מתקדמים על דוכן העדים

מהמגזר השלישי למגזר הפלילי. שאול גנון (צילום: רוני שיצר)

בין כל המהומות התקשורתיות הפליליות של השבועות האחרונים, מהתבטאותו של המפכ"ל רוני אלשייך על יחס המשטרה לצעירי העדה האתיופית ועד למעצר ראשת עיריית נתניה מרים פיירברג, חמקה לה בשקט בשקט ידיעה מקוממת ביותר: התביעה של המנהל לשעבר של מועדון הבר נוער, שאול גנון, נגד משטרת ישראל ופרקליטות מחוז תל אביב.

היה מאוד מכעיס לגלות כי גנון, מי שהפרקליטות ייחסה לו בכתב האישום נגד האחים פליסיאן ביצוע עבירות מין חמורות בקטינים תוך ניצול תפקידיו כמנהל הבר נוער, מעז לתבוע את המשטרה שהוא היה שותף שלה לתפירת התיק נגד האחים פליסיאן. גנון נתפש כמי שהיה לו אינטרס מובהק להשתחרר ממעצר ולחמוק מכתב אישום "השווה" 10 שנות מאסר, ולשם כך אפילו הודה באפשרות שקיים יחסי מין גם עם הקטין בנימין פליסיאן, מה שחיזק את המניע לרצח לפי גרסת עד המדינה זאור חנקישייב.

"שיא השיאים הוא ניסוח הגרסה של שאול גנון על ידי המשטרה והפרקליטות, זה כבר מביא את החוקרים ויועציהם המשפטיים לעבירה לכאורה של שיבוש מהלכי חקירה והדחת עדים", כתבתי שבועיים לאחר חשיפת חקירת הרצח. במשטרת תל אביב זעמו עלי, קולגות לגלגו, אבל הסוף ידוע – התיק קרס, הפליסיאנים תבעו  והמדינה שילמה.

עורכי דין אורון שורץ ויוגב נרקיס

בחודש אוגוסט, ימ"ר תל אביב ופרקליטות המחוז הודו רשמית במחדל הענק, מה שעלה לציבור משלמי המסים 2.2 מיליון שקל. באותו השבוע נמסר, כי פרקליטיו של פליסאן בתיק הפלילי דווקא, אורון שורץ ויוגב נרקיס (יחד עם עו"ד משה יוחאי) הגישו תביעת לשון הרע נגד הימ"ר והפרקליטות, הפעם בשמו של שאול גנון, שהיה אז האיש הכי מושמץ אחרי האחים פליסיאן. בעוד הפליסיאנים זכו לפסטיבל תקשורתי לרגל הזיכוי והשחרור, הוא נותר בצל, מותש ומבויש עם תיק פלילי פתוח ואינספור פרסומים קשים על המדריך הבכיר בקהילה הגאה אשר מאחורי הקלעים היה אנס שקיים יחסי מין עם קטינים במועדון שהיה מפעל חייו.

בתביעה, גנון מכחיש את כל הדברים שפורסמו עליו בתקשורת עקב הדלפות מכוונות של גורמים בצוות החקירה, ובכתב האישום החסר כל אחיזה שהוגש נגד פליסיאן על ידי פרקליטות מחוז תל אביב. כאשר צוללים אל תוך התביעה העוסקת בעוולות באמצעותן הפלילו אותו וסחטו ממנו הודאה מפוברקת על אונס בנימין פליסיאן הצעיר, מתהפכת הבטן שוב. מסתבר שגם כדי לחזק ולבסס עדויות של עדי מדינה נוקטות רשויות אכיפת החוק בשיטות פסולות לגיוס עדים תמימים.

מישהו במשטרה חושב כנראה, שבזכות כותרות ענק בשלבי המעצר והגשת כתב האישום הוא עושה את שלו. למעשה, זו המדיניות הסטטיסטית שהטמיע המפכ"ל הקודם יוחנן דנינו אשר הכתיב לשוטרים מדד הצלחה וקידום על בסיס של הגשת כתבי אישום, ולא על פי הרשעות. אחרי קריסת תיק הבר נוער, והקולות הצורמים מצד שופטים בתיק ארגון מוסלי, מתברר שהמדד הזה אינו מדויק, וזאת בלשון המעטה, כי את הכסף סופרים רק במדרגות היציאה מבית המשפט.

