 |
| פרופ' אלון הראל |
"הטיות קוגנטיביות, לחצים ואילוצים מביאים שופטים להקל ראש בשליחת אנשים למעצר ולעשות שימוש מופרז בסמכות המעצר המוענקת להם". כך כותב פרופ' אלון הראל מהפקולטה למשפטים באוניברסיטה העברית במאמר "הרהורים נוגים על מעצרים מיותרים", שכתב במשותף עם דביר יוגב, בוגר תואר ראשון במשפטים, במאמר בגליון מיוחד של "הסנגור" היוצא לאור לציון 20 שנה לסנגוריה הציבורית.
לדברי פרופ' הראל ויוגב, "בתי המשפט לא חוסכים במילים כדי לתאר עד כמה יש להיזהר בהכרעה על מעצר אדם קודם שהורשע. בית המשפט העליון קבע כי 'שיטת משפט דמוקרטית נאורה משתחררת ממנטאליות של מעצר כאמצעי ראשון'". ואולם, לדבריהם, רטוריקה לחוד – ומציאות לחוד. בעוד בתי המשפט מדברים גבוהה גבוהה, הם שוחקים בצורה מתמדת את ערכי ההגנה על זכויות החשוד והנאשם, ומאמצים פרשנות מרחיבה של עילות המעצר.
"ככל שמטרת החוק, שהסדיר את המעצרים, הייתה לצמצם את כמות המעצרים – הרי שהוא נכשל. חרף כוונת המחוקק להטיל מגבלות על החלטה למעצר – מספר המעצרים גדל דרמטית, ובמיוחד גדל שיעור המעצרים עד תום ההליכים, וזאת חרף הירידה בפשיעה המדווחת", מציינים כותבי המאמר.
מגמת היד הקלה על ההדק באה לידי ביטוי, למשל, בפרשנות בית המשפט למושג המסוכנות ל"ביטחון הציבור" המהווה את אחת מעילות המעצר. "סיכון ביטחון הציבור" החליף את "סיכון שלום הציבור" לפי החוק הישן, אך בתי המשפט טשטשו את האבחנה בין השניים – נכתב.
בפועל, התברר כי "ביטחון הציבור" אינו רף גבוה יותר, או ייחודי לעבירות נגד הגוף. מושג "ביטחון הציבור" הורחב באופן שיטתי למעצרים בעבירות רכוש, ובניגוד למוצהר – לא רק כאלה הקשורות בנסיבות מחמירות ואפילו לא רק אלה המבוצעות על ידי נאשמים בעלי עבר פלילי. פסק דין שכתב לפני מספר שנים שופט בית המשפט העליון יצחק עמית, הדגים את שחיקת הגבולות: "לכשעצמי, אני מתקשה לקבל את הטענה כי בכל מקרה של עבירת רכוש יחידה או עבירת רכוש לא מתוחכמת, לא קמה עילת מעצר", כתב השופט עמית. "בגישה זו יש כדי לעודד בעקיפין ריבוי עבירות… שמא יאמר העבריין לעצמו כי אין סיכון שייעצר ב'מכה' הראשונה".
"לצד דאגה לגורלם של קרבנות עבירת רכוש, על בית המשפט לגלות רגישות לגורלו של חשוד שהוא בחזקת חף מפשע", כותבים פרופ' הראל ויוגב. "פרשנות מרחיבה של המושג ביטחון הציבור, אף שמדובר בעבירות רכוש של אדם ללא עבר פלילי, איננה מתיישבת עם הסטטוס החוקתי של הזכות לחירות. יתרה מזאת, בפסיקה יש בלבול בין תפקידו של המאסר ותפקידו של המעצר. בקביעת התנאים המצדיקים מעצר אדם לפני הרשעה, אין להביא בחשבון שיקולי הרתעה".
 |
| מקלים ראש במעצר, מפריזים בסכנות שחרור (אילוסטרציה) |
מעצר ללא הרשעה – פגיעה בחירות
"שני גורמים מרכזיים ייתכן ומביאים שופטים להקל ראש בשליחת אנשים למעצר, להפריז בסכנות שחרור ולהמעיט בחשיבות הזכות החוקתית לחירות של החשוד". שני הגורמים הללו, לדברי פרופ' הראל ויוגב, הם "שנאת החרטה" ו"כשל האקוויוולנטיות".
מקרה רלוונטי המדגים את "שנאת החרטה", אירע השבוע לאחר שהתברר כי המחבל שביצע את פיגוע הירי בירושלים, היה משוחרר ממעצר עד לתחילת ריצוי המאסר שנגזר עליו. השופטת חגית מאק קלמנוביץ שהורתה על השחרור, ספגה ריקושטים עזים, לרבות מחבר כנסת אשר האשים אותה באחריות לאשר אירע – "דם על הידיים".
"במקרי ספק שופט יטה להעדיף מעצר על פני שחרור, מן הטעם שטעות בהערכת מסוכנות של העבריין תיחשף אך ורק אם השופט יחליט לשחרר את החשוד", כתבו פרופ' הראל ויוגב בהסבר על גורם "שנאת החרטה" במעצרי יתר.
