בגאווה, בסיפוק, בצער וגם בשמחה

השופטת עדנה ארבל

אני, עדנה ארבל, בתם של טובה ויצחק אנגלנדר ז"ל, התחייבתי לשמור אמונים למדינת ישראל ולחוקיה ולשפוט משפט צדק. במילים אלה נפתחה שבועתי כשופטת בית המשפט העליון.

באותן מילים, נרגשת, אני נפרדת היום, בגאווה, בסיפוק, בצער וגם בשמחה מבית המשפט העליון, מקווה ומאמינה שקיימתי את שבועתי לעם ולמדינה. אני נפרדת משנות עבודה ומשפט במערכות אכיפת החוק.

אני אומרת שלום לביתי במשפט. חותמת עשורים של עשייה נפלאה, שנשזרים בה חברים לדרך, למחשבה, לכתיבה ולפסיקה, חוטי עשיית הצדק והערכים שחיברו בינינו במהלך השנים – יישמרו לעד.

אני נפרדת, אך איני מתנתקת, משרשרת דורות מפוארת, של שופטים שהניחו את המסד והקימו את הטפחות לחומה הבצורה של שלטון החוק ושל אושיות המשפט במדינת ישראל. חומה שידעה תהילה, אך גם עמדה במטחי בליסטראות – ונותרה איתנה, ממשיכה בנחישות בנתיבה, מתוך תחושת שליחות ואמונה בצדקת הדרך.

מה מקור הנביעה של שופט? מה מכתיב את תפיסת עולמו?

השופט, כמו כל אדם "… אֵינוֹ אֶלָּא תַּבְנִית נוֹף־מוֹלַדְתּוֹ…"

                                                                כדברי המשורר ש' טשרניחובסקי ("האדם אינו אלא…")

ואוסיף – האדם הוא גם, ובעיקר, ראי של תקופתו. הוא מושפע גם מהשקפת עולמו, שורשיו, חינוכו, תרבותו וחושיו המקצועיים.

ביום זה של פרידה אבקש להרים מעט את המסך, להתנצל על הנימה האישית – ולהזכיר שאני גאה על כך שאני ילידת ירושלים, העיר שכולה זהב. ירושלים של ימי מלחמת השחרור ולקראת עצמאות, תקומה ובנייה, אותה עזבתי בילדותי, אך היא מעולם לא עזבה אותי.

הייתי בת-מזל לגדול ולהתחנך במדינה חופשית, לה מסורת רבת-שנים. בבית הורי, עובדי ציבור, בעלי תודעה ערכית עמוקה של שירות ציבורי כדרך חיים מוקפדת, יושר, יושרה ומעל לכל – אהבת אדם. ראיתי את אבי טוען כתובע במשפט ואדי סאליב בחיפה – זקוף, נחוש, רוחו עזה ובדבריו אחריות עמוקה לשלטון החוק ואמת פנימית קורנת מהם. במעמד זה, כנערה, ניטע בי הרצון, שהלך והתעצם עם השנים, להיות שופטת.

שנות ילדותי עברו עלי בירושלים ונעוריי בעיר חיפה, על צלע ההר, כשהגן הפרסי ממזרח, הים והמפרץ ממערב. בין שכנים ערבים לעולים חדשים (רובם שרידי מחנות ההשמדה), למדתי שאפשר לחיות בידידות, מתוך כבוד, ליצור תשתית עליה ניתן לרקום תקווה לחיים של יחד.

יחד עם בני דורי זכיתי לממש את החזון הציוני המתגשם; לגדול עם המדינה המתפתחת, בעידן של התחדשות; ללוות את ביסוס ערכיה הדמוקרטיים, זכויות האדם ושלטון החוק; לחוות את קשייה, להתגאות בהישגיה. ללמוד משפטים במקביל לשירות בצה"ל; להינשא לאורי בגיל 20, איש צבא ברמ"ח איבריו, שלחם את מלחמות ישראל לצד חברים שנפלו וחיילים שהספיד.

