 |
אחד מרגעיו הקשים של כל אסיר, ובפרט מי שזה לו מאסרו הראשון, הוא ההתייצבות בפני ועדת השחרורים. חודשים ארוכים הוא משתעשע ברעיון שהנה, אוטוטו הוא יוצא לחופשי. הוא קובע תוכניות עם בני משפחה. מבטיח נסים ונפלאות לחברים שיישארו מאחור. סופר את הימים ומתכנס אל תוך עצמו בלילות, עד ליום בו יעמוד בפני הוועדה וישכנע את חבריה חמורי הסבר מדוע נכון לקצר את מאסרו.
בסרט האסירים הפנומנלי, "חומות של תקווה", המפגשים עם חברי הוועדה האמריקאים, שהם הרבה יותר קשוחים ושמרנים מאלה הישראלים, מהווים נקודות מפנה בתסריט המושלם. דרכם ממחישים היוצרים את התקווה והיאוש של האסיר רד (מורגן פרימן), עד כדי אדישות והשלמה עם הזדקנות ואף אפשרות למות בכלא שושנק שבמדינת מיין, כאשר מאחורי החומות ממתינים לו (או שלא) שלל רב וחיים שקטים במקסיקו לחופי האוקיינוס.
הנשיא לשעבר משה קצב אינו השחקן המעוטר מורגן פרימן, ומעשיהו זה ממש לא כלא שושנק הידוע לשמצה, וגם לקצב הזקן ממתינה מאחורי החומות רק גילה מקריית גת בניגוד לרד הפנסיונר שיצא מהכלא אל המפרצים הקסומים של מקסיקו. ועדיין, בשני התסריטים ניתנה לחברי ועדות השחרורים הזכות להוביל מפחי נפש מהסוג שאליו נקלע השבוע הנשיא השמיני של מדינת ישראל.
אנשי מקצוע גיחכו השבוע למשמע הסכמתה המאוחרת של הרשות לשיקום האסיר (רש"א), להכין לקצב תוכנית שיקומית אם ישתחרר, והוא לא, אבל איזה תוכנית אופרטיבית fcr היו יכולים להכין ברשות לאסיר מסוגו ובגילו?
 |
| תלות תקציבית ופוליטית. רש"א |
לשחק עם האסיר
הרשות לשיקום האסיר היא החמצה כואבת של עבודת קודש הנדרשת בתחום אשר מעניק תקווה לאחת הפינות האפלות בחיינו החברתיים. עשרות שנים עוסקים שם בליווי נרפה של מעט מדי אסירים, במקום להתוות מדיניות משמעותית ולפתח מודלים מנצחים לנחלת כלל העוסקים בשיקום.
כל אסיר זכאי לתוכנית שיקום מובנית, ושחרור מוקדם על תנאי מהווה הזדמנות מצוינת להשגת המטרה, אלא שכדי לנהל דיאלוג אסטרטגי אמיתי חייבים להוריד את רמת השיפוטיות, ולא כך נוהגים ברש"א, להיפך. כפי שנחשף לציבור הרחב בתיק האסיר קצב, הרשות מתעסקת בסוגיות פרטניות כאחרונת העובדים הסוציאלים – האם הוא מודע לחומרת העבירות, האם הוא פיתח תובנות חיוביות שיאפשרו להתייצב מאחוריו בפני ועדת השחרורים, ובכלל.
רש"א דלת התקציבים חוסה תחת משרד הרווחה, שהוא עצמו נדחק לפינה בעידן הקפיטליזם החזירי. הרשות המסכנה אולי לוחמת את הישרדותה הכלכלית אבל זה אינו מונע ממנה להחזיק קומת משרדים יקרה ברחוב כנפי נשרים בירושלים ועוד קומפלקס צנוע יותר ביפו, ולבטח אינו מצדיק מינויים של מנהלים כפרסי ניחומים לפעילים פוליטים מאוכזבים. התלות התקציבית והפוליטית מונעת את עצמאות הרשות ואת יכולתה ליצור לובי ציבורי אשר יקדם מטרות באמצעות לחץ וביקורת על משרדי הממשלה הרלוונטים, כיאה לפעולתה של רשות עצמאית.
ברש"א בכלל חוששים מהרחבת סל שירותי השיקום שלהם, פן יחרגו מתקציבם הדל אשר לאף אחד מהלוחמים הדגולים בפשיעה – בממשלה, בגופי האכיפה ובתקשורת – אין כוונה לפעול להרחבתו, לאלה מוטב כנראה לגלגל עיניים בזמן שהפשיעה גואה ואסירים נמקים בבתי הסוהר. וכך, בסבב הקיצוצים מאשתקד החליטו ברש"א לסגור את כל ההוסטלים לאסירים משוחררים, שבהנהגת רש"א הפכו באמת למוקדי חזרה לפשע במקום למרכזי למידה איכותיים בהם נרכשים כישורי חיים עדכניים, השכלה ומקצוע תכליתיים.
 |
| לטיפול ראש הממשלה. מיכל לובלסקי |
"הרשות לשיקום האסיר חייבת לאמץ ובהקדם את המודל המצליח של הרשות למלחמה בסמים", אומרת מיכל לובלסקי, לשעבר עובדת סוציאלית בשירות בתי הסוהר וכיום בעלים של מכון פרטי לשיקום אסירים וטיפול בעבריינות והתמכרויות. "את הטיפול הפסיכו סוציאלי צריך להטיל על גופי הרווחה הממשלתיים ועל מטפלים פרטיים מורשים".
