סביר, מידתי ואפילו מחמיר

בן כהן בבית המשפט

הרשעתו של העבריין בן כהן בבית המשפט המחוזי בתל אביב על ידי השופט צבי עוזיאל, באה לאחר תיקון כתב האישום המקורי. החלטת הפרקליטות לא לדרוש מאסר בפועל, התבססה על מצבו הרפואי של כהן – ששתי רגליו נקטעו בניסיון חיסול. הפרקליטות לא עתרה לגזור על כהן עונש מאסר – הן בשל מצבו הרפואי, הן בשל סירובה של הצעירה להתלונן במשטרה או להעיד בבית המשפט והן בשל הבעת החרטה שלו על מעשהו.

כהן היה בעבר חלק מכנופיית רמת עמידר ואחד מאנשיו הבכירים של עמיר מולנר. הוא מוגדר כיעד מודיעיני של משטרת ישראל ונחשב לראש ארגון פשע. האישום המקורי ייחס לו איומים ומעשה מגונה בכוח כלפי מאושפזת בבית החולים תל השומר – שם גם הוא אושפז – ותוקן מאז.

על פי הסדר הטיעון אליו הגיעו הצדדים, הם יסכימו על מאסר על תנאי ותשלום פיצוי של 25 אלף שקל למאושפזת שנפגעה בעבירה. העובדה שהצדדים מסכימים על סכום זה, שאינו מבוטל כלל ועיקר, מפריכה ומזימה את הטענה כי ההחלטה משקפת רף ענישה נמוך. הענישה דומה לענישה במקרים דומים של סוג העבירה המדובר, ואף מחמירה, כפי שעולה מגובה סכום הפיצוי.

עו"ד נוגה ויזל

העונש מידתי בהחלט והולם את נסיבות המקרה וחומרתו, בהינתן העובדה כי סעיף האישום רוכך. על אף שקיימת הטיה טבעית, מובנת ולגיטימית של מי שנדרשים אל המקרה כאל פשע נוסף בשורת הפשעים של עבריין מוכר, העומד בראש ארגון פשע, חשוב לבחון את המקרה לגופו, כאילו ביצע אותו אדם אחר שלא מוכר כעבריין.

העובדה שמדובר בעבריין מוכר ומסוכן, בעל עבר של פשעים והרשעות, לא מחייבת ואף לא מצדיקה לשפוט אותו בחומרה יתרה במקרה זה, אשר אין להקל בו ראש. גם אם תיוותר על כנה ההחלטה על מאסר על תנאי, אין ספק שסכום הכסף הגבוה שעל כהן לשלם מהווה כשלעצמו עונש קשה.

ההחלטה אינה מבטאת מצב שבו עבריין מטיל את מוראו על בית המשפט. עצם ההרשעה והעונש משקפים רמת ענישה סבירה בהחלט ואף מחמירה בהינתן הקנס הכספי. זה ודאי לא מקרה שניתן לטעון כלפיו כי השופט נהג מידה של איפה ואיפה.