אהבת הארץ טבועה בנו – יחד עם בנותינו ונכדינו חרשנו את שביליה מצפון עד דרום, שרנו את שיריה, כאבנו את חלליה. חינכנו על התפישה שאין לנו ארץ אחרת. אלו ארוגים בתוכנו, בנפשנו; אלו הטביעו חותם על מכלול העשייה; אלו השפיעו על המשך הדרך. והיטיבה לומר המשוררת לאה גולדברג:

"הן אנחנו ידענו מכבר

שהכֹל נגמר כמו שירה, יפסק וימס כזמר

רק עשן הערביים ישמור זיכרונות…".

(לאה גולדברג"האחרת")

ביום מיוחד ומרגש זה עולות תמונות, תמונות של זיכרונות מנבכי הימים והשעות, משנותיי במשפט.

לפרקליטות הצטרפתי לאחר מספר שנים בסנגוריה כמתמחה וכעו"ד. תקופה זו, שבד"כ "לא זוכרים לי", הטביעה חותמה על המחויבות לשמירה על זכויות הנאשם וראיית האדם שעל ספסל הנאשמים. בין ימיי בסנגוריה לתחילת דרכי בפרקליטות חוצץ מסלול מעופו של קליע שנורה באולם בית המשפט המחוזי בתל-אביב בו הופעתי, הביא למותו של הנאשם, ופצע אותי ואדם נוסף. על בשרי למדתי כיצד מתרשמים עדים מאירוע שחוו, כיצד חש קרבן עבירה הנחקר על דוכן העדים, כיצד מתגבשת תמונת האירוע בפני בית המשפט.

לאחר מכן –  בפרקליטות מחוז המרכז, מסלול של פרקליטה צעירה, שלב אחר שלב בסולם התפקידים, תוך הכרת הפעילות בשטח, פסיפס של שגרת יום, ניהול תיקים ברחבי המחוז ובבית המשפט המחוזי.

לעתים, לובשים חג, עולים בהתרגשות לירושלים, לבית המשפט העליון ששכן אז במגרש הרוסים. הופעות בחיל ורעדה בפני דור הנפילים של בית המשפט, כמו-גם דיונים בלשכת היועץ המשפטי לממשלה, תחילה היועץ המשפטי שמגר, ולאחריו היועצים ברק וזמיר. מכל מלמדיי אלה השכלתי – למדתי מהם תורת משפט, ערכי יסוד של השיטה, נחישות, דבקות במטרה ובמלאכת האכיפה, סבלנות, קשב, כבוד למתדיינים וכבוד לבית המשפט. משאלותיהם החכמתי, מתורתם ספגתי.

בשנים אלה משובצים גם ימים וחודשים בוועדות שונות, ששיאם בוועדת הנשיא כהן לחקירת אירועי סברה ושתילה בלבנון, ואיתו בוועדה השופט (כתארו אז) אהרן ברק והאלוף יונה אפרת ז"ל. מונינו דורית ביניש, אלכס איש-שלום ואנוכי כאוספי חומר לוועדה. יחד חקרנו עדים ומיינו חומר ראיות, יחד צפינו בתמונות ובסרטים שתיעדו את הקטל במחנות, יחד טסנו עם חברי הוועדה לביירות. יחד שמענו עדויות של שרים, אלופים, חיילים ובעלי תפקידים, ובראשן עדותו של שר הביטחון דאז אריאל שרון ז"ל. ליווינו את תהליך שליחת האזהרות ואת הליך קבלת ההחלטות שבסופו גם בכירים ביותר נשאו באחריות ושלמו מחיר. שם, בגבעת רם, בתנאי הצוללת שבהם עבדנו, במתח שחווינו, בין ארגזי החומר והנחקרים – נכרתה ברית עולם.