לדבריהם, "באופן טיפוסי לא ניתן לדעת אם מעצר היה שגוי, משום שלא ניתן לדעת מה היה קורה אילו החשוד היה משוחרר לחופש. טעות בהחלטה לעצור אדם בשל מסוכנות לא תהיה גלויה לעין. אם הנאשם נעצר, איש לא יוכל לטעון כי השופט טעה… אך אם החשוד שוחרר וביצע עבירה פלילית עלולה המשטרה, וכך גם הציבור, להפנות אצבע מאשימה אל השופט… מכאן הציפייה שהן השוטרים והן השופטים יעדיפו באופן טיפוסי מעצר על פני שחרור חשודים. החשש מחרטה יביא את השופט להעדיף את ההחלטה המקטינה את ההסתברות שהוא יחוש חרטה".
 |
אותה הטייה אגב רלוונטית, לדברי הכותבים, לא רק לשופט המעצרים אלא גם לשופט הגוזר את דינם של הנאשמים וחושש מחשיפת טעות מערכתית המעידה כי המערכת המשפטית כשלה או גרמה לאי צדק. "שופט עלול להרשיע נאשם ביתר קלות כדי להצדיק את המעצר או לכל הפחות להבטיח שאורכו של עונש המאסר לא יפחת מתקופת המעצר, וכך להימנע מתחושת אי הצדק שעלולה להתעורר כאשר החשוד שהיה עצור מזוכה".
הטיה נוספת, לדברי פרופ' הראל ויוגב, היא היחס השווה לימי מעצר ומאסר – אותו גורם שהם קוראים לו כשל האקווילנטיות. "לעתים קרובות נתפש המעצר כמנגנון להקדמת העונש או כמקדמה על חשבון העונש. שופט המעריך שחשוד יורשע בעבירה עשוי לראות במעצר אקט בלתי מזיק". לפי תפיסה זו, הרווחת, קיזוז של יום מעצר מתקופת המאסר מרפא כביכול את העוול שבכליאת החשוד טרם שהורשע.
ואולם, לדברי הכותבים, "הכשל מבוסס על הנחה פשטנית כי יום בבית המעצר הוא אקוויוולנטי ליום בבית המאסר. גם אם נניח לצורך העניין כי החשוד או הנאשם אדיש לאפיון המשפטי של הכליאה ולשאלה האם הוא מצוי במעצר או במאסר – החברה איננה יכולה להיות אדישה לכך. החשוד או הנאשם הוא בגדר חף מפשע עד שתוכח אשמתו. הנטל המוסרי המוטל על כתפיה של חברה כאשר אדם שהוא בגדר חשוד או נאשם יושב במחבוש הוא נטל כבד, והחברה איננה משתחררת מנטל זה גם אם תקוזז תקופת המעצר מתקופת המאסר".
לדבריהם, מעצר ללא הרשעה הוא פגיעה בחירות, ללא קשר לשאלה אם העבריין הורשע בסופו של דבר. פגיעה זו מוצדקת רק במקרים קיצוניים במיוחד, בהם הסכנה לאינטרס הציבורי היא סכנה חמורה ומיידית – ובמקרים רבים זה אינו המצב.
שנאת החרטה וכשל האקוויוולנטיות עלולים להביא את מערכת המשפט לעצור אנשים ללא הצדקה מספקת, וכדי להקטין את האפקט של ההטיות האלו, מציעים הכותבים לגרום לשופטים לחשוב מחדש על מושג המעצר. לדבריהם, "יש להבטיח כי ההחלטה לעצור אדם שאין הצדקה לעצרו תנביע חרטה באותו האופן בו ההחלטה לשחרר אדם עלולה להביא לחרטה".
במישור הפרקטי, לפרופ' הראל ויוגב שתי הצעות עיקריות: אחת היא "יצירת אפקט 'אצבע מאשימה' דומה לזו שמתקיימת לאחר שחרור מוטעה". זאת באמצעות הרחבת העילות המאפשרות לחשודים ונאשמים להגיש תביעות לפיצוי בגין מעצר שווא.
פתרון שני יבוא לשיטתם באמצעות קביעה כי על כל יום מעצר יש לקזז לפחות שני ימי מאסר. "הטעם לכך, אינו רק התקווה כי השופטים יפנימו את חומרת המעצר וימנעו מהחלטות חפוזות על מעצר, אלא טעם נורמטיבי שנועד להדגיש את היחס הראוי בין יום מאסר ובין יום מעצר. הסדר זה, הקיים בקנדה, הוא ביטוי מוסדי לכך שהמדינה רואה חומרה מיוחדת בהחלטה לעצור אדם קודם שהורשע. יש להנכיח בתודעה את מחירו החברתי של המעצר, ולהבטיח שידו של כל שופט תרעד קודם שהוא חותם על צו מעצר".