עד המדינה זאור חנקישייב

המרפסת בקפה הלל

גנון שהה בביתו שבשכונת יד אליהו כאשר אחד מחניכיו הודיע לו על אירוע הרצח במועדון. הוא מיהר לבר נוער במונית, נכנס מהכניסה האחורית והיה עד למחזות הזוועה. "היה ריח אבק שריפה ושקט מוחלט עם פינוי אחרון הפצועים", מתואר מפיו בכתב התביעה. "במקום נותרו שתי גופות וכתמי דם, חפצים אישיים מפוזרים, נעליים, תיקים, טלפון סלולרי שרטט כל העת ובמסך ריצד שם המתקשר, 'אמא', חומרי חבישה ושקיות עירויים". גנון זיהה לשוטרים את ליז טרובושי בשמה בלבד, "ואת ניר כץ שעיניו נותרו פקוחות בארשת פנים מופתעת". משם הוא נסע לבית חולים איכילוב ופגש נערים מהמועדון אשר נאחזו בו לתמיכה משולבת בבכי ואובדן שליטה, למשל, פצוע שניסה להימלט מחשש שתיחשף זהותו המינית.

בחצות ניגש אליו חוקר משטרה וגבה ממנו עדות ראשונה, ובהמשך הוא נלקח לתחנת המשטרה שם שהה עד ליום המחרת, מסר עדות נוספת ומנגד סיפק לחוקרים פרטים על עדי ראייה, קהל המועדון, פעילים, מדריכים, סכסוכים, וחשף את מערכת הניהול של המועדון ואת מחשבו האישי. "התובע מסר לחוקרים כל אירוע שניתן היה לפרשו כקצה חוט לפיענוח", נטען בתביעה.

בימים הראשונים אחרי האירוע גנון שכנע את חניכיו לסייע למשטרה, לרבות תחת היפנוזה לשיפור הזיכרון, וזאת חרף החשש שלהם מחשיפה והרתיעה הרגילה מיחס עויין ומזלזל של שוטרים לנטייתם המינית. בחודשים הבאים הוא סייע לחוקרים על בסיס יומיומי ובמשך ארבע שנים מאז 2009 ועד 2013 נטל חלק בעשרות פעולות ותרגילי חקירה.

את זאור חנקישייב, עד המדינה, גנון הכיר לראשונה כבר ב-2008. העבריין הצעיר מפרדס כץ נהג להגיע לבר נוער בשל הנטייה המינית שלו אבל לא השתלב מבחינה חברתית עקב דפוסי התנהגות עברייניים. כאשר חנקישייב נשפט למאסר הוא נעזר בגנון להסדרת זכויותיו בכלא כהומוסקסואל טעון הגנה הזכאי גם להתייחדויות עם בן זוגו, שהיה חניך של גנון מהבר נוער.

בני פליסיאן

בחודש אפריל 2013, חנקישייב שוחרר מהכלא, לכאורה בסיוע גנון ועובדים סוציאלים של הבר נוער, וביקש להיפגש עם גנון כדי להודות לו. הם נפגשו בקפה הלל (לשעבר) בשדרות רוטשילד, התחבקו והתיישבו במרפסת, שם הם שוחחו על הטרגדיה במועדון, על חווית הכלא והתוכניות לעתיד, וגלשו לנושאים אינטימיים. ברקע היה צ'אט מחודשיים לפני כן ובו חנקישייב הלין על כך שגנון לא מתחיל איתו, ואילו גנון כתב לו שכמדריך שלו הוא מנוע.

תוך כדי שיחה צלצל הסמרטפון של חנקישייב ועל המסך ריצדה תמונתו של בני פליסיאן, הוא הראה אותה לגנון ואמר שהבחור מחזר אחריו. גנון השיב שהוא חמוד, אך ממש לא הטיפוס שלו. כאשר הטלפון עם תמונת פליסיאן צלצל שוב חנקישייב חזר ושאל אם הוא לא מכיר את הבחור מהבר נוער, וגנון ציין כי הבחור נראה עבריין ואם היה מבאי המועדון בטוח היה מכיר אותו. הדיאלוג נמשך כך כעשר דקות, חנקישייב התייאש מהר מאוד והמציא משהו על פגישה עם עובדת סוציאלית, שילם ועזב את בית הקפה.