נדרשנו למשימות ואתגרים אינספור – הפעלת סוכנים סמויים, בדיקת אירועי קו 300 ועריכת דו"ח באשר לחקירה המשטרתית ביחס לאחריות מקבלי ההחלטות ומבצעי המעשה. שגרת יום, שאין בה שגרה, אך יש בה שליחות, אתגר ועניין. כך כפרקליטה מהשורה, כך כפרקליטת מחוז, יחד עם צוות של פרקליטים – עבודה סביב השעון, מסירות, התמדה והקרבה של חיים פרטיים.

שמונה שנות שיפוט בבית המשפט המחוזי שבאו לאחר מכן היו מאתגרות ומגוונות ואפשרו לי לעסוק בקשת רחבה של תחומים יחד עם שופטים שהפכו עם השנים לטובים שבחבריי.

נקראתי לשוב אל הפרקליטות, לעמוד בראשה כפרקליטת המדינה. היו אלה הימים שלאחר רצח ראה"מ המנוח יצחק רבין ז"ל. מדינת ישראל שינתה פניה. חלק איבד את הדרך, לחלק אחר אבדה האמונה. נחשפה עבריינות אידיאולוגית, התרבו עבירות הסתה, הפוגעות באושיות החברה ואיתן התעוררו שאלות נכבדות באשר לחופש הביטוי.

לצד חברי, השופט רובינשטיין, אז היועץ המשפטי לממשלה, צלחנו ימים סוערים במאבק חסר פשרות על שלטון החוק וטוהר המידות של משרתי הציבור. "צללים שריחפו על שלטון החוק", כפי שכינו זאת. המסר שנישא היה רם וברור – ומקומו לא נפקד גם היום – כי על דלי הארץ ועל שועיה חל אותו הדין ואין מי שעומד מעל החוק, וכי מערכת אכיפת החוק פועלת בהגינות, בנחישות וללא משוא פנים.

תקופה זו התאפיינה גם בביסוס זכויותיהם של נפגעי העבירה בחקיקה, במדיניות האכיפה ובטיפול המתאים בקרבנות במסגרות השונות. נעשה גם ניסיון להקים מרכזים להערכת מסוכנות, לצד מאבק חסר פשרות באלימות בתוך המשפחה וברחוב, שהפכה תושב קבע במחוזותינו.

הפרקליטות נדרשה גם להגן בבית המשפט על המדינה בימים של מאבק עיקש בטרור שהכה ללא רחם באזרחים תמימים, בוגרים וילדים. בימים קשים אלה, וגם כשהכוחות נלחמים בשטח (ימי "חומת מגן"), הוגשו עתירות ונדרשנו לחתור למציאת האיזון הראוי בין ההגנה על זכויות האדם לבין החובה להבטיח את ביטחון המדינה ושלום הציבור; לאפשר לכוחות הביטחון לבצע את משימותיהם, תוך שמירה על דמותה של ישראל כמדינת חוק, גם במישור הבינ"ל.

מלשכת פרקליטת המדינה, לפני כעשור באתי לכאן, להיכל המשפט שנבנה על-פי חזונו ושרביט ניצוחו של מורי ורבי, הנשיא מאיר שמגר [הנמצא איתנו כאן]. אני מודה על הזכות שנפלה בחלקי להצטרף לבית המשפט העליון כשהנשיא ברק עמד בראשו, ולאחר מכן, כשעמדה הנשיאה ביניש, חברתי, בראש הפירמידה והנהיגה את בית המשפט ביד רמה, ובשנים האחרונות, זכיתי לקחת חלק בכל הדיונים המורחבים ולדון בכל מגוון הנושאים עם הנשיא גרוניס ועם כל חבריי השופטים.

התקופה בביהמ"ש

כידוע, המשפט אינו קיים לעצמו. הוא נועד לשרת את החברה, ליישם את ערכיה ולעשותה טובה וצודקת יותר. המשפט גם משקף את מציאות החיים הדינמית והמשתנה.

