הענישה ושיקול הדעת השיפוטי

עו"ד נס בן נתן מתמודד עם המצב שנוצר בו צומצם שיקול הדעת השיפוטי בענישה (תיקון 113 לחוק העונשין). למעט מקרים בהם עומדים על הפרק שיקולי שיקום ממשיים, לא יכול בית המשפט לסטות מהמתחם שנקבע, אפילו לא במקרים של מחלה קשה וכדומה     עו"ד נס בן נתן במדינת ישראל, בה אחוזי ההרשעה גבוהים ומרבית התיקים מסתיימים בהרשעת נאשם העומד לדין, הנושא הרלוונטי ביותר המשפיע על חייו של  נאשם העומד לדין הינו רמת הענישה הצפויה בסיום ההליך השיפוטי. ביום 10.7.12 נכנס לתוקפו תיקון 113 לחוק העונשין, העוסק בהבניית שיקול הדעת השיפוטי. הצורך בתיקון התבסס על הטענה כי בתי המשפט נהגו לגזור את דינם של נאשמים על פי שיקול הדעת האישי של כל שופט, מבלי שהייתה מדיניות אחידה. מצב זה יצר מציאות משפטית לכאורה, שבה שופטים שונים גזרו דינם של נאשמים בעבירות זהות ובנסיבות דומות, באופן שונה מהותית זה מזה. מטרתו המוצהרת של התיקון לחוק הייתה להוביל ככל הניתן לאחדות בענישה, כך שיתקיימו קווים מנחים אחידים לפיהם יקבע מתחם ענישה הולם ובתוכו יקבע העונש הספציפי בנסיבות המקרה הנדון. כחלק מקביעת העונש, מונה החוק רשימה מפורטת של מספר שיקולים אותם על השופט לשקול במסגרת גזר הדין. מאז כניסתו לתוקף עלו סוגיות חשובות ורבות לדיון ציבורי, בין היתר השאלה האם התיקון לחוק העלה את רף הענישה הנוהג, וכן, מה הדין מקום בו יגיע לפתחו של בית המשפט מקרה אשר נסיבותיו חריגות ואינן עונות על הקריטריונים הקבועים בחוק? המאמר מציג פסיקה עדכנית אשר משקפת את דרך יישומו של התיקון לחוק בבתי המשפט, תוך בחינת השאלה מתי וכיצד ניתן לסטות לקולא ממתחמי הענישה והאם יש אפשרות במצב החקיקתי הקיים לשקול שיקולים שונים מאלו המפורטים בתיקון לחוק. לחצו לקריאת המאמר המלא