רק בדיעבד התברר לגנון, כמו לכל עם ישראל, כי המפגש היה תרגיל חקירה, כושל יש לומר, כמו עוד כמה תרגילים שנחשפו רק בדיעבד, למשל נסיון כושל נוסף, לצ'וטט איתו באתר ההיכרויות "אטרף". חנקישייב פעל בפגישה כסוכן משטרתי, ולכן הוביל את גנון לשבת במרפסת, כדי שטכנאי המשטרה יוכלו לתעד בוידאו מרחוק, בעוד הוא נושא מכשיר הקלטה במטרה לדובב את גנון לדבר על כך שקיים יחסים עם פליסיאן, כפי שחנקישייב טען בעדותו. בפועל התברר, שגנון חזר שוב ושוב על כך שאינו מכיר אותו. "כבר אז חייבים היו להידלק אורות אזהרה של החוקרים בדבר מעשיותיו של עד המדינה", נטען בתביעה, "אולם הרשות החוקרת הלכה שבי אחר עלילות הכזב באגרסיביות וללא כל חוש ביקורת".

הכתבה כפי שפורסמה ב"מעריב סופהשבוע"

ההסכם של גנון

בחמש ליוני, פחות מחודשיים אחרי הפגישה בבית הקפה, גנון זומן בדחיפות למשרדי ימ"ר תל אביב שם נאמר לו כי הוא חשוד בעבירה חמורה. החלו להראות לו תמונות של בני פליסיאן, וגנון השיב בחיוך, לא מכיר והוא לא הטיפוס שלי. החוקרים, שהחלו לחטט בחייו החברתיים ובהרגליו המיניים, הציגו לו תמונות אחרות של פליסיאן, הפעם בוגר מעט יותר וכבול באזיקים. "במסגרת השקר המפגיע", מצביעים עורכי הדין בתביעה על נקודת השבר, "החוקרים אמרו לגנון כי האדם שבתמונה טוען שגנון קיין עמו יחסי מין בכפייה".

בתביעה נטען, כי החוקרים הגבירו את הלחץ, הטיחו בו שוב ושוב את מצג השווא על תלונת פליסיאן ושיחקו במצפונו, כי אם ייאשר את הדברים יסייע לפיענוח הפשע הנורא בחניכיו מהבר נוער, ואם לא יש תלונות נוספות נגדו. הלוחמה הפסיכולוגית כללה גם הכנה להופעה בפני בית המשפט.

ואכן, טוענים עורכי הדין בתביעה, "עם כניסתו לבית המשפט ושעה שהוא חלש ומבולבל (בין היתר עקב מניעת תרופות לסוכרת ממנה הוא סובל), החלו אנשי התקשורת להטיח בו מסרים שקיבלו מהמשטרה כמו, 'איך אתה מרגיש שבגללך נרצחו אנשים', בזמן שאחרים ניסו לקושש מאמו ובני משפחתו מידע על נטייתו המינית ועל ביקורי קטינים בביתו.

"התובע זוכר היטב שהמלווים של יחידת נחשון רבו בינהם מי ילווה אותו לבית המשפט, לשם צילום כנראה… אחד מהם התגאה שאשתו היתה מרוצה שעה שקיבלה טלפונים רבים מחברותיה שראו את בעלה בעיתון".

אחרי יומיים במעצר וחקירות ללא תרופות הוא חש תשוש ומבולבל לנוכח דרישות החוקרים כי יחתום על הסכם, ש"יאפשר לו להימנע מהפללה עצמית… על כך שלא מסר את המידע שאנס את פליסיאן". בין משרדי הימ"ר לבית המעצר הדרים, נטען בתביעה, הצטרפו להתעללות גם אנשי שב"ס. שכנו אותו בתא השגחה מבודד עם מזרון דק ומצלמות 24 שעות ביממה, המשיכו למנוע ממנו תרופות, הקשו עליו לקבל מזון ומקלחות, ואחד מהם אף אמר לו, לטענתו: "אנחנו לא אוהבים אנסים פה, סוטה מין, יפתחו לך את התחת, חכה".

