר בדיוק לאותו מקום. חוויתי מעצרים ומאסרים. אני בוגר המחלקה הטיפולית לגמילה מסמים בכלא רמלה. נעזרתי, שיקמתי את עצמי, שיקמתי את משפחתי, ואני נשאר נאמן לערכים של החלמה ולא שוכח מאיפה באתי, מקפיד על בסיס יומיומי להישאר צמוד לתוכנית שנותנת תחזוקה להחלמה שלי".

מה גורם לתפנית?

"המציאות כופה עליך. זה תהליך שקורה, כאשר אתה מאבד את עצמך ומאבד חלק מהמשפחה ומאבד את המקום בחיים והופך להיות תלותי, וחי בשביל להשתמש ומשתמש בשביל לחיות. כשהתמכרתי, הייתי כבר בעל משפחה וכמעט הפסדתי את המשפחה שלי, אבל היום אני עם אותה אישה וילדים ונכדים וקניתי ובניתי בית ובניתי את עצמי ואני חי חיים אמיתיים. הגמילה הסופית לא מתרחשת בפעם אחת, אבל ככל שאתה מנסה, אם אתה מספיק חכם, אתה לומד מהטעויות שלך.

"העוגן שהחזיר אותי לחיים נורמטיביים, היה קודם כל רשת הבטחון של חברים שהכרתי במהלך הטיפול שלי – זו קבוצת תמיכה שיש לי אותה עד היום. אנחנו שומרים אחד על השני, כי אנחנו לא יכולים לעשות את זה לבד, רק יחד. זה הרעיון שאני מנסה להוביל גם עכשיו. אני מאמין בכוח של הקבוצה. כל משפחה שמתמודדת, נמצאת לבד עם הפחדים והחששות, אבל כאשר נוצרת קבוצה של משפחות, הן יכולות לחלוק ולראות שהם לא לבד ויש עוד משפחות שכבר עברו את זה ועשו כברת דרך, והן מעניקות מהידע והנסיון. זה הסיוע שחסר למשפחות שנמצאות בתוך משבר". 

עם חלק מהמשפחות שליווה בעבר כמדריך גמילה, נשמר הקשר. אנחנו מבקשים דוגמה להתערבות משפחתית בה הוא היה מעורב. הוא מספר על נערה ספורטאית מצטיינת באחד מענפי ההתעמלות, שבגיל 14 נפצעה באופן קשה באימון והתמכרה למשככי כאבים. בשלב מאוחר יותר, היא סבלה מהתקף פסיכוטי ואושפזה בבית חולים פסיכיאטרי. שנים רבות מחייה היא עברה במוסדות ומרכזי גמילה. לפני מספר שנים, התחתנה, הביאה שני ילדים לעולם, והתגרשה. הוריה, אומר קרייף, סבלו במשך שנים. הם היו "בני ערובה" למחלתה. קנו לה בית, דאגו לצרכיה, והיא סחטה אותם כספית. "אמרתי להורים, לא רק היא צריכה עזרה – אתם צריכים עזרה, להציב לה גבולות מאוד ברורים".

"כאשר פונה אלי משפחה להדרכה, אני אומר להם – אנחנו נעשה הכל כדי ליצור את התנאים שהבן המכור יבקש וירצה את העזרה. אני לא פוגש אותו בכלל עד שהוא מבין, ונופל לו האסימון במעשים, לא במילים, שהתנאים שהיו לא קיימים יותר. אני עוזר למשפחה לשנות את התנאים. המשפחה מגיעה למצב שבו 'הם גרים אצל המכור', ולא הוא גר אצלם. הוא קובע בבית ומשבש את כל אורח חייהם. המשפחה חושבת שמרכז גמילה יועיל לבד – אבל אחרי כמה חודשים הבחור חוזר הביתה והכל חוזר בדיוק לאותו מקום. יש גם את אלה שמציבים תנאי: רוצים שאלך לגמילה? אין בעיה. שלמו ועשו כך וכך. אני אומר בדיוק ההפך: אל תעשו שום דבר".

אתה אומר שהמשפחות הן קטליזטור להתמכרות או לריפוי?

"בדיוק כך. מתקשר אליי אב, שהוא איש עסקים די מפורסם. הוא עוזר לבן שלו, מכסה לו חובות, קונה לו עוד פעם רכב, משכיר לו דירה, וכל פעם אותו ריטואל חוזר על עצמו. הבן מבטיח שיהיה בסדר וילך לגמילה, אבל איך הוא ישקם את עצמו עם כל החובות שיש לו? והאב משלם. שאלתי את האב: אתה מהמר? הוא אמר מה פתאום, זה הבן שלי. אמרתי לו אתה מהמר, אתה לא מבין? אתה מהמר על האשליה שאם תמשיך לעשות איתו את אותם דברים, יקרה דבר אחר".