ב-25 לאפריל 2002 התייצבה במחלק ההונאה של משטרת תל אביב אשה בשם אתי אלון וביקשה להתוודות על גניבה של 250 מיליון שקל ממקום העבודה שלה – הבנק למסחר בפינת הרחובות לילינבלום ונחלת בנימין בתל אביב. אלון סיפרה לחוקרים כי הכסף נמסר לאחיה, עופר מקסימוב, שהפסיד אותו בהימורים בבתי קזינו שונים, וחוללה רעידת אדמה בעולם התחתון של ישראל.
רק ב-17 למאי 2002 איתרו חוקרים של יאחב"ל את מקסימוב בבית מלון בבוקרשט, אבל האיש אשר פרש עליו את חסותו, העבריין גבי בן הרוש, מנהיג "הכנופיה הירושלמית" לשעבר, הצליח לחמוק עם סכום עתק שמוערך בעשרות מיליוני שקלים. מחלקת ההאזנות של יאחב"ל עוד הצליחה ליירט שיחת טלפון שערכו בן הרוש וחברו הטוב, יצחק אברג'ל, אשר שהה אז בבלגיה.
השניים נשמעו משוחחים עם אשה בארץ על כותרות העיתונים ותהו אם מקסימוב יפתח את הפה נגד בן הרוש. מקסימוב ואחותו לא פתחו את הפה, ונשפטו ל־18 ו-17 שנות מאסר, אבל דווקא בן הרוש, שנמלט לארצות הברית ונעצר שם אחרי כשנתיים, פתח את הפה על איש עסקים ישראלי אמריקאי אשר אירח אותו אותו וסייע לו בהלבנה של חלק מכספי הבנק למסחר שהוא הצליח להבריח לארה"ב.
נגד בן הרוש הוגש לבית המשפט הפדראלי בלוס אנג'לס כתב אישום שבו נטען, כי לצורך הלבנת עשרות מיליוני השקלים שנגנבו מהבנק למסחר בישראל גייסו הוא ואברג'ל את איש העסקים מלוס אנג'לס, חי וקנין, אשר השקיע את הכסף בהלוואות לאנשי עסקים מקומיים. כאשר אלה איחרו עם ההחזרים איימו עליהם שני ראשי ארגוני הפשע, בן הרוש ואברג'ל, בסיוע אנשיהם – וקנין, ששון בראשי, יורם אלעל ואחרים.
בחודש מרץ 2004 הצליחו האמריקאים לעצור את וקנין ובן הרוש, השלושה האחרים עזבו את ארצות הברית. אבל רשויות החוק היו להוטות כל כך להרשיע את וקנין, מיליונר וסלבריטאי הוליוודי שחמק להם בעבר מכמה פרשיות פליליות מהן זוכה, עד שהם ויתרו (זמנית) על הוכחת הקשר הפלילי בין שני הקודקודים הישראלים, בן הרוש ואברג'ל, והסתפקו בפיתוי שבן הרוש יעיד נגד וקנין.
בתחילה נפוצו שמועות בלבד, על כך שבן הרוש "פתח" על וקנין בפני חוקרי הרשות האמריקאית למלחמה בסמים (DEA), אשר נחשפו לפרשה במסגרת המצוד שלהם אחרי רשת האקסטזי הבינלאומית שבראשה עמד אברג'ל. אבל בתשיעי ליוני 2006 בן הרוש כבר הדהים רשמית את העולם התחתון, כאשר התייצב כחוזר בתשובה עם כיפה וזקן על דוכן העדים באולמו של השופט הפדראלי, מנואל ריל, והעיד כי הנאשם חי וקנין היה שותף שלו להלבנת הון ולסחיטה של שלושה אנשים. בתמורה לעדות שונה כתב האישום נגד בן הרוש, הוא הורשע בהברחה לארצות הברית של 40 אלף דולר בלבד ונשפט לארבעה חודשי עבודות שירות ופיקוח לשלוש שנים.
