בניגוד לדעת המדינה: העליון הורה לחשוף מספר התיקים הפתוחים לכל שופט

הרכב מורחב של שבעת שופטי בית המשפט העליון דחה אתמול את ערעור המדינה על חיובה למסור מידע לגבי מספר התיקים הפתוחים הנדונים בבית המשפט העליון ובבתי המשפט המחוזיים, בפילוח לפי שמות השופטים.

הנהלת בתי המשפט ניהלה מאבק בן חמש שנים נגד העתירה שהוגשה בזמנו על פי חוק חופש המידע, על ידי העיתון "דה מרקר". כבר לפני שלוש שנים קיבל בית המשפט המחוזי את הבקשה והורה למדינה לפרסם את מספר התיקים הפתוחים המטופלים אצל כל שופט ואת משך הזמן שעבר מאז נפתחו, אך הנהלת בתי המשפט ניסתה לדחות את רוע הגזירה וערערה לעליון. טענתה המרכזית היתה שהפרסום ישבש את תפקודה התקין של מערכת המשפט, ילבין פני שופטים ויסיט את תשומת הלב מהעיקר – איכות הדיונים והפסיקה – אל החשוב  פחות, משמע יעילותו של כל שופט ושופט על פי המדד הפרסונאלי הנמדד בתפוקות של זמן.

עוד טענה המדינה כי מסירת שמות השופטים תגרום לפגיעה ביסודות החיוניים לתפקוד המערכת ובראשם אמון הציבור; היא תיצור תמונה חלקית שתגרום עוול לשופטים, שכן התמשכות תיקים תלויה בין היתר במורכבותם ובנסיבות וגורמים חיצוניים; והפרסום יסיט את תשומת הלב השיפוטית מהנושאים המהותיים למנהליים, שהרי אף שופט לא ירצה להתפרסם כמי שמדורג בין האחרונים. לכן, המדינה הסכימה לפרסם את המידע אודות התיקים הפתוחים במערכת, אך ללא ציון שמות השופטים.

ברוב דעות של השופטים עדנה ארבל, סלים ג'ובראן, אסתר חיות, יורם דנציגר ועוזי פוגלמן, החליט בית המשפט העליון לדחות את ערעור המדינה ולקבל את הבקשה לגילוי המידע, אם כי לא מיד: על הנהלת בתי המשפט הוטל להיערך לפרסם את הנתונים בסוף שנת 2015. השופטים ניל הנדל ואליקים רובינשטיין נותרו בעמדות מיעוט, כאשר הראשון סבר שיש לקבל את ערעור המדינה ולהתנגד לפרסום, והאחרון סבר כי יש לפרסם את הנתונים רק לגבי שופטי בית המשפט העליון, אך לא לגבי המחוזיים בשלב זה. השופט דנציגר, אף הוא בדעת מיעוט, סבר כי יש לחייב את המדינה לפרסם את הנתונים באופן מיידי, כבר בסוף שנה זו.

השופטת עדנה ארבל

חוק חופש המידע קובע, כי רשות ציבורית חייבת למסור מידע ללא שיהוי, תוך 30 יום מהגשת בקשה, פרט למקרים שיש בהם כדי לפגוע בביטחון המדינה, או אם קיימת ודאות קרובה כי המידע ישבש את תפקודה התקין של המערכת. מטרת החוק היא לחזק את הפיקוח האפקטיבי על הרשויות ולמקסם את שקיפותן, מתוך ההנחה כי כי המידע הקשור בפעילותן איננו נכס שלהן, אלא מוחזק אצלן בנאמנות עבור הציבור, שלו הן חייבות דין וחשבון.

השופטת בדימוס ארבל, שכתבה את חוות הדעת המרכזית בפסק הדין, ציינה כי "מדד של יעילות אינו יכול להיות המדד המרכזי להערכת תפקודו של השופט הבודד או של המערכת כולה. העמדת שיקולי היעילות במוקד העשייה השיפוטית עשויה לפגוע באיכותה ולהביא לשחיקת הזכות להליך הוגן ולפגיעה בהליך בירור האמת". השופטת ארבל הוסיפה גם כי החשש שפרסום הנתונים יפגע בשופטים, גרם לה התלבטות לא קלה, אולם יחד עם זאת ציינה שהכלל הקובע הוא כי הזכות לקבלת מידע על פי החוק היא רחבה והגבלת הזכות היא החריג, וכי פעילות מערכת בתי המשפט מצטיינת בשקיפות ובחשיפה בפני הציבור. לדבריה, השופטים ממילא נתונים לביקורת פרסונאלית, בהיותם חתומים על פסקי הדין.

"טענות המדינה אינן נותנות משקל ראוי לסטנדרט האישי, המקצועי והערכי הגבוה בו נדרש השופט לעמוד, כמו גם לרף האחריות הגבוה ביותר המצופה ממנו, והכרוך גם בחשיפה לביקורת. התפקיד השיפוטי מחייב את השופטים לחוסן. חוסנם הפנימי וחוסנה של המערכת יאפשר להם להתמודד גם עם פרסומים שליליים", כתבה ארבל. "דווקא מתוך הכרת העומס הכללי במערכת המשפט ומתוך החובה לשמר את אמון הציבור, נראה כי הימנעות ממסירת הנתונים שהתבקשו, ואשר לציבור זכות לקבלם, משדרת מסר קשה של ניסיון להותיר בעלטה את פרטי פעולתם של בתי המשפט. אני סבורה כי אין למערכת דבר להסתיר. נכון יהיה שהציבור ייוודע לעבודה הסיזיפית, כמו גם לעומס הבלתי נתפס בו עובדים השופטים".

השופט דנציגר הצטרף לחוות דעתה של ארבל אולם סבר כי אין מקום להקל עם המדינה על ידי דחיית הפרסום לסוף השנה הבאה. דנציגר מתח ביקורת על הנהלת בתי המשפט וכתב כי היה לה די זמן להיערך לפרסום הנתונים, וכי ניתן להפיק אותם בקלות ומיד.

השופט הנדל, שהיה בעמדת מיעוט והכריע בעד קבלת ערעור המדינה, הזהיר  כי "ההתמקדות בשופט הבודד מחמיצה את העיקר – האופי המערכתי של סוגיית העומס השיפוטי”. לדבריו, "השופט אינו בוחר את תיקיו, ונתונים רבים אינם בשליטתו. שימת הזרקור על השופט הבודד, כאילו הוא הגורם היחיד או הדומיננטי בעומס של מערכת בתי המשפט, רק תתמרץ אותו להגיב, להסביר, להצטדק ולהתגונן. פרסום 'מצעד הפזמונים' השיפוטי רק יגביר את המתח והלחץ אצל כל שופט. תועלת לא תצמח מכך".

השופט רובינשטיין שכאמור הציע פשרה שלא התקבלה – פרסום שמי של שופטי העליון בלבד כשלב ראשון – כתב כי קיימת ודאות גבוהה שהפרסום ייצור תזזית שתפגע בעבודתם של שופטים רבים, לנוכח העלבון האפשרי שבפרסום. יחד עם זאת, לדבריו, כמי שמצויים בדרג הבכיר של שירות המדינה, ומטבע מקצועם חשופים לביקורת ציבורית באופן יומיומי, צריכה להיות להם סיבולת בדרגה גבוהה כלפי דברי ביקורת, ואף כלפי דברי עלבון וגידוף של ממש.