ואכן, תקופת כהונתי בבית המשפט העליון שיקפה אתגרים, מגמות ותהליכים עימם התמודדה החברה באותה עת, דוגמת ההתנתקות והריסת בתי הכנסת בגוש קטיף; התמודדות עם הגירה לישראל מקצווי עולם ועם סוגיית מעמדם וזכויותיהם של אלה הבאים בשעריה; המאבק בפשיעה המאורגנת ובפשיעה הכלכלית; הנחלת נורמות של טוהר מידות בשירות הציבורי, גיוס בחורי הישיבות והפרטת שירותים ציבוריים.

זכיתי לכהן בבית המשפט הגבוה לצדק בתקופה בה נתבקשנו לבחון את חוקתיותם של חוקים והחלטות של הרשות המבצעת; הארגונים החברתיים וארגוני זכויות האדם הפכו לגורם מרכזי בהבאת סוגיות משפטיות כבדות-משקל, הנוגעות בליבת חיינו כאן, לפתחו של בית המשפט.

את העשור האחרון בבית המשפט ניתן לאפיין כעשור של כבוד האדם כערך חוקתי וכזכות חוקתית ההולכת ומתגבשת בישראל.

כולנו עדים לתהליכים חברתיים המתחוללים כאן בשנים האחרונות, לטענות בדבר הגדלת הפערים החברתיים וכנגד חלוקת משאבים ציבוריים-לאומיים. אלו הניבו עתירות שביקשו להתמודד עם המציאות החברתית ולסייע בתיקונה בכלים משפטיים. כל אלה מציבים תחת זרקור את סוגיית ההבחנה בין הזכויות המכונות "אזרחיות" (חופש הביטוי, הזכות לבחור ולהיבחר) לבין הזכויות המכונות "חברתיות" (כמו הזכות לדיור, חינוך, בריאות). לא אדרש כאן היום לסוגיה חשובה זו, אך אציין כי אלה גם אלה נגזרות מערך כבוד האדם.

הגשמת זכויות הפרט מצויה בליבת החיים במדינה דמוקרטית, אך היא משמעותית עוד יותר ביחס לאוכלוסיות חלשות ומוחלשות, שהרי חברה נמדדת גם על פי יחסה לחלשים שבקרבה. ההכרה בזכויות החברתיות והגשמתן מגדירה למעשה את היקף מחויבותה של המדינה כלפי אזרחיה. בפרט אין להקל ראש במגמה של הפרטת שירותים חברתיים בסיסיים  באופן ההופך אותם זמינים רק עבור מי שהפרוטה מצויה בכיסם ומותיר מאחור את אלה הזקוקים לתמיכה וחיזוק של המדינה והחברה. ההגנה על זכויות אלה, כמו-גם הבטחת האפשרות לממשן, קשורה קשר הדוק בזכויות האזרחיות שגאוותנו עליהן. במבט צופה פני עתיד – לא נוכל להתגאות בזכות לבחור ולהיבחר אם לא נגן על הזכות לקיום בכבוד, על הזכות לדיור, לחינוך ולבריאות.

משימה זו רובצת לפתחן של הרשות המחוקקת והמבצעת וראוי למחוקק לומר את דברו בעניין זה ולהסדירו. בית המשפט נוהג אמנם זהירות וריסון רב בטרם יתערב בסוגיות שבליבן חלוקת תקציבים ומשאבים על-ידי רשויות המדינה. ועם זאת, אני רואה בפיתוח הזכויות החברתיות, בבוא העתירה המתאימה, כהמשך טבעי ומתבקש של העצמת ערך כבוד האדם. אני מאמינה כי לבית המשפט עוד נכון תפקיד חשוב בנושא זה ובביסוסן של הזכויות החברתיות.

כאן המקום להזכיר את חברי, השופט אדמונד לוי ז"ל, שחסרונו כאן היום כל-כך מורגש, את קולו הצלול, הייחודי, ובמיוחד באותן עתירות שעניינן בפרט המוחלש.

על התפישה השיפוטית

כשופטת ראיתי במשפט אמצעי להיטיב עם הפרט המתדיין באשר הוא אדם, להבטיח את אפשרותו לממש זכויותיו. כבוד האדם היה לי ערך מקודש, בין אם היה זה עניינם של רמי הארץ או אביוניה. קרבן, מתלוננת, נאשם, עד, בעל דין או עותר – השתדלתי תמיד לראות את האדם הניצב בפניי, תמיד – אבל תמיד – אפשרתי לו להתבטא, לומר את אשר על לבו.