וקנין נשפט ל-10 שנים בעסקת טיעון, אולם הוא ערער על הכרעת הדין בטענה שהיו פגמים טכניים מהותיים בהליך השיפוטי. פעמיים קיבל בית המשפט הגבוה לצדק של מחוז קליפורניה את הערר שהגיש הסניגור היוקרתי שלו, עו"ד דיוויד קנר, וביטל את ההרשעה. בפעם הראשונה התיק הוחזר לדיון מחודש, אבל השופט ריל חידש את פסק הדין שלו וגזר על וקנין 10 שנים שוב. אחרי שגם הערר השני של וקנין התקבל הוחלט להעביר את התיק לשופט אחר, ואז גם הסכימה התביעה להסתפק בחמש השנים אותן וקנין כבר ריצה. בחודש מאי 2011 הוא שוחרר מהכלא וכעת הוא נאבק על הזכות שלו להישאר בארצות הברית, המדינה בה הוא מתגורר מאז עזב את ירושלים עם הוריו בשנת 1976, כאשר היה בקושי בן חמש.
וקנין מעולם לא מסר את גרסתו למשטרה, ואף לא השיב לאשמה בפני בית המשפט, כך שגרסתו לפרשה מעולם לא פורסמה. בראיון נדיר ל"פוסטה" והמקומון הירושלמי "כל העיר" הוא מספר לראשונה על התפתחות מערכת היחסים שלו בארצות הברית עם בן הרוש, אשר עדיין מבוקש בישראל על תיק הבנק למסחר, אחד הפשעים החמורים ביותר בתולדות המדינה.
לילות לאס וגאס
"בסוף 2001 נפגשתי בלאס וגאס עם העבריין הירושלמי יהודה (ג'ודי) בן עטר והוא הכיר לי את מיכה אסלן", מספר וקנין. "חודשיים לאחר מכן, ג'ודי מתקשר ושואל אם אני יכול לדאוג לחבר ירושלמי נוסף שמגיע לחגוג סילבסטר בלאס וגאס".
וקנין, שמוכר בנטייה שלו להתחבר ולבלות עם עבריינים, רצוי בכירים ביותר, דאג שהחברים שלו בווגאס יפנקו את הבחור, גבי בן הרוש היה שמו. "אחרי שלושה ימים בן הרוש התקשר להודות לי ומבקש לפגוש אותי באיזה עניין. למחרת הייתי אצלו. אחרי שהבהרנו את העניין, יצאנו לבלות יחד, להמר. היה לנו כיף יחד. מווגאס שלחתי אותו ואת החבר שלו, ששון בראשי, להתארח בבית הנופש שלי באקפולקו, ודאגתי שיפנקו אותם, מועדונים, מסעדות, כמו שאני מפנק תמיד".
היחסים בין וקנין לבן הרוש התחממו וכללו שיחות טלפון יומיומיות וסדרת טיולים ומפגשי בילויים ועסקים במקסיקו, ספרד, ברזיל, מרוקו וקנדה, כאשר בחלק מהמפגשים נטל חלק החבר הטוב של שניהם, מאיר אברג'ל.
ב-14 לפברואר 2002, יום האהבה, בילו וקנין ובן הרוש באקפולקו. "במהלך החופשה בן הרוש סיפר לי איך הקים חברת בנייה בירושלים אחרי השחרור שלו מ-12 שנה בכלא", משחזר וקנין, שנשבה בקסמיו של בן הרוש. "ידעתי שגבי היה עבריין כבד, אבל גם עלי היו מן סימני שאלה כאלה. לא הפריע לי לעשות עסקים עם מישהו שעשה טעויות בחייו והוא מנסה להשתקם. אם צריך לעזור לאדם כזה, אני הראשון, כי גם לי נתנו צ'אנס. באפריל 2002 בילינו את הפסח בלאס ווגאס, וגבי דיבר על הקמת מרכז קניות עם איש עסקים בשם אלי חדד וחבר שלו, עבריין בשם יוסי עטיה. אמרתי לגבי שלא ישקיע דולר בלי שאראה את התוכניות, כי נדל"ן זה המקצוע שלי".
