הפופוליסטים נובחים – והשיירה עוברת
גל הפופוליזם האדיר שגאה והציף לאחרונה את אמצעי התקשורת מסרב לדעוך. כל מי שעט בידו ונגישות לאמצעי התקשורת, לרבות שרים וחברי כנסת, בעלי חברות ומעצבי דעת קהל בכירים, הצטרף לחגיגה, תוך שהוא מגלה דעתו כי יש לקצץ בשכר הבכירים בחברות ציבוריות או להגבילו.
הגדיל עשות שר הרווחה הרצוג, בהצהירו בראיון לדהמארקר (20.5.10), לקראת הדיון בוועדת השרים להגבלת שכר הבכירים, כי הקיצוץ בשכר הבכירים יפתור חלק מחוליי המשק ויאזן את הפערים בחברה.
מובן כי גישה זו, פרט לכך שהיא קוסמת להמוני העם ומשפרת את תדמיתם הציבורית של המצדדים בה, היא גישה הרסנית, הנוגדת את עקרונות דיני החברות, את טובת המשק ואת התפתחותן של החברות הציבוריות בישראל.
סתירה חזיתית עם עקרונות חוק החברות
החברה (גם הפרטית וגם הציבורית), היא למעשה חוזה תלת צדדי בין בעלי המניות לבין עצמם ובין החברה לבעלי מניותיה. החוזה הוא כלי שנועד לאפשר לצדדים לעגן את ההסכמות שביניהם במסמך מחייב. החוק כמעט ואינו מתערב בתוכנו של החוזה.
בדומה לכך, נקודת המוצא של חוק החברות היא מתן אוטונומיה לבעל המניה לעצב את התכנים החוזיים שעל בסיסם פועלת החברה, תוך התערבות מינימלית ביותר בניהול החברה, רק במקרה בו קיים כשל שוק המצדיק זאת. התערבות רגולטורית כה פוגעת באוטונומיה של החברות, היא עצמה מהווה כשל שוק במערכות החקיקה. הנסיון לצבור נקודות בקרב הציבור על ידי חקיקה להגבלת שכר הבכירים יגרום לבסוף לכך שמנהלים מוכשרים ומוצלחים ינטשו את החברות הציבוריות.
החברות הציבוריות בארץ הן למעשה חברות "פרטיות"
מרבית העושר של מדינת ישראל מצוי בידי כמה עשרות משפחות עשירות. חלקן הביאו את כספן מחו"ל, חלקן האחר צבר אותו בפעילותו בארץ. משפחות רבות גייסו הון מהציבור באמצעות חברות ציבוריות שבהן הן שולטות, ואותן הן מנהלות.
חברות אלה נתונות לרגולציה מחמירה, שמטרתה מניעת בזיזת כספי הציבור על ידי בעלי השליטה. בפועל, כצפוי, הרגולציה אינה משיגה את מטרתה, ולהיפך: היא יוצרת תמריץ שלילי, מונעת את התפתחות החברות ומקנה במקרים רבים יתרונות למיעוט, הנמצא בעמדת כח סחטנית.
רגולציה זו, גרמה לטייקונים ישראלים רבים להעביר את הונם לחו"ל, לארצות בהן העושר אינו פשע. מטבע הדברים, אנשי העסקים מעוניינים לנהל את עסקיהם במדינות המאופיינות בוודאות כלכלית ולא במדינה שבה כל יום נוחתת עליהם גזירה חדשה: יום אחד מוטל מס חדש, למחרת ניתן פסק דין של בג"צ המחסל השקעה של מאות מליוני דולרים (עיין הפרטת בתי הכלא) וכו'.
אם לא נפסיק במחול השדים הפופוליסטי סביב העשירים, הם פשוט יעלמו אט אט מהנוף שלנו, ויעתיקו את עסקיהם לחו"ל. השכירים שהם מעסיקים יהפכו למובטלים, והמדינה תשלם דמי אבטלה גבוהים בהרבה מהתועלת שתצמח מהקטנת שכר הבכירים.
שכר המותלה בביצועים
אף גישה זו, ככל שהיא נשמעת לכאורה נאותה ומתוחכמת, אין בה כדי לסייע בפתרון הבעיה. טול לדוגמה חברה בקשיים כגון חברת אפריקה ישראל, שכמעט קרסה מחמת חדלות פרעון. האם בתקופת המשבר הקשה שבו היא הייתה נתונה היא הייתה זקוקה למנהלים בינוניים או למנהלים הכי טובים שבנמצא? והתשובה ברורה. ברי כמו כן כי לפי גישה זו, לא ניתן לתגמל את המנהלים, שהרי החברה הפסידה סכומי עתק.
ובקיצור חברי הכנסת הנכבדים: אנא מכם, הניחו לחברות הציבוריות ולשכר הבכירים, תנו לכוחות השוק לפעול, וחפשו דרך אחרת כדי לצמצם את הפערים החברתיים ולשפר את תדמיתכם.
להלן מספר דוגמאות:
ביטול המוסד המגוחך של שר בלי תיק
הגבלת תקרת ההוצאות של אנשי ציבור בחו"ל.
ואולי יוותרו חברי הכנסת הנכבדים על האייפון והאייפוד ויתרמו את עלותם לשכירים?