בליבת השיפוט ניצבת חובת השופט להפעיל את שיקול דעתו באופן המגשים את תפקידו לעשות צדק על-פי הדין. את הכרעתי בעניינים שבפניי הנחה המצפון. נקודת ארכימדס המצויה – כך אני מאמינה – בנפשי. לא הקלתי ראש בחשיבותה של הפרוצדורה, שהינה כלי בידינו להבטחת תכליתה של השפיטה. יחד עם זאת, למען התוצאה שנראתה בעיני צודקת – והדבר עובר כחוט השני בפסקי הדין שכתבתי – נכונה הייתי להגמיש את כללי הפרוצדורה ואף לעיתים, כשהעניין זעק, "לרבע את המעגל" (קניר).

הבחירה בשיפוט הייתה לי משאת נפש והתגשמות חלום. ראיתי בה, ועדיין, משום שליחות. אהבתי כל רגע במשפט, שמחתי לחלוק את דרך מחשבתי עם עמיתיי הצעירים ולראות אותם צומחים ופורשים כנפיים.

לא פעם לוותה ההכרעה בייסורים. לא מעטים הם המקרים בהם נדרשתי לשאלות קיום הנוגעות לשורש ההוויה האנושית, להחלטה שיהא בה לשנות גורלות ונתיבות חיים. ברגעים אלה של הכרעה מורגש כובד האחריות, נדרשת החלטה מושכלת ומאוזנת על פי המסגרת שהתוו הדין והפסיקה, אך נדרש גם אותו רכיב שאין בלתו לשופט, אותה "נשמה יתרה", כפי שקרא לה המשנה לנשיא בית משפט זה, מנחם אלון ז"ל, בדמותן ובצלמן של נורמות ערכיות שונות "שיסודן בעקרון העל של עשיית הישר והטוב" (ע"א 391/80 לסרסון נ' שיכון עובדים בע"מ, פ"ד לח(2) 237, 264 (1984).

בהכרעה השיפוטית מגולמת גם בדידות. גיבוש ההכרעה הינו מסע פנימי שעורך כל שופט עם עצמו. ניצב הוא לבדו, מול מצפונו, ניסיונו והערכים שעליהם ואליהם צמח, מודע לאחריות שיישא בהחלטתו. לא פעם הייתי בדעת מיעוט, והמקרים הרי כתובים עלי ספר. אני חותמת את דרכי בשיפוט מתוך אמונה שפעלתי על פי הכרתי המקצועית ותפישתי המוסרית, תוך שמירת אמונים למדינת ישראל ולחוקיה וקיימתי את שבועתי.

לציבור

נפלה בחלקנו הזכות לחיות במדינה קטנה, בעלת משאב אנושי נדיר, עם תעצומות נפש לאומיות ומורשת ייחודית עשירה. החלום קרם עור וגידים, אך טרם הושלם. המציאות המשתנה מעמידה בפניו אתגרים חדשים ומורכבים.

החברה בישראל הפכה אלימה יותר, חסרת סובלנות ולעיתים גם חסרת חמלה לחלש, לשונה ולזר. האלימות אינה נחלתן של קבוצות שוליים או אוכלוסיות מצוקה. היא פשתה בחברה הישראלית כולה. היא מערערת את תחושת הביטחון האישי של רבים מאיתנו, היא מגעת אף כדי ניסיונות לפגיעה באוכפי החוק ויוצרת סביבת חיים כוחנית, של כל דאלים גבר. לבית המשפט תפקיד חשוב ביותר במיגור האלימות. יחד עם זאת, בית המשפט נכנס לתמונה לאחר שנשלפה הסכין, לאחר שנפגע הקרבן, לאחר שמילה הציתה את הרוחות. מאבק אפקטיבי באלימות מחייב, לצד בית המשפט וגורמי האכיפה, מתן תפקיד מרכזי למערכות החינוך והרווחה ולסביבה הקרובה, שחייבת לדווח ולמנוע קשר של שתיקה. במאבק הזה יכול כל אחד ליפול חלל – רק מערכה שלובה תוביל לשינוי.

