 |
| המפגינים מול כלא 6 |
עשרות מפגינים השתתפו בשבת בהפגנה שנערכה מול כלא 6 ותמכה בשלוש סרבניות גיוס: עתליה בן אבא, תמר זאבי ותמר אלון.
בן-אבא, בת 19 מירושלים, התייצבה בשבוע שעבר בלשכת גיוס, הצהירה על סירובה "לשרת צבא כובש" ונשפטה ל-20 ימי מחבוש ראשונים. אלון וזאבי הן "סרבניות ותיקות" – בשבוע האחרון נשפטו, בפעם החמישית כל אחת, לתקופת מחבוש נוספת שבסיומה יגיעו לכ-100 ימי כליאה. שלושתן הצהירו על נכונותן לשרת בשירות אזרחי חלופי.
ההפגנה מול הכלא הצבאי, שדומה לה נערכה בשבוע שעבר בשערי הבקו"ם, אורגנה על ידי "רשת מסרבות" – קבוצת פעילים משותפת המורכבת מקבוצות "סרבני מצפון" מהשנים האחרונות, המדגישה את התופעה החדשה יחסית של נשים סרבניות גיוס.
"גדלתי בשכונת מוסררה בירושלים, על קו התפר", כתבה בן-אבא לפעילים ערב התייצבותה בבקו"ם. "לגדול שם אפשר לי לראות את שני הצדדים… היות וגדלתי בירושלים, הפחד לא זר לי, חוויתי מה זה אומר לא לנסוע באוטובוס, מה זה לשמוע יריות ולקרוא כמה שעות אחר כך על הפיגוע שהיה מעבר לכביש… חשובים לי האנשים שחיים פה וחשובה לי החברה והיכולת שלי להשפיע ולקדם אותה. לכן עשיתי שנת שירות (בשומר הצעיר), לכן אני מוכנה לשלם מחיר ולשבת בכלא ולכן אעשה שירות לאומי".
 |
שתי הסרבניות ה"ותיקות" יותר, זאבי ואלון, הגישו ביום חמישי (9.2) באמצעות עו"ד נועה לוי, בקשה להופיע בפני "ועדת מצפון" המורכבת מקציני צבא לצד נציג ציבור ומתכנסת אחת למספר חודשים בבקו"ם לדיון בבקשות שחרור על רקע אידיאולוגי (מעל ועדת מצפון קיימת ועדת ערר, שיושב הראש שלה הוא פרופ' אבי שגיא מהחוג לפילוסופיה באוניברסיטת בר אילן).
זאבי ציינה בפנייתה לוועדת מצפון כי אף היא "בוגרת" ירושלים המצולקת של שנות האינתיפאדה השנייה: "חלק מזיכרונותיי המוקדמים הם ימים רבים בהם אמי, בתור עובדת סוציאלית בבית החולים הדסה עין כרם, היתה מטפלת בנפגעי טרור ומשפחותיהם… אני זוכרת מקרה אחד בו אבי שמע קול פיצוץ, אשר בעקבותיו אמי מיהרה לבית החולים, והיתה הראשונה לחזות בזוועות… אני זוכרת תחנות אוטובוסים ברחבי העיר נמלאות בזרי פרחים ותמונות רבות של אנשים שאינם עוד… גם במשפחתי הקרובה השכול הורגש היטב, בשל בן דודו של אבי שנהרג במלחמת יום כיפור".
"הטראומה המשפחתית הובילה אחרים להתגייס לשירות קרבי ולרצות להיות חלק ממעגל האלימות, שהוא לתפיסתי עיקר הבעיה", כתבה זאבי. "רצף החוויות הללו גרם לי להפנים את שייכותי למעגל הכאב והצער שנוצר במציאות האלימה השוררת בארץ. עבורי, השירות בצבא הוא לקיחת חלק פעיל ביצירת המציאות הזו. הצבא יוצר בפעולותיו למול שכנינו עוד כאב, מגדיל עוד את הרצון לנקמה, שבתורו פוגע בנו".
