הנחיה: העדפה להסדרים מותנים עם הורים ששכחו ילדיהם ברכב

אילוסטרציה: FREEPIK

פרקליט המדינה שי ניצן פירסם הנחיה חדשה שנועדה להתוות את מדיניות ההעמדה לדין והענישה במקרים בהם הורים גרמו ברשלנות למות ילדיהם או לפגיעה קשה בהם.

ההנחיה עוסקת בשלושה סוגים מרכזיים של גרימת מוות ברשלנות על ידי הורים או קרובי משפחה. בתאונות דרכים, תהיה הנטייה להעמיד לדין את ההורים הרשלנים. במקרים בהם נשכח ילד ברכב, תהיה הנטייה שלא להעמיד לדין למעט יוצאי דופן, ובמקרי טביעה ההחלטה על הגשת אישום תתקבל לפי מידת רשלנות ההורה.

הסוגיה, לדברי ניצן, מציבה בפני הפרקליטות את אחת הדילמות הקשות ביותר. מצד אחד, אובדן חיי אדם בשל התנהגות רשלנית של הורה הנושא חובה מוגברת כלפי ילדיו, וקיומו של צורך לבסס ולהטמיע נורמות התנהגותיות ראויות, מקימים אינטרס ציבורי בהעמדה לדין. מנגד, מדובר ברשלנות שתוצאותיה טרגיות עבור ההורה כנפגע ישיר מהתנהגותו: תחושת האובדן, ייסורי המצפון ולעיתים אף בושה ילוו את ההורה בשארית חייו. במקרים רבים, מות הילד מביא לשבר אישי, משפחתי, תעסוקתי ונפשי. כל אלו משליכים על מדיניות ההעמדה לדין.

ההנחיה מדגישה את הכלל שלפיו מדיניות התביעה היא שערך קדושת החיים מקים אינטרס ציבורי מובהק בהעמדה לדין של מי שהביא לאובדן חיים ברשלנות. ואולם, בשל ייחודם של המקרים, התובעים יתנו משקל במסגרת שיקולי "העניין לציבור" שבהעמדה לדין גם לתוצאות הקשות של האסון על ההורה.

במקרים של גרימת מוות ברשלנות על ידי הורה בתאונת דרכים – ההנחיה קובעת כאמור ככלל, כי קיים אינטרס ציבורי מובהק במדיניות אכיפה מחמירה ובהעמדה לדין, הן בשל האינטרס שבמאבק בתאונות הדרכים והן בשל החשש להישנות עבירה של נהיגה פרועה או רשלנית. במקרים אלו אף יש להביא לשלילת רישיון הנהיגה למספר שנים או לצמיתות, וככלל לא ניתן לעשות זאת בלא להגיש כתב אישום.

לפי ההנחיה, הימנעות מהגשת אישום תיעשה כחריג, ובהתקיים אחת הנסיבות הבאות: כאשר גם ההורה הרשלן נפגע קשות בתאונה – פיזית או נפשית; במידה ודרגת הרשלנות שלו נמוכה יחסית; או בשל גילו, מצב בריאותו או מאפיינים אחרים ייחודיים של ההורה.

שי ניצן

הותרת ילד ברכב ללא השגחה המביאה למותו – עשויה לגבש עבירה של גרימת מוות ברשלנות ולעתים אף הריגה. עם זאת, נקבע כי במרבית המקרים, ובהיעדר תשתית ראייתית סותרת, מדובר באירוע טרגי שמקורו בהיסח דעת או חוסר שימת לב מצד ההורה. בהתאם לכך, לפי ההנחיה ככלל לא יועמד ההורה לדין, למעט במקרה של רשלנות ברף גבוה, כדוגמת הותרת הילד ברכב תוך מודעות להותרתו המסכנת חייו ומתוך כוונה להשאירו שם לזמן קצר ושיכחתו לאחר מכן.

מקרי טביעה – ההנחיה קובעת כי יש להבחין בין נסיבות שונות. כאשר הטביעה אירעה כתוצאה מהיסח דעת רגעי המבסס רשלנות ברמה נמוכה, יינתן משקל משמעותי להשלכות הקשות של מות הילד על ההורה והתביעה תימנע ככלל מהעמדתו לדין. מנגד, בנסיבות שבהן הטביעה אירעה כתוצאה מרשלנות ברף גבוה, כדוגמת כניסה מודעת של ההורה למצב דברים מסוכן כרחצה בחוף ים אסור לרחצה, הותרת ילד קטן בסביבת בריכת שחיה, הותרת תינוק באמבטיה ללא השגחה וללא התקן מיוחד ועוד, תישקל העמדת ההורה לדין.

ההנחיה מונה רשימת פרמטרים לצורך זיהוי מידת הרשלנות, ובכללם מקום הרחצה, שעת הרחצה, גילם של הקטינים, הכשרתם בשחייה, האם צוידו בעזרי בטיחות, משך זמן הפקרתם ועוד. ככל שמדובר בבריכה המצויה בבעלות ובשליטת ההורה, יינתן משקל לאמצעי הבטיחות והמניעה מפני טביעה שהותקנו במקום.

בכל הנוגע לשיקולי הענישה, נקבע כי במקרה שבו הורשע הורה בגרימת מוות או בפגיעה קשה ברשלנות בילדו, יינתן משקל של ממש לאופי הטראגי של האירוע והנטייה תהיה שלא לבקש עונש מאסר, ואף לא עונש של ריצוי עבודות שירות אלא רק באישור פרקליט מחוז או משנהו, ובמקרים בהם התקיימו נסיבות חריגות ומיוחדות המצדיקות זאת, כדוגמת רשלנות ברמה גבוהה במיוחד.

יתכנו נסיבות, כותב ניצן, שבהן חלף הגשת כתב אישום פלילי, תעדיף הפרקליטות מסלול של הסדר מותנה לסגירת התיק, בקבלת אחריות וקנס כספי. "יתרונו של הסדר מותנה במקרה של גרימת מוות ברשלנות על ידי הורה הנו, בין היתר, היותו אמצעי מדוד הנותן ביטוי ראוי ומאוזן לכלל השיקולים הייחודיים המתקיימים במקרים אלו".