סכנה חוקתית בלב ים

האנייה Estelle לפני ההשתלטות של חיל הים (צילום: דובר צה"ל)

על שולחנו של שופט בית המשפט המחוזי בחיפה, רון סוקול, הונחה בשנה שעברה סוגייה חשובה: בקשת המדינה, באמצעות פרקליטות מחוז חיפה, להחרים אנייה שניסתה להפר את הסגר הימי שהוטל על עזה, ולהעביר את הקניין בה ידי המדינה. לכאורה, בקשה לגיטימית ועקרונית, אולם לאחר החלטה מפורשת שמסר השופט בעניין, מסתבר כי הינה גם תקדימית. מהחלטת השופט עולה, כי מדובר במקרה הראשון מאז קום המדינה, בו מתבקשת החרמתה של אנייה זרה על פי "חוק המלקוח" ומקרה כמעט יחיד בעולם מאז תום מלחמת העולם השנייה.

בסיכומו של דבר דחה השופט את בקשת המדינה על הסף, למרות שקודם לכן התייחס לטענות מקדמיות וקבע כי לבית המשפט המחוזי, בשבתו כבית משפט לימאות, סמכות לדון בבקשת המדינה.

הדרך לעזה

תחילה, מעט רקע. ב-3 בינואר 2009, במהלך מבצע "עופרת יצוקה", הכריזה מדינת ישראל על הטלת סגר ימי על רצועת עזה ואסרה על כניסת כלי שיט למרחב הימי של הרצועה. שלוש שנים מאוחר יותר, ב-28 במאי 2012, יצאה האנייה Estelle (אסטל) מנמל טורקו שבפינלנד בדרכה לרצועת עזה, תוך שמפעיליה מכריזים בפומבי כי בכוונתם להפר את הסגר הימי ולהעביר סיוע הומניטארי לתושבי הרצועה. ב-20 באוקטובר 2012, כשהתקרבה האנייה לאזור הסגור, היא נעצרה על ידי ספינות חיל הים הישראלי, נתפסה והובאה לנמל אשדוד. צוות האנייה נחקר ויצא מישראל, בעוד שהציוד על האנייה נבדק והועבר לרצועת עזה. בדיקה העלתה כי מדובר באנייה קטנה בבעלות חברה הרשומה בפינלנד, שיו"ר הדירקטוריון שלה הינו אזרח ישראלי בשם דרור פילר, שאינו מתגורר בישראל.

בבקשת המדינה להחרים את האנייה נטען בין היתר, כי כלפיה וכלפי מפעיליה נעשו פניות רבות, שכללו אזהרות מפני הפרת הסגר הימי סביב רצועת עזה. כמו כן, נמסר לבעלי האנייה כי מדינת ישראל תאפשר העברת סיוע הומניטארי דרך מעברים יבשתיים, אולם האנייה לא שעתה לאזהרות והמשיכה במסעה. לאחר שהאנייה נעצרה, צוות הימאים והנוסעים באנייה הורדו ממנה, נחקרו והורחקו מישראל, בעוד שהאנייה עצמה נותרה מוחזקת בנמל אשדוד ומאוחר יותר הועברה לנמל חיפה. מאז תפיסתה החלו מגעים בין בעלי האנייה לבין משרד הביטחון לשחרורה. בעלי האנייה התריעו כי אם לא תשוחרר הם יפנו בעתירה לבג"ץ, אולם המגעים אלו לא נשאו כל פרי.

סמכות והחלטה

כאמור, השופט סוקול עסק בטענות מקדמיות שהועלו, לגבי סמכותו של בית המשפט לימאות להורות על החרמת אנייה, על פי "חוק המלקוח הימי". הוא ציין בהחלטתו כי הדיון בתיק מעלה לראשונה את שאלות סמכות בית המשפט לימאות לשמש כבית משפט למלקוח ימי על פי חוק משנת 1864, ובדבר סמכותו של בית המשפט להורות על החרמת אנייה זרה, שאינה בבעלות מדינת אויב, בשל הפרת סגר ימי. שוב, מסתבר כי מעולם לא נדרשו בתי המשפט בישראל לשאלת סמכותו של בית המשפט לימאות על פי חוק זה, ומעולם לא ניתן צו החרמה על ידי בית משפט ישראלי לאנייה.