 |
| שלוש הסרבניות. מימין לשמאל: תמר זאבי, תמר אלון ועתליה בן אבא |
לדברי עו"ד לוי המלווה את הסרבניות, אלון וזאבי הגישו בקשה להופיע לפני "ועדת מצפון" רק עכשיו, אחרי 80 ימי כליאה, מאחר שהוועדה נוקטת מדיניות של דחייה כמעט מוחלטת של אלו המצהירים על סירובם על רקע של "דיכוי הפלסטינים" (סירוב פוליטי), ומוכנה לדון רק באלה המצהירים על פציפיזם נפשי קיצוני, שאינו תלוי מצב. לדברי עו"ד לוי, על מנת למזער ככל האפשר את ההד הציבורי והבמה ה"פוליטית" הניתנת לסרבנים, צה"ל מעדיף לשחרר אותם לבסוף במסלול של ועדת אי-התאמה, כביכול על רקע אישי. גם "שיאנית הכליאה", הסרבנית תאיר קמינר, שוחררה ביולי האחרון, אחרי 159 ימים בכלא הצבאי, במסלול זה.
בן דודה של תאיר, מתן קמינר וארבעה מחבריו, היו הסרבנים-גברים שנכלאו לתקופה הארוכה ביותר אי פעם, למשך שנתיים. לדברי עו"ד לוי, חמשת הסרבנים האלה, משנת 2002, היו האחרונים להם ערך צה"ל משפט בבית דין צבאי, בו עלתה שאלת "הסרבנות האידיאולוגית", ומאז צה"ל לא רק מקמץ בוועדות מצפון, אלא נזהר מעריכת דיון פומבי בסוגיה, שעלול להתפתח מהעברתה לבית משפט.
"מחיר הדיון בבית הדין הצבאי היה כבד", אומרת עו"ד לוי. "המשפט משך תקשורת מכל העולם. דב חנין היה עורך הדין של הסרבנים, ייצג אותם בבית הדין ועשה מזה משפט על הכיבוש. זה שיא האינתיפאדה, והיה גל גדול של סרבנים ו-25 איש בכלא בו זמנית. מאז צה"ל החליט שלא כדאי להתמודד עם העניין בדרך ישירה, אלא דרך השתקה".
 |
| עו"ד נועה לוי |
עו"ד לוי מגלה, כי מנתונים מפתיעים למדי שהתקבלו מצה"ל לפי חוק חופש המידע, מדי שנה "ועדת מצפון" דנה בעניינם של מאות המבקשים להשתחרר על רקע אידיאולוגי. ב-2015 דנה הוועדה בעניינם של 392 מועמדים לגיוס, וב-2014 במספר כפול של 883 מלש"בים.
אם מדובר במאות כה רבות כל שנה, מדוע הסיפור מקבל דווקא עכשיו בולטות גדולה יותר, שאלנו את עו"ד לוי. האם בגלל שמדובר בבנות שעברו למרכז הזירה? היא סבורה שהתשובה חיובית, בחלקה: "אני חושבת שציבורית היה יותר קל להרבה אנשים לקבל את העמדה הזו וההתנגדות כשהיא באה מנשים. היחס השתנה משמעותית, אנחנו חשים את זה בתגובות. אני מלווה ומייצגת סרבנים די הרבה שנים. לפני כן אם היו ראיונות (לתקשורת), הם היו רק תוקפניים. בשנה האחרונה, גם בגלל שהן בנות וגם בגלל שהאווירה הכללית במדינה השתנתה לקיצון – גם אנשי מיינסטרים, כאלה שלא מתאימה להם סרבנות, מזדהים עם הדמות של הילדה התמה שאומרת שהכיבוש זה רע. פתאום יש אהדה חדשה".