נגע ממאיר נוסף הפוגע אנושות בחברה שלנו הוא נגע השחיתות. המאבק על טוהר המידות של משרתי הציבור היה תמיד בנפשי. בעשורים האחרונים, וגם לאחרונה, נדרשו רשויות האכיפה להתמודד עם פרשות שונות שבליבן התנהלות מושחתת ופסולה של משרתי ציבור שעשו במשרתם הציבורית קרדום לחפור בו וזנחו את חובת הנאמנות לציבור. נורמות פסולות אינן נותרות נחלת הצמרת. דרכן לחלחל עד לשכבות הנמוכות של השירות הציבורי, לפגוע באיכות השירות הניתן לאזרח, בהחלטות המתקבלות על-ידי רשויות השלטון וסופן פגיעה קשה, ואף אנושה, באמון הציבור בנבחריו ובעובדיו. המלחמה בשחיתות מחייבת אכיפה מקצועית, אחראית ונחושה. היא מחייבת בית משפט שדברו רם וברור, זוהי מלחמה על דמותה של ישראל כמדינת חוק. זוהי חתירה לביצור יסודותיה כמדינה דמוקרטית. אין להרפות ממנה.

דווקא בראי האיומים שנשקפים לישראל מחוץ, חשוב שנשמור בחירוף נפש על דמותה הדמוקרטית של מדינתנו, על שוויון הזכויות למיעוטים החיים בקרבנו, על זכויות האדם ונפעל להטמעת המחויבות לשלטון החוק – כדי שנוכל לקיים כאן חברה טובה יותר וצודקת יותר. חברה של סבלנות, סובלנות ופתיחות, חברה שחוסנה המוסרי והערכים שהתוו מייסדיה בהכרזת העצמאות, יעמדו לה לדורות הבאים.

לחבריי השופטים

אני נפרדת מכם היום בידיעה שמשקלות הצדק נמצאות בידיים אמונות ומותירה אתכם להתמודד עם אתגרים ומשימות רבות. בטוחני שתמשיכו לחרוש תלמים חדשים וחשובים, וכתמיד, לחתור, גם כשמסביב יהום הסער, לתוצאה המשפטית הנכונה, מתעלמים מרוחות השעה, מן הקולות שמחוץ לאולם ביהמ"ש.

האמת והצדק לעולם ירדו אחוזים זה בזה, והם שביסוד המשפט. אך מעל לכל עומדת אהבת האדם. אל לנו להירתע מחמלה כלפי מי שנזקק לעזרה, להקשיב לו, להושיט לו יד.

אני בטוחה כי תמשיכו לשמור על טוהר ההליך השיפוטי, על העצמאות השיפוטית ועל אמון הציבור, תוסיפו להבטיח שפיטה ללא מורא וללא משוא פנים, שבמסגרתה הכל שווים בפני החוק, ותעמיקו את יסודות חברתנו כחברה מתוקנת וכמדינה יהודית ודמוקרטית. המשיכו להיות המגדלור המאיר את הדרך.

כמצוות המחוקק עליי לפרוש היום מכהונתי כשופטת. זו לי הפעם האחרונה שאני יושבת עם חבריי על כס המשפט. אני מסירה את הגלימה, מניחה את העט הנובע שהיה תמיד בידי והוביל את עמדותיי ופסיקותיי אל הנייר החתום.