המפגש הבא התקיים במיאמי, אחרי שפרשת הבנק למסחר נחשפה בישראל, ובן הרוש החל במנוסה ברחבי העולם. "בחדר מלון רועש ומלא עשן ליד שדה התעופה נפגשתי עם גבי, בראשי וכל מיני ישראלים, ביניהם היו חדד ועטיה, שלבש חליפה שחורה עם חגורה לבנה ונעליים לבנות, בלי גרביים, כמו העבריינים האולד פשן של מיאמי. הדיבור הכללי שם היה שגבי הלווה לעטיה וחדד כמה מאות אלפי דולרים לעסקת נדל"ן ומכרז של בגדים מפנמה, והוא כעס מאוד כאשר גילה שאין להם כסף להחזיר, ועטיה בכלל מסובך בחובות".
לפי כתב האישום, עטיה וחדד הוזמנו בדחיפות לדירה של וקנין במיאמי, ופה החלה פרשת הסחיטה. בן הרוש צעק על עטיה ודרש מחדד את הכסף לאלתר, עד שבסופו של דבר השניים הרגיעו אותו וסוכם שהם יפרעו את החוב בתוך 90 יום עם ריבית. וקנין: "אחרי מיאמי נסענו למקסיקו, ספרד, מרוקו, ברזיל, טיילנו, נהנינו, אבל היה גם צל מסוים, כי גבי כבר היה מבוקש אז בחצי עולם. מאחר וגבי היה מבוקש הוא נמנע מטלפונים ונתן לי להתקשר לחדד, שכל הזמן היה מתחמק. יום אחד חדד אמר שעטיה הבריז לו ונעלם. בחודשים הבאים הוא שילם 230 אלף דולר אבל המשיך להתחמק בקשר ליתרת החוב".
סוכנות למבורגיני
וקנין ניסה לסייע לבן הרוש להיכנס גם להשקעות בסגנון אחר, אחת מהן היתה בסוכנות המכוניות למבורגיני של ויק קיוליאן ברחוב ווילשיר היוקרתי בבוורלי הילס. "הסוכנות היתה ממוקמת ליד שטח אדמה שבבעלותי", מספר וקנין. "אחרי שראינו את המגרש נכנסנו לבקר בסוכנות. קיוליאן הם ארמנים מירושלים אז גבי דיבר איתם ערבית, וככה הם התיידדו והגיעו לדיבור על השקעה, יבוא של 12 מכוניות פרארי עם רווח שנע בין 70 ל-100 אלף דולר למכונית, תוך שלושה חודשים, הם שמים מיליון דולר ואנחנו מיליון. גבי נדלק, וגם אני, הלכנו על זה, הם קיבלו 950 אלף דולר והביאו מאירופה שש פרארי אדומות ושש צהובות.
"בהמשך בילינו יחד עם קיוליאן ואביו באקפולקו, אבל חלפו שלושה חודשים וכסף לא ראינו. גבי התחיל להלחיץ אותי וככה התחילו ויכוחים גם איתם. גבי אמר 'שלח להם את העורכי דין', הכוונה בסלנג של השוק האפור היא למחסלים, כן? אמרתי לו 'גבי, כאן זה אמריקה לא שכונה בישראל, קל לשבת במרוקו וספרד ולשלוח פקודות כאילו אתה דון קורליאונה'. לא מתאים לי. הוא אמר לי, 'נהיית חלש, אתה לא רציני'. אמרתי לו שככה זה בעסקים, כולה מיליון דולר, לא סוף העולם, יש חוזה, תקבל את הכסף חזרה, ואם לא אני אכסה את זה.
"ככה נסחפתי והתחלתי להלחיץ בעצמי את קיוליאן. יום אחד קמתי עצבני, הלכתי למשרד שלהם ואמרתי לו, בקריזה, 'ויק, סוף הדרך, צריך לגמור את העניין, היום אני רוצה את הכסף'. הוא אמר שיוציא מהבנק 650 אלף דולר, ואני אמרתי שאשלים לבן הרוש את היתרה. זה לא הפריע לי, רציתי רק לסגור את העניין. עשינו חשבון סופי, הם הביאו מכתב מעו"ד שאין לנו דרישות יותר, גבי גם חתם עליו מספרד, וזהו".