|
פשרה עם השב"כ בשבוע שעבר הגיעה לסיומה עתירה שהוגשה לבית המשפט העליון על ידי האגודה לזכויות האזרח, בנושא בעל קווים משיקים: העתירה, שהוגשה נגד שב"כ, עסקה במדיניות של זימון פעילים פוליטיים מהקצוות, המעורבים בפעולות מחאה והפגנות, ל"תחקורים" ו"שיחות אזהרה" שאינן חקירות רשמיות. הזימון שנמסר לפעילים הוא זימון משטרתי, אך כאשר הם מגיעים לתחנה, מתגלה שמדובר בשיחה עם איש שב"כ. השב"כ טען בתגובתו לעתירה כי זימונים מסוג זה – של פעילים פוליטיים רדיקליים, שעוסקים לכאורה במחאה אזרחית בלבד, הם זימונים "ספורים" לצורך מניעתי, ו"כאשר מדובר בגילויי מחאה הנובעים מטעמים אידיאולוגיים-חתרניים העלולים להתפתח, לפי מידע מודיעיני, לפעילות בלתי חוקית. שב"כ הדגיש כי "שיחות אזהרה" מחשש ל"חתרנות" מתקיימות בעקבות פעילות שהרקע לה לאומני ומטרתן לשמש אמצעי איסוף מודיעיני נוסף ולהעביר מסר של "התרעה" מפני פגיעה בביטחון המדינה. לדברי עו"ד לוי, המלווה סרבני גיוס לצה"ל מהשמאל, אמנם נדירים המקרים בהם "פעילי הסרבנים" או פעילי שמאל יהודים בכלל נתקלו עם השב"כ, מה שלא ניתן לומר על אזרחים ערבים (או פעילי ימין קיצוני) שמחאתם "חשודה" תמיד ככזאת הנעשית על רקע לאומני-חתרני. מקרה יוצא דופן היה לפני מספר שנים – כאשר השב"כ הזהיר את סרבן השירות מתן קמינר בעקבות הפגנה בה קרא קמינר לאחרים להצטרף אליו. "הסרבנים היום מאוד נזהרים", אומרת עו"ד לוי. "הם מבינים שלהצהיר על פעולה אישית ולשלם מחיר אישי הוא דבר אחד – ולקרוא לאחרים לסרב זה דבר אחר. יש הבדל משפטי בין דיבור על המניעים שלך לעידוד אחרים… ביחס לארגון סרבני אנחנו שומרי חוק". כלומר, בהפגנות אתם מביעים תמיכה מוסרית בסרבנים ומוחים על כליאתם, אך לא קוראים לאחרים להצטרף, או לא עושים את זה באופן מפורש? "נכון. אנחנו, הפעילים הוותיקים, מנסים לעשות את ההבחנה וכך גם להגן על הפעילים הצעירים יותר. אנחנו יודעים מה יכולות להיות התוצאות. על סרבנות, העונש המקסימאלי הוא שנתיים בכלא, בעוד שעל קריאה לסרבנות העונש יכול להגיע ל-15 שנים". בעתירה נגד שב"כ, שהוגשה כאמור על ידי האגודה לזכויות האזרח ודנה בתחקורי פעילים פוליטיים בכלל, נטען מכל מקום כי שב"כ פועל בחוסר סמכות ב"זימוני האזהרה", בניגוד לכללי מדינה דמוקרטית ותוך יצירת מצג שווא, באמצעות הזימון המשטרתי, כאילו הפעילים מחויבים להתייצב, וטשטוש העובדה כי מדובר בשיחות בלתי פורמאליות. בנוסף הודגשש כי מה"מתוחקרים" המוזמנים למעשה לשיחות איום, נמנעות הזכויות השמורות לנחקרים באזהרה בהליך פלילי. בית המשפט העליון בהרכב בראשות המשנה לנשיאה אליקים רובינשטיין, לצד השופטים ניל הנדל וצבי זילברטל, עיין בנוהל החסוי של שב"כ בעניין "מדיניות התחקורים", ובעקבות השאלות והדרישות שהציב, נאלץ שב"כ להודיע על שינויים בנוהל. שב"כ הודיע לבית המשפט כי זימונים על רקע "פעילות חתרנית", שאינם בזיקה לפעילות טרור או ריגול, יחייבו היוועצות מוקדמת עם הייעוץ המשפטי בשב"כ. עוד הובהר, כי בשיחה שתיערך עם הפעיל עובר לתחקור, יובהר לו כי אין חובה להגיע למפגש ולא תינקט נגדו כל סנקציה אם יבחר שלא להתייצב. כמו כן שב"כ הודיע לבית המשפט כי יבהיר ל"מתוחקרים" הוולונטריים כי לא ניתן יהיה לעשות שימוש במידע שימסרו, מאוחר יותר בבית המשפט, מאחר שלא נחקרו בהליך של חקירה באזהרה. השופטים ציינו כי בנסיבות אלה, השיגה העתירה הישגים רבים ומוצתה, וכי בוצעו איזונים נדרשים בין זכויות הפרט למטרות השב"כ. העתירה נמחקה, תוך שהמדינה מחויבת בתשלום הוצאות של 15 אלף שקל לאגודה לזכויות האזרח, אותה ייצג בהליך עו"ד דן יקיר. |
