 |
| לחצו להגדלה. קיית ריצ'רדס זקוף, מייק ג'אגר בבגד גוף אדום |
בסוף חודש מאי 1982 השלמנו את סבב השחרורים מצה"ל ועלינו על טיסת ק.ל.מ מנתב"ג לשדה התעופה סחייפול הסמוך לאמסטרדם. ארבעה ג'ובניקים משוחררים מחיפה והקריות, אריה, אבי, אלון ואמיר עבדכם הנאמן, ובחורה אחת, אורה, בוגרת חיל הים ובת זוגו המיתולוגית לשעבר של אריה. יצאנו לטיול הרפתקאות במערב אירופה, אז יעד נחשק לבוגרי נואייבה שחלמו לחוות את תרבות הסקס סמים ורוקנרול. חיפשנו את הדבר האמיתי, כפי שלמדנו מתיירים ועטיפות של תקליטים בלבד, על רקע המציאות המצונזרת משהו במרכז הכרמל ואפילו תל אביב טרם עידן הפינגווין.
לכולנו זו היתה טיסה ראשונה לחוצלארץ וההתרגשות היתה עצומה. התוכנית היתה נחיתה רכה למספר ימים בעיר הסטלנים, רכישת ואן זול ונסיעה דרך בלגיה וצרפת עד ברצלונה ספרד, שם היה אמור להיפתח ב-13 ליוני מונדיאל 1982.
במהלך הטיסה עיינתי בחוברת עמוסה וצפופה של משרד התיירות ההולנדי על האירועים הצפויים באותו קיץ. כאשר הבחנתי בכותרת קטנטנה עם צמד המילים, "רולינג סטונס", הייתי בטוח שמדובר בשם של מועדון או משהו כזה, אבל עיון נוסף בידיעה הלאקונית לימד את כולנו שבואנ'ה, ב-2 ליוני מייק ג'אגר ולהקתו מופיעים ברוטרדם, באיצטדיון של פיינורד. זה היה הרגע בו הבנו שהטיול הזה הולך להצליח לנו.
ב-48 השעות הראשונות באמסטרדם התבטלנו בקופישופ'ס ונדהמנו מהחלונות, אבל גם רכשנו מיניבוס פולקסווגן עם דלת הזזה וכתובת גדולה שתלווה אותנו לכל אורך הטיול: 04 AMSTERDAM. מושלם. בבוקר השני ליוני נפרדנו מאמסטרדם והתחלנו במסע מערבה ודרומה, כאשר התחנה הראשונה היתה במופע של "האבנים" בעיר הנמל רוטרדם, שקבוצת הכדורגל שלה נחקקה בילדותנו בנשימה אחת עם אייאקס האגדית של קרויף (האבא).
לפחות מיליארד מילים נכתבו כבר על להקת הסטלבט של כל הזמנים, שמופיעה בישראל בחג מתן תורה דווקא, ועדיין נותר מקום לעוד סיפור אחד, הקבוצתי, האישי.
 |
| טיפוס אירופאי מפוקפק מכר לנו כרטיסים ובולים חלשים |
הרואין פלוס
מתחם האיצטדיון הישן היה מפוצץ בצעירים זרוקים, עשרות אלפים שהלכו בכיוון שערי הכניסה. אנחנו עוד היינו צריכים להשיג כרטיסים, ואם אפשר אז כמה בולים או כדורים, שיהיה משהו מעבר לחשיש המרוקאי שרכש אחד החברים באמסטרדם. טיפוס אירופאי מפוקפק (בתמונה) מכר לנו כרטיסים לכר הדשא וחמישה בולים של עין מצרית. בשל החשש מכרטיסים מזויפים את הכסף הוא קיבל רק כאשר עברנו בשערי הכניסה, בנוגע להשפעת הבולים היינו חייבים להאמין ולהמתין.
ובכן הם היו מעט חלשים, הבולים, אבל האבנים תיקנו את הרושם. הו האבנים, זו היתה חוויה בלתי נשכחת, בדיוק כמו הלוגו הכי מפורסם ברוקנרול. הלשון האדומה, שעיתונאים ופרשנים שיוו לה אינספור מובנים, אבל מבחינתנו, כאוהדים שרופים, היתה לה משמעות אחת בלבד: הצחוק המתגלגל והבלתי נשלט בהשפעת ל.ס.די.
הרולינג סטונס היתה תמיד להקה של סטלנים על הטוב והרע שבהם, היא הביאה לעולם את מרד הרוקנרול ופימפמה אותו בסוטול ליקום עם 35 אלבומים ואינספור מופעים. כוכבי הלהקה הכתיבו פעם את צו האופנה והיו מוליכי תרבות שכל כולה מסיבות והוללות, הרבה נשים, סמים טובים וסמים רעים.
התקליט שהיה צרוב בתודעה של החבר'ה שלנו כאשר הגענו מהארץ בהפתעה גמורה למופע היה "סטיקי פינגרס" (אצבעות דביקות), עם להיט הענק "בראון שוגר", סוכר חום – הרואין, שהיה אז הסם הכי אופנתי באירופה – ועם הבלדה המחתרתית יותר, "סיסטר מורפין". בראון שוגר הקופצני מסמל את ההתחלה העליזה והנעימה של השימוש בהרואין, סיסטר מורפין הנוגה את הדיכאון ותחילת הסוף. ושניהם בתקליט אחד, כמו בחיים.