שאול גנון במעצר. מבודד אך מוצג לראווה

כעבור שישה ימי מעצר חתם גנון על ההסכם, ניסוח מפותל ומעורפל על חוויות שעבר במקומות מפגש של הקהילה, במטרה לסייע לחוקרים לפענח את הרצח, ללא זיהוי מפורש של פליסיאן. "לשון ההסכם היתה שונה במהותה מן הדברים שהוצאו לתקשורת מידי הנתבעות והכתימו את התובע באות הקלון", זועקים עורכי הדין שורץ ונרקיס. "ההודאה היחידה שנמסרה למורת רוחם של אנשי החקירות היתה בדבר 'האפשרות' כי יתכן ושכב עם פליסיאן אולם הוא לא היה בטוח כי עסקינן בפליסיאן, שכן היה חשוך והוא היה ללא משקפי ראייה… או… שהתמונות של פליסיאן אשר הוצגו בפניו מקיימות דמיון כלשהו לאירוע המיני הנחקר".

באותיות גדולות ומודגשות בגוף התביעה מוצגת הכותרת "מעשי העוולה" אשר מובאים באופן כללי בלבד, את הפרטים המדויקים הם שומרים לתצהירי העדות במשפט. בשל מהות התביעה הנזיקית, לשון הרע, עורכי הדין חוזרים ומדגישים את האחריות של המשטרה להכתמת שמו בתקשורת לדיראון עולם, ומצרפים כנספחים עשרות פרסומים. "מסכת ההדלפות וההודעות לעיתונות יצרה מומנטום של התלהמות ציבורית אשר שימשה מנוע מרכזי לקטר החקירה… התובע נרמס ככלי שרת נוכח התפארות המשטרה בהישג מדומה… על רקע מצבו התדמיתי הירוד של הארגון…. זו תביעתו של מי שהמדינה בחרה לערוך בו שימוש משל היה חפץ… ללא כל חוש ביקורת עצמית והטלת ספק… מתוך רצון דורסני נעדר אנושיות ובינה לפתור, ויהי מה, את התעלומה הטראגית".

כדי לחדד את עוצמת הנזק מפרטים פרקליטיו את הכשרותיו לפעילות חברתית מקצועית בארגוני המגזר השלישי מאז 1990. התנדב בארגוני סיוע לנוער בשכונות מצוקה ולילדים הסובלים מהתעללות מינית, יזם סיוע לחברי הקהילה הלהט"בית עקב התנכלויות אזרחים ושוטרים בגן החשמל ובתל ברוך. היה חבר בוועד למלחמה באיידס וחבר הוועד המנהל ומנכ"ל האגודה לשמירת זכויות הלהט"ב. זכה באות המתנדב של עיריית תל אביב לשנת 2010, שניתן לראשונה להומוסקסואל מוצהר. גנון, נטען בתביעה, שימש כנציג ישראל לזכויות אדם של האיחוד האירופי, של ארגון אמנסטי ושל הקונסוליה האמריקאית, על רקע מאבקו לשמירה זכויות להט"בים ישראלים ופלסטינים.

נצ"מ גדי אשד

גל עכור בימ"ר

מהתביעה לומדים פרק בהלכות גיוס עדי מדינה במשטרת ישראל בכלל, ובימ"ר תל אביב בפרט, נושא בו דנו לאחרונה במסגרת הכתבה "עדים עם שלדים". הבאנו את סיפורם של שלושה עדי מדינה בשלושה משפטים של ארגוני פשע, אשר כל אחד מהם סותר בנחרצות את עדותו של עד המדינה האחר בתיקי רצח, מה שמלמד משהו על היעדר היושרה שלהם, אבל גם של החוקרים שגייסו אותם.

תיק הבר נוער היה תחילתו של גל עכור בימ"ר תל אביב בפיקודו של נצ"מ גדי אשד, איש משטרה עתיר זכויות שחזר ממסעות באירופה וארצות הברית בעקבות אימפריית האקסטזי הישראלית הבינלאומית, וזכה לקבל את ימ"ר תל אביב בשאיפה לפקד על יאחבל ואולי גם על להב 433. התשוקה של אשד, לעבודת משטרה בראש וראשונה, אבל גם להצלחות מהירות וקידום, לצד הלחץ העצום בתקשורת בממשלה ובצמרת המשטרה, לפיענוח הרצח המזעזע בליבה של העיר הגאה, הצית לו את הדמיון.