לא מדויק. הדרך האגרסיבית של וקנין לסגור חשבונות עסקיים באמצעות צעקות וצרחות, שזהו סגנון הדיבור הקבוע שלו גם כאשר הוא מדבר עם בני משפחה וחברים, לא התאימה לויקטור קיוליאן, שמסר עדות על כך במשטרה. הצעקות והצרחות הדליקו נורה אדומה גם אצל הבלשים הפדראליים אשר הטמינו האזנות לחבורה, שעליהן ביססו את כתב האישום נגדו. וקנין מודה כי נסחף והתנהג כמו אחרון הגובים, הוא רק לא מתייחס למה שנטען בכתב האישום, שבן הרוש ממקום המסתור שלו הצמיד אליו את העבריין יורם אלעל, איש המבצעים של אברג'ל. תפקידו של אלעל היה להלך אימים על חדד, עטיה וקיוליאן, אבל גם לטפל בוקנין אם לא יוחזרו לבן הרוש 1.3 מיליון דולר שנמסרו בישראל לאחיו של חי, אסי וקנין.
מכתב האישום שהוגש בנפרד נגד אברג'ל עולה כי במהלך 2003, בזמן שערך טיול מחוף אל חוף בליווי חברים קרובים כמו מוטי חסין, אל על, וקנין ואחרים, הוא סייע לבן הרוש בגביית החובות הנ"ל. לפי כתב האישום, בשיחת טלפון שערך אברג'ל עם בראשי הוא ביקש להעביר מסר ברור לחדד, שהוא חייב לשלם את הכסף. בשיחה נוספת למחרת כבר הסבירו וקנין ובראשי לאברג'ל בטלפון, שחדד יצטרך למשכן את הבית שלו לצורך העניין. לפי כתב האישום, בסיום פגישה עם חדד במלון שרתון בל הארבור, בהשתתפות אברג'ל, אלעל, וקנין ובראשי, יצאו בראשי, וקנין וחדד מהמלון לסניף הבנק של חדד בשדרות הוליווד בפלורידה, שם הוא ביצע בפועל את משכון הבית.
ההתעלמות של וקנין מתיאור הפרטים הללו אינה מקרית. לאורך כל הראיון הוא הקפיד לא להזכיר את האחים אברג'ל, וציין בהקשר זה כי הוא סירב לחתום על עסקת הטיעון שתאפשר שחרור מיידי שלו אחרי חמש שנים, עד אשר לא הוצאו ממנה פרטים שעשויים להפליל מישהו מבין הנאשמים, ובראשם האחים אברג'ל, ואף זכה לקבל מהתובע מכתב אשר מבהיר את הסוגיה (המכתב שמור במערכת, א"ז).
הפרצוף האמיתי
"עוד לפני המעצר חתכתי מגבי", מצטדק וקנין, "אמרתי לו 'גבי, לא מתאים לי הבלגן עם החובות'. שילמתי לו כל מה שאסי אחי היה חייב, ואת כל היתרות בהלוואות של חדד, עטיה וקיוליאן. לא פחדתי ממנו, רק רציתי לגמור בטוב את הדבר הזה. כשאני חבר אני מפנק, ואני נהנה מזה, אבל התברר לי שגבי הוא מסוג האנשים שלוקחים טוב לב כחולשה. הוא רק לא הבין שלכל דבר יש גם סוף, וכשהתחלתי לחתוך ממנו הוא התחיל להתבכיין.
"זה התחיל בטלפונים, 'אני לבד בקנדה, כולם הפקירו אותי, בגדו בי, גנבו לי'. באחת השיחות הוא אמר, 'הרסת אותי, בגדת בי, ראיתי את האנשים ששלחת לרצוח אותי'. זה היה יותר מדי, עזבתי הכל וטסתי אליו לטורונטו. ב-12 בלילה דפקתי לו בדלת ושאלתי, 'אם הייתי רוצה לרצוח אותך הייתי בא לכאן לבד?'. הוא ניסה להפתיע אותי בראסיה, נאבקנו בידיים, חניקות וזה, עד שאחד מבני המשפחה התעורר. אמרתי לו, 'תקשיב טוב, גמרנו את כל החשבונות בינינו, באתי לכאן רק כדי להראות את הפנים שלי, וזהו.
