 |
| כל "עבריין צעצוע" יכול להפוך לעד מדינה? (אילוסטרציה: FREEPIK) |
בשקט, או נכון יותר לכתוב, ב- "קול דממה דקה", תחת מעטה חיסיון, מתבררת כעת ביאחב"ל המשכה של חקירת פרשת 1131 – פרשה בה נעצרו רבים, בזמנה, ב"גל מעצרים" בעולם התחתון. זו אחת הפרשיות היותר מסועפות, סבוכות ומורכבות מן הבחינה המשפטית.
בין היתר, עוסקת הפרשה בפענוח מקרי רצח, או נכון יותר, באי פענוחם. המשטרה עושה מאמצים כבירים לגייס עדי מדינה, מאחר שלא התקדמה בחקירה והיא "חייבת" לספק ראיות. בין כך ובין כך, כשלה המשטרה בתחום אמון הציבור. האבסורד: תופעת הלקט ובזבוז הזמן וכספי הציבור הכרוכים בה. העדפת ראיה מסוג עדות עד מדינה, על כל הבעייתיות שבה, על פני ראיות פורנזיות (ראיות מדעיות) לצורך פענוח פשעים, במקום לבצע את העבודה כיאות.
כולנו יודעים שהחוק להגנה על עדים (התשס"ט–2008) הוא בבחינת אות מתה, ושהרשות להגנת עדים היא גוף עקר. האם הגיוני שהמשטרה, כרשות אכיפה וחקירה כושלת, "תיקח" כל "עבריין צעצוע", בעל אינטרס, לרוב בלתי אמין, ותהפוך אותו לעד מדינה? שהיא תעדיף את עדותו הסובייקטיבית על פני חקר האמת שיבוסס על ראיות מוחשיות? ועוד עדות כזו של מי שהוא לרוב "דג רקק" בעולם הפשע ובטח חסר חשיבות ו/או מעמד במשפחת פשע?
 |
לו היתה צולחת המשטרה להעיד בכירים במשפחות הפשע, היה אולי הצדק, בהתעסקות בלקט עדי מדינה על פני ההתעסקות בחקר האמת וביצוע עבודתה נאמנה.
על הרגולטור להגדיר מאפיינים שיכשירו אדם כעד מדינה:
1. מידת מעורבותו בביצוע הפשע והעונש – גזר הדין הצפוי לו.
2. האם יש לו אינטרסים נוספים, כלכליים למשל, מסיבתם בחר לשמש עד מדינה; מהימנותו וכיוצ"ב. ולבסוף, לקבוע את ה"משקל" שייוחס לעדותו, כאמצעי בלתי מדעי.
