גרימת זיכוי ברשלנות

הרכב הפוגע (מוקף בעיגול אדום)

בוחני התנועה שהגיעו לכפר בית זרזיר בליל ה-26 ביוני 2014 נתקלו בזירה תאונת דרכים קטלנית, שבה נדרסה למוות עאידה ג'ואמיס. הבוחנים בדקו את זירת התאונה, צילמו, ואספו ממצאים, ובחלוף מספר ימים – הגיעו למסקנה לפיה מי שאשם בתאונה הוא סייף רחאל, תושב הכפר, שנהג ברכב האיביזה שלו במהירות מופרזת, סטה לנתיב הנגדי מסיבה לא ברורה, ודרס למוות את ג'ואמיס, שחצתה באותה עת את הכביש כשבידיה שקיות עם מצרכים ולצדה בן משפחתה, צעיר בשנות העשרים לחייו.

בתחילה, רחאל נעצר בחשד להריגתה של ג'ואמיס והפקרתה (פגע וברח), אולם בכתב האישום שהוגש נגדו לבסוף על ידי עו"ד אור לרנר מפרקליטות מחוז צפון, הוא הואשם בשורה של עבירות אחרות, שהעיקרית מביניהן היא גרימת מוות ברשלנות.

לכאורה, תיק חמור על עוד תאונת דרכים קטלנית שנגרמה כתוצאה מנהיגה רשלנית, בלשון המעטה, של נהג צעיר (23). אלא שלאחר משפט הוכחות, נשיא בית משפט השלום לתעבורה בנצרת, השופט ג'ורג' אזולאי, החליט לזכות את רחאל מחמת הספק, תוך שהוא מותח ביקורת נוקבת במיוחד על עבודת המשטרה בתיק, שגבלה – כך מסתבר – ברשלנות, והיתה מלאה במחדלי חקירה.

השופט מנה את מחדלי החקירה של הבוחנים, רובם ככולם מיחידת התנועה של מרחב העמקים, בזה אחר זה.

ההמולה לאחר התאונה

אוסף של תירוצים

הפרקליטות טענה במהלך המשפט, כי רחאל נהג במהירות של למעלה מ-88 קמ"ש, הגבוהה בהרבה מזו שמותרת במקום, וכי הוא לא הבחין במנוחה חוצה את הכביש, למרות שהיה יכול להבחין בה, ממרחק שממנו ניתן וצריך לבלום, ובכך למנוע את התאונה.

אבל מנגד, סנגוריו של רחאל – עורכי הדין ארגב ארצי וקובי טל – טענו, כי התאונה היתה בלתי נמנעת, והוסיפו כי רחאל סונוור על ידי רכב שהגיע ממולו בנתיב הנגדי, וכי לא ניתן היה להבחין בהולכי רגל שחוצים את הכביש ממרחק שמאפשר עצירה בזמן. הסנגורים הוסיפו וטענו למחדלי חקירה חמורים שפגעו בהגנת הנאשם. השופט, כפי שצוין קודם, קיבל את הטענות.

אחת מראיות התביעה היתה חור שנוצר בשמשת הרכב של רחאל בעקבות התאונה. לפי הפרקליטות, מדובר בחור שנגרם כתוצאה מהתאונה, אולם מעל דוכן העדים בבית המשפט התגלעו סתירות מהותיות בין עדותו של ראש מדור תאונות דרכים במשטרת העמקים, רפ"ק ערן פרדו, לעדויות הבוחנים האחרים.

זו היתה רק ההתחלה של מסכת מחדלי החקירה. לפי השוטרים, בהם פרדו, על שמשת הרכב נמצאו שרידי רקמות אדם, וקבעו בנחרצות כי מדובר בדמה של המנוחה, למרות שלא דגמו את הדם. "לא מובן כיצד הגיעו למסקנה כי על השמשה המדובר דווקא ברקמותיה של המנוחה, כך סתם, בלי לבצע כל בדיקה", ציין השופט אזולאי, שכינה את דברי השוטרים בהקשר זה "אוסף של תירוצים בלתי הגיוניים שאינם מוסיפים לאמינות עדי התביעה".

השופט ג'ורג' אזולאי

בוחן בחשבון 

מחדל נוסף שהביא לזיכויו של רחאל היה הדרך בה קבעו הבוחנים באיזו מהירות הוא נסע. לצורך קביעה זו, הנתון היחיד שהיה, לכאורה, בידי החוקרים הוא המרחק אליו הוטלה גופתה של המנוחה. אלא שבבית המשפט, במהלך חקירתם של עדי התביעה (הבוחנים) על ידי הסנגורים, התברר כי הבוחן שחישב את הנתונים טעה, והוא עצמו אף הודה בכך מעל דוכן העדים. בהקשר לכך קבע השופט כי לא ניתן לבסס על חישוביו של הבוחן באיזו מהירות נסע רחאל.

