 |
| מג'דל כרום. צילום צביקה הראל, מוסד שמואל נאמן לחקר מדיניות לאומית |
איברהים אגברייה מהכפר מג'דל כרום (להלן: "המערער") הואשם ברצח שהתרחש בשנת 1996 ועד ליום זה לא אותרה גופת המנוח.
שלוש שנים מאוחר יותר נעצר עבריין מכפרו בשם מנסור על עבירות סמים והציע לחוקריו לשמש כסוכן ולחשוף פרטים אודות הרצח. בחודש יולי 1999 נחתם עימו הסכם עד מדינה שבמסגרתו התחייב להפליל את "חברו" ושותפו לעבירה, אגברייה. כתנאי יסודי להסכם התחייב מנסור גם להצביע על מקום הימצאה של גופת המנוח. בתמורה הסכימה הפרקליטות לא להעמידו לדין על מעורבותו ברצח, למחוק 15 תיקים תלויים ועומדים שנפתחו נגדו על מגוון עבירות ולשלם לו סכום חד פעמי של אלף דולר.
אלא שמנסור "לא סיפק את הסחורה". בחיפושים שהוביל במטע הזיתים לא נמצא זכר לאותה גופה. ואם לא די בכך, במהלך הפעלתו כסוכן הוא המשיך לבצע עבירות שונות. למרות זאת הורה פרקליט המדינה דאז (בניגוד לעמדת פרקליטת המחוז דאז, עו"ד לילי בורישנסקי), להמשיך ולקיים את הסכם עד המדינה מול מנסור – שיצא פטור בלא כלום.
על פי כתב האישום שהוגש כחמש שנים לאחר המעשה לבית משפט המחוזי בחיפה העלילה התרחשה בכפר מג'דל כרום ב-21 מרס 1999. נטען בו, כי אגברייה ומנסור החליטו בעצתו של מעורב אחר לרצוח את המנוח. לשם כך הצטיידו השניים בסכינים, תקפו את המנוח ודקרו אותו בכל חלקי גופו; המערער, נטען, אף הלם במנוח עם גרזן. לאחר הרצח החליטו השניים להעלים את הגופה וקברו אותה יחד בשעת לילה, סמוך למטע זיתים. מקום הקבורה לא נודע עד עצם היום הזה.
אגברייה הורשע ונידון למאסר עולם. הערעור הוגש לבית משפט העליון כ-11 שנים (!) לאחר ההרשעה בשל "תקלה בסניגוריה הציבורית" (כך נכתב בפסק הדין).
הערעור הגיע לפתחם של שופטי בית המשפט העליון, כבוד השופטים יצחק עמית, דפנה ברק-ארז וענת ברון. ההגנה ביקשה לזכות את אגברייה ובין היתר העלתה טענה המבוססת על שיקולי צדק, ולפיה הסכם עד המדינה עם מנסור "נולד בחטא" ומשכך ראוי לבטלו.
השופטים היו תמימי דעים לעניין הראיות שהובילו להרשעת המערער ברצח, עדות עד המדינה והודאות שמסר אגברייה בפני חוקריו במספר הזדמנויות. אולם, ביחס להתנהלות המדינה בעניינו של עד המדינה שאף הפר את ההסכם שנחתם עמו, ועל משמעותה ביחס למערער ולעונשו, נחלקו הדעות.
 |
| שופטת דפנה ברק ארז |
הסמכות לתקן עוול בחקירה
שתי שאלות מרכזיות התעוררו בהקשר לסעד לו זכה עד המדינה.
הראשונה, האם ניתן בכלל לתת "סעד שלילי", כלומר לשלול טובת ההנאה שניתנה למנסור ולבטל את הסכם עד המדינה שנחתם עמו. בהקשר זה הוסכם, כי בשל חלוף הזמן הנושא כבר אינו רלוונטי.
השאלה השנייה, האם ניתן להעניק "סעד חיובי" למערער על דרך של המתקת העונש שנגזר עליו. על פי שופטי הרוב הדבר אינו בא בחשבון, בין השאר משום שעבירת הרצח דינה מאסר עולם חובה. השופטת ברק-ארז, בדעת מיעוט חריגה ואמיצה, לא חסכה שבטה מהתנהלות הפרקליטות. "אינני סבורה שעלינו לסמוך את ידינו על ההתנהלות שליוותה את החתימה על הסכם עד המדינה ובעיקר על ההחלטות הנוגעות לביצועו ולאי החזרה ממנו".
החידוש כאן הוא בקביעה של השופטת ברק-ארז, לפיה "יהיה זה נכון שנקבל את טענת 'ההגנה מן הצדק' מן הטעמים הנוגעים להפליה הקשה… (מציעה) הוא יזוכה מעבירת הרצח ותחתיה יורשע בעבירת הריגה בלבד, כך שיושת עליו עונש המקסימום שנקבע בצידה של עבירה זו – 20 שנות מאסר".
לפי עמדת השופטת ברק-ארז נקבע בעצם כי לבית משפט יש סמכות להמיר עבירת רצח לעבירת הריגה מכוח טענת ההגנה מן הצדק, שנועדה לחול במקרים שבהם "הגשת כתב האישום או ניהול ההליך הפלילי עומדים בסתירה מהותית לעקרונות של צדק והגינות משפטית" (סעיף 149(10) לחוק סדר הדין הפלילי).
בהקשר זה הדגישה השופטת ברק-ארז טרוניה של נאשמים ופרקליטים רבים, "לא ניתן להעלות על הדעת מצב שבו יגרם עוול כה קשה ולבית המשפט לא תהיה סמכות לתקנו".
 |
| כותב הטור: עו"ד איתן סבג |
משמעותה של דעת המיעוט
אמנם מדובר בדעת מיעוט, ולא בתקדים מחייב, ואף צוין בפסק הדין כי אין מדובר ב"קביעה חדשה" אלא בשאלה האם להפעיל סמכות קיימת שהוענקה בחוק לבית המשפט – מכוח טענת הגנה מן הצדק. עם זאת, מדובר בדעת מיעוט חשובה המבטאת את מעמדה החשוב של טענת ההגנה מן הצדק – טענה שמכוחה המירה השופטת ברק-ארז עבירת רצח למרות שהוכחה, בעבירת הריגה.
כמו כן, אם כך הדבר בעבירת רצח, ודאי שניתן להקל מכוח טענה זו גם במקרים בהם מדובר בעבירות קלות בהרבה. טענת ההגנה מן הצדק מהווה כלי חשוב בארגז הכלים של כל סניגור, לא נס ליחה, או כפי שאמר פעם שופט בית המשפט העליון יצחק אולשן – "אין חקר לתבונת סניגור מוכשר".
* ע"פ 5975/14 אברהים דרוויש אגרביה נגד מדינת ישראל, פורסם באתר בית משפט העליון (31.12.2015)