אני מבקשת לברך בשלום ולומר תודה מקרב לב לכל אלה שטרחו ובאו לחלוק עמי יום מיוחד זה, למברכיי – שרת המשפטים, היועץ המשפטי לממשלה, יו"ר לשכת עוה"ד, וכמובן אדוני הנשיא, שופטים, משפחה, ידידים, חברים של שנים, שהמתינו בנאמנות עד לשוך הסערות ותום המסע. תודה מיוחדת לגב' עידית מלול, המזכירה הראשית של בית המשפט, והצוות שעימה, שטרחו ועמלו במסירות לקראת אירוע זה. תודות גם למחלקת קשרי חוץ ובראשם גב' נטלי קמחי, על הנכונות התמידית לסייע במאור פנים. תודה לעובדי בית המשפט המסורים על שנים של עבודה משותפת ולאנשי הביטחון שדאגו לנו יום ולילה.

אדוני הנשיא השופט גרוניס, חברי השופטים, הגעתי לסוף דרכי בשיפוט. הגיע הרגע לומר לאחיי במשפט תודה ושלום. נעמתם לי מאוד בשבתנו יחד לדין, בדיונינו, בהסכמותינו ובמחלוקות שהיו בינינו. יקרתם לי כל אחת ואחד מכם המרוץ והלפיד בידי הגיע לסוף דרכו אני מעבירה אותו אליכם באמונה שתמשיכו לשאתו באומץ, בנחישות ובכבוד על-מנת להעבירו לדורות הבאים.

תודה ושלום לחברי הוועדה לבחירת שופטים. המחוקק הורה לאחרונה שבוועדה, שבה 9 חברים, תהיינה לפחות 4 נשים. אני מקווה שעקרון דומה יחול גם לגבי מינוי משפטניות ראויות לכהונה בבית המשפט העליון, והן תרבינה כאן. תודה גם לחברי ועדת סדר הדין הפלילי. אני תקווה שנצליח יחדיו להשלים את המשימות החשובות שנטלנו על עצמנו.

תודה מיוחדת לעוזרים המשפטיים בעבר ובהווה, שסייעו רבות בעבודתי, לשמרית ולקרן המדהימות שמלוות אותי שנים רבות בחריצות, מסירות, חוכמה ונועם הליכות, ולרונה המיוחדת שהצטרפה בשלב מאוחר יותר והייתה לי לעזר רב. יחד עבדנו כולנו בהרמוניה נפלאה, לענת מנהלת הלשכה שהייתה עמי ובשבילי במהלך שנותיי כאן, למתמחות החרוצות, יעלות החן – נופר ונעמה, שסייעו לי בכל עת.

ובסוף כל הסופות אני מחבקת את משפחתי המורחבת כולה. אחותי האחת ובנותיה, שהגיעו לכאן בתום ימי האבל על מותו של גיסי היקר, אברהם מרום ז"ל. אני מודה, ראשון לכולם – לאורי בעלי ורעי, שיחד עשינו מסע מפרך שזורים בחיי המדינה הישגיה ומאבקיה, בלעדיו כל זה לא היה אפשרי. אני מחבקת את בנותיי הנפלאות, שגית, זוהר וקרן, את חתניי שהם לי כבַניי  ואת עשרת נכדינו משוש חיינו היושבים כאן כולם.

וכל מי שמכיר אותנו יודע שאנחנו פותחים ומסיימים כל אירוע  בשירה של ארץ ישראל. והפעם "חשבון עובר" של המשורר הלאומי חיים גורי.

"ושוב כמו תמיד בארץ ישראל האבנים רותחות

האדמה אינה מכסה

ושוב קוראים אחי מן המיצר

                …..

ושוב כמו תמיד בארץ ישראל

שער הרחמים נעול עדיין

ואבני קברים בצל חומה

ושמש אלולית והֶהַרים נוטפים עסיס

והגבעות תתמוגגנה ודבש נִגר

ושוב כמו תמיד בארץ ישראל

הדרכים כואבות מעקבות עולי רגל

ואלוהים מרגיש כמו בבית

ואַחַי עודם קוראים מן המֵצַר

….

ושוב כמו תמיד בארץ ישראל

האבנים זוכרות, האדמה איננה מכסה

הדין נוקב את ההרים".

                                           תודה לכולכם, היו שלום