על הרקע הזה התפתח לאחרונה דיון מקצועי, אם להעביר את הרשות לאחריות שירות בתי הסוהר, מה שאנשי מקצוע שוללים על הסף בטענה שחרף נגישות שב"ס לאסירים הוא אינו מיועד לתחום, מה גם שהוא משוחד בטחונית ומודיעינית על ידי המשטרה והפרקליטות.
אם הנושא באמת בוער בעצמותיו של מישהו, אז רש"א עצמה חייבת לעבור תהליך שיקום של מספר שנים באחריות משרד ראש הממשלה לפי המודל המוצלח של הרשות למלחמה בסמים – שם פיתחו את הקהילות הטיפוליות אשר הוכיחו כי ניתן להיגמל מסמים קשים, ואז העבירו אותן לניהול שוטף באחריות משרד הרווחה ומוסדות פרטיים מורשים.
"רק ממקום עצמאי עם כוח מקצועי ואקדמי טהור, בגיבוי ראש הממשלה, תוכל רש"א החדשה לאלץ את המדינה להגדיר בחקיקה העדפה של תהליכי שיקום", אומרת לובלסקי. "תהליך שיקום הוא נורא קשה, ומכשיל, הציבור לא אוהב לשתף פעולה איתו. אז אפשר, אולי גם צריך, להגדיר בחוק עבריינות כנכות חברתית, שבחסותה תהיה העדפה להעסקת עבריינים משוקמים, כפי שזה מוגדר בחוק להעסקת נכים. אולי אז, לאסיר מכחישן כמו קצב ולאסיר המתנצל מן השפה אל החוץ, יהיה אפשר לתת את השליש, משמע 'לשחק' עם האסיר בתהליך הגיוס לטיפול, אבל אם הוא ימשיך 'לשחק' גם בתהליך הטיפול עצמו הוא יושלך חזרה לכלא".
 |
| בתי המשפט מחמירים בענישה. אילן בן שטרית למשל |
אופציות טיפוליות
אילן בן שטרית שנשפט השבוע ל-26 שנות מאסר יחד עם 12 חברים מארגון הפשע של אילת כבר לא ייקח חלק במשחק השיקום שמציעה לובלסקי. הם ושכמותם לא יעזבו את ארגוני הפשע לטובת אופק שיקומי, אלא אם יבעטו אותם החוצה עקב אינטריגות פנימיות או טעות פאטאלית במשטרה.
"לא צריך להשקיע בכולם", אומרת לובלסקי, "אבל יש אוכלוסייה גדולה של אסירי פעם ראשונה אשר משובצים עם כל השאר ונכנסים בכלא לדרך ללא מוצא, מדוע לא לפתוח אגפים שיקומיים למאסר ראשון? העולם השתנה בכל הרמות הערכיות, בתי המשפט מחמירים בענישה, ונורמטיבים רבים מאוד מגיעים לבתי הסוהר, אבל שיטות הטיפול הממסדיות באסירים לא מתאימות את עצמן. למשל, במקום לבנות תוכנית טיפול יחודית לאסירים משתמשי גראס משבצים אותם בקבוצות טיפוליות עם נרקומנים של הרואין, כאשר הם נושרים הם מוגדרים בוועדות השחרורים כסרבני טיפול, והסוף ידוע.
"פעם רוב האסירים כולל בכירי העבריינים היו נרקומנים, אז הקימו את הרשות למלחמה בסמים שהכניסה את הטיפול לכלא. אחרי זה בא גל עבירות האלימות הקשות בתוך המשפחה, ועקב הלחץ הציבורי השקיעו המון ולמדו את הנושא. עכשיו מתחילים לראות התקדמות טיפולית גדולה במגפת עברייני המין".
לפי הספרות המקצועית, אצל אלה הסובלים מסטיות אין יכולת שינוי, כי לא מדובר ברציונל אלא בדחפים שניתן רק לנטר בפיקוח או סירוס. משה קצב לא נמצא במקום הזה, הוא אינו מוגדר כסוטה מין ויש עבורו אופציות טיפוליות טובות, עם ובלי ההודאה והחרטה שלו, אלא שאף אחד לא רצה לומר את זה השבוע בוועדת השחרורים.
 |
| הכתבה כפי שפורסמה במעריב סופהשבוע |