אשד התעלם מאזהרות על כך שחנקישייב ניסה להפיל את ימ"ר מרכז בתיק רצח המודיע המשטרתי אייל סלהוב, והלך עליו בדיוק כמו שאילנה דיין וצוות עובדה הלכו עליו כאשר ביססו תחקיר שלם ("הסוכנים של ימ"ר מרכז") על שיחה טלפונית שלו מהכלא עם עומרי אסנהיים. באותה שיחה חנקישייב ייחס לבכירי מחוז מרכז ואגף החקירות אז, רוני ריטמן, דודי כהן ויוחנן דנינו, התעלמות מהמידע שהוא הציע להם על רצח סלהוב בפרדס כץ. בתחקיר "עובדה" הועלתה הטענה שהם לא אימצו את העדות, לכאורה כדי שלא ייחשפו מחדליהם בהפעלת סלהוב.

דיין ואסנהיים ברוב הגינותם ידעו לומר בדיעבד, באלגנטיות של פריים טיים, שהמקור שלהם, חנקישייב, הפיל אותם. אשד ויוני חג'ג' לא היו מספיק אתים וגבריים להודות בדיעבד בטעות, הם הלכו עם התיק המחורר הזה, בלי קשר לוואטסאפים, עד הסוף המר, וגם אז לא הודו בפה מלא בטעות ולא שינו את דרכיהם בתיקים הבאים. עובדה, מיד אחרי מחדל חנקישיב, ואולי במקביל, הם גייסו את עד המדינה הגרוע מכולם, רוצח שהודה בשלושה מעשי רצח ובשבוע שעבר נקבע רשמית כי העליל על נאשמים את רצח בר כהן.

בקרוב על הדוכן. עדי המדינה	נגד ארגון מוסלי וארגון אברג'ל

התיק הבא שאשד וחג'ג' הביאו לעולם הוא פרשה 512 שימ"ר תל אביב היתה הרוח החיה מאחוריו עקב הפיגוע הפלילי ביהודה הלוי. כאשר עד המדינה הנתנייתי הציע את שירותיו מאי שם הם גייסו גם אותו בלי למצמץ, למרות שמרבית העדות שלו נטולת משקל ראייתי מהותי, כפי שמתברר מאז נחשפו חומרי החקירה. כדי לחזק את העד הנתיינתי המניפולטיבי השקוע בצרות קיומיות ממש, הם חיברו אותו בטבעיות לעדות של עד המדינה החיפאי נגד ארגון אברג'ל, הגם שהיא לא עמדה במבחן בית המשפט בארצות הברית עקב הסדר הטיעון. מכאן, יחד עם חוקרי יאחב"ל הם גייסו עוד שישה עדי מדינה, שבעונת המשפט הבאה עלינו לטובה יצטרכו לעלות על דוכן העדים ורק אז תיבחן האמינות שלהם.

זוכרים את מבחן כתבי האישום של דנינו? הסירו דאגה, גם אם פרשה 512 תסתיים בקול ענות חלושה והסדרי טיעון, במשטרת ישראל לא משלמים מחיר על טעויות מסדר גודל כזה, להיפך מקבלים קידום, תמיכה וגיבוי, בארגון ובתקשורת.

תגובת המשטרה לכתבה: "ראוי כי התייחסותנו (לתביעה של גנון) תינתן במסגרת ניהול ההליכים בבית המשפט כמקובל ולא באמצעי התקשורת. התביעה האזרחית (בעניינו של חגי פליסיאן) נוהלה בהסכמה על ידי המשטרה יחד עם הפרקליטות, נידונה והוכרעה בבית המשפט. נציין כי תיק חקירת הרצח בבר נוער עודנו נחקר בימים אלו במשטרת ישראל, ותחקיר משטרתי אודות כל מהלך חקירת התיק צפוי להתבצע בסיומה של החקירה".

תגובת הפרקליטות: "התביעה התקבלה ותיענה בבית המשפט כמקובל".