החתול

סוהרים בברזיל תפסו חתול שהבריחו בה טלפון סלולרי

מערכת הכליאה במאה הקודמת הייתה בתקן של ענישה קשה. השגרה אינה נסבלת על ידי המוח, מוח אדם אינו סובל שגרה, האויב שלו זה השעמום, וכשאין לו גירויים אשר יעסיקו אותו, פרט לעבודה עבור 20 אגורות ליום, הוא מחפש את האקשן. היו אסירים שזו ברכה להם לעבוד, כדי לברוח מרוטינה של שמונה אסירים בתא ותאים של 20 אסירים, עם אותו כיור, ואותם השירותים.

כלא שאטה בעמק יזרעאל אי שם. מערכת הכליאה מאפשרת פעם בשבועיים, או סרט או חלוקת ספרים. מכתבים פעם בחודש. ביקור עם המשפחה חצי שעה, אחת לשבועיים, ואין מצב להקשבה כי חדר הביקורים מלא ברעש הפטפטת של כל המבקרים. בתום הביקור אחלה גברים נופלים למיטה מדיכאון, יש כאלה אשר פוגעים ומחבלים בגופם על ידי חיתוך ידיים, לעתים עד כדי נכות.

לפחות שלוש פעמים בשבוע יש דקירות שם בתא, לעתים הדקירות שטחיות, ולעתים דרוש לפנות את הנדקר לבית חולים העמק. ברוב הדקירות אין עילה או הצדקה לאלימות, אבל בשאטה יש עלייה חדה באלימות במיוחד בקיץ הלוהט מחום. קחו למשל את האסירים דני מגיד ומסעוד ל-אהביל. רוב הקיץ לאחר ספירת בוקר היתה להם מחלה של פר פייט. זה היה הבוקר טוב שלהם לדיירי התא, זו היציאה מהשגרה, מעין קולנוע מציאותי, כי לשניהם היה חסר בורג. אם אחד מהם אכל פצצה לפנים, הטענה שלו היתה נפלתי למרות שואנשי הסגל היו מודעים היטב לבקרים האלה שלהם.

ארוחת הבוקר האמיתית היתה מאוד שגרתית, ביצה ודייסה יום ביומו. אחרי כן מתייצבים למסדר עבודות. חלק היו עובדים בארגזים, יש כמה היו לומדים ספרות אצל זקן בתקן סוהר, ויש שעבדו באמנות – כל מיני עבודות, לבנות שש בש וקופסאות מפורניר. למדריך הסוהר היה סנג'ר אשר תפקידו להכין לו תה או טוסט, ולטפל בגינה של הנענע. היתה מכבסה וגיהוץ, שגם המדריך הסוהר שם נהיה אסיר בלי שירגיש. אז מי אמר שאין מצב לרוטינה לעולם בכלא, אה? יש סוהרים שעובדים שנים בפתיחת דלתות, ואלופים בצרור המפתחות, פתיחת תאים וסגירת תאים. בזמנו משמרת היתה 48 שעות, ואז החלפת משמרות.

האסירים שעבדו במטבח האסירים היו אלופים בגניבות של גבינות, ירקות, ביצים, והיו מבשלים בתא. מפח של זיתים היו עושים מחבת, ונייר טואלט ספוג במרגרינה היה משמש פתיליה. האסירים שעבדו במטבח היו מוכרים טיל (לחם שחור מלא שאריות של כל מיני מאכלים) עבור סיגריות או חשיש או אופיום פרסי, אז עוד לא נכנס ההרואין, ורוב הברחות הסמים האלה היו חופשי בביקורים. האסירים החלשים שאינם יכולים להשיג אוכל היו ישנים רעבים, בין היתר כי היו מוכרים את העוף שלהם והבשר עבור סיגריות או חומר.

בקנטינה היו רק סיגריות "סילון", נס קפה בשקית ניילון, תה בתפזורת, סוכר ופתי בר, וגם סבון נקה שבע וסבון כביסה. מים חמים לא היו בחורף, כך שכל האסירים היו מתקלחים עם מים קרים, אבל היתה חלוקת מים לשתייה חמה שלוש פעמים ביום. אסיר עבודה היה עובר עם קומקום מלא מים רותחים ומחדיר את הזרבובית דרך הסורגים.

אסירים היו סופגים מסוהרים מכות עד כדי נכות, על מילה, ואחרי זה עוד נזרקים לצינוק. לא היו עובדים סוציאלים בזמנו, בקושי קצין חינוך עירקי מבוגר שספק אם סיים כיתה ח'. במועדון היתה ממוקמת טלוויזיה שחור לבן מטושטש לשעתיים ביום. אחרי כל סדר היום הזה, סגירת תאים היתה בשבע בערב, ואז השגעת היתה תופסת את האסירים על אמת.

חתול שמן וקצין תורן מחוסר שינה

בית המשפט

בשאטה היו חתולים שמנים, אז יום אחד בתא שבע באגף החצר תפסו חתול וסגרו אותו בארון. החתול הועמד למשפט על כך שהוא שמן. הוחלט שלקראת חצות קובעים מה יעלה בגורל החתול, ועד אז הוא נעצר ונסגר בארון.

אב בית הדין היה האסיר יוסף קיס. בוחבוט ישב מימין, ואסרף שישב משמאל היה דייר קבוע שתמיד חזר על התפרצות לדירות. החתול קשור ברגליים הונח על השולחן. יחיא התימני היה סנגור של החתול, ואמזלג התובע.

אני על המיטה צפיתי בחתול ובשופטים, ואני שומע עכשיו את אב בית הדין כאילו זה קרה אתמול.

אב בית הדין פנה לתובע, "מה אדוני התובע יטען כנגד החתול הנאשם?".

אמזלג התובע אומר להלן, "החתול הנאשם נמצא אשם ומודה בקשירת קשר נגדנו יחד עם הקצין התורן אשר נמצא במשמרת. החתול מודה שקשר קשר נגדנו עם הקצין התורן".

"מה הטענה של בא כוחו של החתול?" אב בית הדין שואל את הסנגור יחיא.

"מבקש את רחמי בית המשפט בהתחשב שהחתול בעל עבר פלילי עשיר, ואינו נרתע מלשתף פעולה עם הקצין התורן, מבקש מכבוד השופטים לגלות רחמים בקולת העונש".

אב בית הדין יוסף, "אני מורה לרשות המבצעת לקשור לזנב החתול פח, ולשחרר אותו לחופשי בחצר הכלא, כעונש למשמרת אשר יושנת ונחה במעון הסגל, ובכך לגרום להם לחוסר שינה עד אשר יתפסו את החתול. יש לשחרר את החתול עם פח קשור לזנב בשעה הנראית לרשות המבצעת".

בית המשפט! כולם קמו והמשפט הסתיים.

החתול שוחרר עם פח קשור לזנב והחל להתרוצץ בחצר. כל הסוהרים התעוררו, כולל האסירים, החתול עם הפח בזנבו העיר את כל הבית סוהר, והסוהרים רדפו אחריו כדי לשחרר את הפח מהזנב.

לנו זה היה עוד לילה של שיעמום עבור הקצין התורן זה היה לילה חסר שינה ויום עבודה מתיש למחרת, עונש על כך שאינו מגלה רמת אנושיות כלפי אסירים בכלל ואסירים חלשים בפרט.

בכבוד רב,
סמי אלקיים,
כלא שאטה, 1970