השופט רון סוקול

בהחלטתו לדחות את בקשת המדינה סקר השופט את ההיסטוריה של החוק בנושא והמליץ כי המחוקק יתייחס לסוגיה (ראה במסגרת למטה). לאחר שקבע כי לבית המשפט לימאות יש סמכות לדון בעתירה, ודחה מספר טענות של החברה הפינית, הוא קיבל את טענתה על כך שבקשת המדינה הוגשה בשיהוי, מה גם שאניות קודמות, ביניהם "המרמרה", לא זכו להתייחסות דומה. "ראינו גם כי אניות שהפרו את הסגר בהזדמנויות קודמות שוחררו, ללא כל ניסיון החרמה. הבקשה בתיק זה מעידה על שינוי במדיניות. לשינוי זה במדיניות, לא קדמה אזהרה וכל הודעה. בנסיבות אלו, קמה אצל בעל האנייה ציפייה סבירה כי בסופו של יום האנייה תשוחרר כמו קודמותיה. משחלפו הימים מאז תפיסתה מבלי שהמבקשת פונה לערכאה שיפוטית לבקש את החרמתה, התחזקה ציפייה זו. בעלי האנייה רשאים היו להסתמך על המדיניות המוכרת ביחס לאניות שנתפסו בשל הפרת סגר ולהסתמך על חלוף הזמן ולהניח כי האנייה תשוחרר".

לכן הוסיף וקבע השופט כי "דין הבקשה להחרמת האנייה להידחות על הסף" והורה על שחרור האנייה לידי בעליה.

את פרקליטות מחוז חיפה ייצגה עו"ד הדר מסורי. את החברה הפינית ייצג עו"ד גבי לסקי.

השופט: "יש לצפות שהמחוקק יאמר את דברו בהקדם" השופט התייחס לחוקים הקיימים: "החקיקה בענייני מלקוח ובמרבית העניינים הנוספים הנדונים בבית המשפט לימאות הינה חקיקה עתיקת יומין שאינה מופיעה מפורשות בשום קובץ חקיקה רשמי"    "הדין המנדטורי אינו ברור". נמל חיפה ב-1946 (צילום: לע"מ) כאמור, בהחלטתו חזר השופט סוקול אחורה בזמן, הסביר בנושא חוק המלקוח וקיבל את טענת המדינה לפיה יש לבית המשפט סמכות לדון בעניין. הוא ציין כי החוק עבר שינויים רבים אולם ב-1939 הוסמך בית המשפט בישראל לדון כבית משפט למלקוח. הוא ציין גם כי "בהתאם לכללי המשפט הבינלאומי המנהגי, לרבות הכללים שגובשו במדריך סן רמו, רשאית מדינת ישראל לתפוס אניות זרות לרבות אניות ניטראליות, ובתנאי שהתקיימו הנסיבות הקבועות בכללי המשפט הבינלאומי". השופט סוקול התייחס גם לכך שמחקיקת החוק הראשון בנושא משנת 1840 חלפו מעל 170 שנים "ומאז חקיקת חוק המלקוח חלפו 150 שנים. אף כי מספרם של המקרים בהם נדרש בית המשפט לדון בענייני המלקוח הינו מועט, הרי שהגיעה העת כי המחוקק הישראלי יידרש לשאלות הרבות העולות מהחקיקה ויחוקק חוק ישראלי ברור ועדכני. סוגיית המלקוח הימי לא עברה מן העולם ובשים לב להתרחשויות באזורנו והמשך קיומו של הסגר הימי על רצועת עזה, עשויים לבוא לפתחו של בית המשפט מקרים נוספים. בהחלטה זו לא דנתי בכל השאלות שעלולות להתעורר במסגרת דיון בבקשה לאישור תפיסת אנייה ולהחרמתה. ראוי כי כאשר בית המשפט יידרש לדון בשאלות אלו, יעמוד בפניו חוק ישראלי ברור". "חשוב גם לזכור", הוסיף השופט, "כי החקיקה בענייני מלקוח ובמרבית העניינים הנוספים הנדונים בבית המשפט לימאות הינה חקיקה עתיקת יומין שאינה מופיעה מפורשות בשום קובץ חקיקה רשמי. חוק בית המשפט לימאות מסתפק בהוראה הפנייה לדין המנדטורי. הדין המנדטורי אינו ברור, הוא מבוסס על תפיסות משפטיות שונות מאלו של הדין הישראלי ואף שונות מהדין האנגלי הנוכחי. אין אפילו נוסח עברי מחייב לחקיקה בדיני ימאות. החקיקה אינה נגישה למי שאינו בקי בתחום. חובת פרסום חקיקה אינה צריכה עיגון והותרת פרק כה חשוב בכל הנוגע לדיני הימאות ולדיני המלקוח מוסתר למעשה מעיני הציבור מנוגדת  לעקרון החוקיות. גם מטעם זה יש לצפות כי המחוקק יאמר דברו בהקדם, וידאג כי גם המשפט הימי הישראלי יזכה לחקיקה עדכנית וראויה".