על הבמה ברוטרדם לא היה זכר להרואין או דיכאון, הרגשה שעל פניו היא אנטי תזה לסולן הלהקה מייק ג'אגר, וגם לגיטריסט קיית ריצ'רדס, על אף שבמשך שנים רבות הוא היה מזריק הרואין ואף נתפס עם חומר וכלי שימוש בשדה התעופה בקנדה. ועדיין, הסמים והדיכאון הביאו למותו של המייסד השלישי של הלהקה, בריאן ג'ונס, שהיה משתמש כרוני כל כך עד שחבריו סילקו אותו מהלהקה וכעבור זמן קצר הוא נמצא ללא רוח חיים בביתו הלונדוני.
הרולינג סטונס מלונדון של שנות השבעים והשמונים היו בין מובילי סצינת ההרואין באירופה, בדיוק כמו חבורת וולווט אנדרגראונד של אנדי וורהול ולו ריד מניו יורק. מיליוני משתמשים "נורמטיבים" יחסית היו אז בבירות אירופה הקודרות, לונדון, בריסל, פריז כמובן, מדריד של אלמודובר, פרנקפורט של כריסטיאנה אף. מזכירות הלכו לעבודה עם מזרק וחומר בתיק, מכונאים הזריקו בשירותים של המוסך, ובסוף כולם נפגשו במגפת האיידס והצהבת. וכן, כל אלה דיקלמו בעל פה טקסטים של לו ריד והאבנים.
האגדה מספרת שרוק סטארים כמו קיית ריצ'רדס עברו טיפולים מיוחדים של עירוי דם, כדי לנקות את גופם. ריצ'רד אכן שרד, לריד זה לא עזר, והוא מת ב-2013 ממחלת הכבד בה נדבק עקב השימוש בהרואין בהזרקה.
 |
| היה חם ומיק ג'אגר שפך דליים של מיים? |
אנרכיה
במהלך ההופעה שנערכה בשעות הצהריים אני זוכר את ג'אגר לבוש בגד גוף אדום מינימלי ומקבל מאחורי הקלעים דליים של מיים צוננים, אותם הוא החל לשפוך מהבמה בזה אחר זה על הקהל. ואולי זו היתה רק הזיה עקב החום הלוהט בארץ השפלה ו/או הבולים "החלשים" שמכר לנו האירופאי המפוקפק בכניסה? יכול להיות.
המסע האירופי של 1982 כלל להיטים מכל הזמנים, מי כבר זוכר. בכל מקרה, באחד מקטעי הקישור נטל ג'אגר את המיקרופון וסיפר על מופע קודם במילאנו זמן קצר לפני רוטרדם. "אני אמרתי לאנרכיסטים שם, היי, איטליה איטליה, יו קנט אולייז גט וואט יו וואנט". אינטיליגנטי.
 |
| על קברו של ג'ים מוריסון. טור 1982 |
וגם
אחרי ההופעה שקידמה את פנינו בהולנד הקסומה ירדנו דרומה לפריז, שם ביקרנו בקברו של ג'ים מוריסון, עוד אליל סקס סמים ורוקנרול, שנמלט מארצות הברית בגלל תיק אלימות בהופעה חיה ונמצא מת בחדר האמבטיה של דירתו הפריזאית.
באותו ערב, 13 ליוני, צפינו במופע של סיימון וגרפונקל בהיפודרום דוטייה בפריז, ביציאה הודיע לנו מוכר שתייה מרוקאי צרפתי ישראלh שבארץ נפתחה מלחמה נגד לבנון. נבהלנו והתקשרנו הביתה, אבל ההורים הרגיעו, "זה רק מבצע, לא מלחמה".
אז המשכנו לגביע העולם בספרד, וראינו גם את המשחק ההוא שבו פאולו רוסי הבקיע שלושה שערים נגד ברזיל, מארחת המונדיאל של השבוע הבא. צמרמורת.
חזרנו לישראל ביום שבו נשיא לבנון בשיר אל ג'ומייל נרצח. אז בטוח היתה שם מלחמה.
תבלו בפארק הירקון.
 |
| עטיפת האלבום "סטיקי פינגרס" (אצבעות דביקות) |
בלי הרואין ובלי ל.ס.די
האבנים המתגלגלות במופע נוסטלגי מגניב הותירו את הקהל שמח ושבע רצון תרתי משמע. 50 אלף צופים ישראלים בני 10 עד 70 ויותר עזבו את הפארק בסדר מופתי, משל נחשפו לראשונה לפיסת ארכיון תרבותית מצונזרת וסגרו מעגל.
לנוכח מלחמת החורמה של המשטרה נגד מעבדות המריחואנה וסוחרי הסמים בקושי היה ניתן להריח עשן חשיש מתקתק או ענני מריחואנה חריפים בקהל, ועדיין היה מחמם לב מדליק ומקפיץ. קיית ריצ'רדס הגיש את צליל הגיטרה החשמלית שלו, מתכתי חודר, לצד קטעי בלוז שחורים שורשיים חמים בגיטרה אקוסטית כמו חשמלית, ולאורך כל הערב היה חייכן, חברותי, מאושר, מפוייס, נקי. מייק גאגר עם הקיפצוצים האנרגטיים הבלתי נתפשים היה ונותר מותג האופנה המוביל בעולם השואוביז, בגיל 70 הוא עדיין משדר נעורים, החליף הופעה אחרי כל שיר כמעט, סגול נוצץ, ירוק בוהק, שחור קלאסי, ותמיד קול.
דומה כי החבורה המגניבה הזו כאילו נפרדת מחבריה הטובים בעולם הרוקנרול לטובת מוזיקה עכשוויות שברובה המכריע היא נטולת חזון ורגש – אלקטרונית מנוכרת, מתכלה במהירות, נעדרת קלאסיקות, דאנס סכריני של ילדים שבעים ומפונקים, שלא לומר דאנס מזרחי, באסה.
 |
| פתיחה |
 |
| מופע |
 |
| חבר |
 |
| אגדה |