כדי לגלות היכן בדיוק פגע רכב האיביזה במנוחה – באיזו נקודה בדיוק על הכביש – תשאלו חוקרי התאונה את קרוב המשפחה הצעיר שחצה את הכביש יחד עם המנוחה. הקביעה באשר למקום הפגיעה היתה חשובה, בין היתר כדי לדעת האם המנוחה הספיקה לצעוד מרחק משמעותי על הכביש לפני שנדרסה, ובהתאם לקבוע האם הנאשם יכול היה להבחין בה ולבלום בזמן.

בעוד שבכתב האישום נטען כי הפגיעה במנוחה היתה בנתיב השמאלי שמול כיוון נסיעתו של רחאל, על דוכן העדים בבית המשפט טענו הבוחנים בתוקף כי הפגיעה היתה דווקא בנתיב הימני. "כלומר, זה לא נכון מה שרשום בכתב האישום?", שאלו הסנגורים את אחד הבוחנים. "ככה זה נראה", השיב הבוחן והביא את השופט אזולאי לבקר בחריפות את התביעה: "האמור בכתב האישום באשר למקום התאונה לא רק שלא הוכח, אלא אף נסתר על ידי עדי התביעה עצמם".

העדויות בהקשר זה בבית המשפט הובילו את השופט למסקנה לפיה המנוחה עברה מרחק קצר הרבה יותר מכפי שהוצג על ידי התביעה, פער שלפי השופט "משמעותי ומשפיע השפעה ישירה על תרחיש החפות לו טוענת ההגנה כי מדובר בתאונה בלתי נמנעת". עוד הוא ציין, כי לנוכח הטעויות של הבוחנים בחישובים השונים, המשטרה לא הצליחה להוכיח שרחאל נהג במהירות מופרזת וגם לא רשלנות של הנאשם. הוא הוסיף כי לנוכח מרחק הליכתה של המנוחה, לא ניתן להוכיח שגם אם היתה מוכחת המהירות המופרזת – אפילו נהג סביר היה יכול להגיב ולעצור בזמן.

עו"ד ארגב ארצי	עו"ד קובי טל

ניסוי לא מוצלח

שני המחדלים האחרונים שציין השופט היו המביכים בתיק: הראשון מביניהם הוא ניסוי שדה הראייה שערכה המשטרה כדי לדמות את התרחשות התאונה. בהחלטתו ציין השופט, כי בניסוי של המשטרה נפלו פגמים "העולים לכדי מחדלי חקירה" והוסיף כי יש בהם כדי "לפסול את תוצאותיו של הניסוי" – תוצאות שהיו, כמובן, לרעתו של הנאשם. בין הפגמים: את דמותה של המנוחה "גילם" רפ"ק פרדו, הגבוה מהמנוחה בכ-30 ס"מ. בעת הניסוי הוא לבש מדי משטרה בהירים, בעוד שהמנוחה נדרסה למוות כאשר היתה לבושה בבגדים כהים ועם כיסוי ראש.

מלבד זאת, דגמי המכוניות שהשתתפו בניסוי היו שונים, והמשטרה כלל לא טרחה לבדוק האם יש פגיעה בשדה הראייה במקרה של סינוור. השופט ציין כי המשטרה פעלה בניגוד להנחיות במקרים כאלה.

המחדל המביך השני: השופט קיבל את עמדת הסנגורים, לפיה המשטרה נמנעה מלאסוף את כל מצלמות האבטחה מזירת התאונה או מקרבתה. התברר במשפט, כי הבוחן שעליו הוטלה המשימה לאסוף את ממצאי המצלמות "בחר" איזה חומרים לצרוב בדיסק ששימש בחומר הראיות. זאת ועוד, השוטרים ביקשו מבעלי המצלמות לצרוב עבורם את הממצאים ולהעביר להם – עבודה שלפי השופט היה על השוטרים לעשות בעצמם. "עסקינן באירוע בו קופחו חיי אדם וקיים אינטרס ציבורי להגיע לחקר האמת, לברר את אשר קרה", הדגיש השופט והוסיף כי למרות שעל גורמי החקירה עומס גדול מאוד, "הדרך בה לוקטו קבצי הסרטים פגעה בקידום החקירה ובחשיפת האמת העובדתית".

בשלהי החלטתו הוסיף השופט ביקורת על הפרקליטות, כאשר ציין שאחד הבוחנים הודה בחקירתו, מעל דוכן העדים, כי התאונה היתה בלתי נמנעת, ממש כפי שטענו הסנגורים מאז החל המשפט. "בנקודה הזו", ציין השופט, "היה על המאשימה לקום ולחזור בה מהאישום". התביעה לא עשתה זאת, הוסיף השופט אזולאי וסיכם: "אין מנוס במקרה דנא מזיכוי הנאשם".