"כל הלילה דיברנו, הוא ביקש שאעזור לו לפתוח משרד ולהתאקלם בטורונטו. הסברתי לו שהקשר הזה ביננו גורם לנזקים ובלגנים, אז אעזור לו במה שיתאפשר, אבל מרחוק. בבוקר הוא הלך להתפלל ואני לקחתי מונית לשדה תעופה. כעבור שבועיים עצרו אותי על סחיטות של חדד וקיוליאן, מאוד הופתעתי".
אבל ההפתעה הגדולה באמת ניחתה על וקנין כמה חודשים אחרי המעצר, כאשר נודע לו שבן הרוש ועבריין ישראלי בכיר נוסף, ג'ודי בן עטר, חתמו על הסכמי עד מדינה ויעידו נגדו במשפט. "בישראל אנשים סירבו להאמין שגבי בן הרוש הגדול הוא עד מדינה", נזכר וקנין. "אפילו בתוכנית 'עובדה' גבי הוצג כמו איזה רב צדיק, ולא דיווחו שמדובר בראש ארגון פשע שהפך לעד מדינה. אם הם לא ידעו שהפך לעד מדינה זה מאכזב, כי מדובר בתוכנית תחקירים רצינית, אם הם ידעו ולא פרסמו זה לא בסדר".
וקנין הבין שהוא יורשע, אבל הוא הימר על העונש. "לפני פתיחת המשפט הציעו לי חמש שנים בלי שבן הרוש יעלה לדוכן העדים, אבל סירבתי, רציתי לראות את גבי עולה על הדוכן, רציתי שכולם יידעו. התובע אמר לי, אם תורשע העונש יהיה כפול, לא היה אכפת לי, ואולי קיוויתי לנס, שברגע האחרון גבי יחזור לעקרונות שלו. טעיתי, אבל היה לי שווה לשלם את המחיר רק כדי לחשוף את הפרצוף האמיתי של גבי בן הרוש".
סימה בן הרוש, אשתו של גבי, טוענת בתגובה כי "בעלי היה העבריין השולי בפרשה, אין לו שום אשמה בתיק, מי שרצה את התיק הזה אלה האמריקאים, הם רצו להכניס לכלא את חי וקנין ולא את בעלי".
כתבות נוספות בסדרה על חי וקנין:
חי ובועט – הסיפור של חי וקנין
הדחת עדים – ארצות הברית נגד האחים אברג'ל
תגובה אחת שנכתבה לגרסה קודמת של אתר "פוסטה"
1. הפדראל רצה את חי בכלא בכל מחיר
חי נשפט בשנת 1998 והבטיח כסף לכמה עדים שלא קיבלו דולר. וחי יצא זכאי. מאז המשטרה החליטה שהוא ישב בכל מחיר. ועקנין חטף 3 אנשים ובאר״הב זה לא עובד בשתיקה. אחד מהם סוחר יהלומים שחי ויהודה בן עטר הכניסו לרנג׳ רובר כחולה ופוצצו אותו ממכות. השני זה בחור בשם אלי קבלן בנין שנסחט על חוב ישן. ובחור בשם דני טפר נוכל ישראלי ברמה גבוהה מאד שדפק עשרות ישראלים ומתעסק אם הלוואות. את דני טפר הם לקחו מהבית והכניסו אותו לבג׳ז והסתובבו איתו כל הלילה שדני טפר עושה פיפי וקקי במכנסים. בסוף הביאו אותו למלון בוונטורה ושם הכניסו לו מכות ושחררו אותו. דרך אגב ההורים של דני טפר שהם נוכלים שברחו מישראל בשנת 1975 אחרי חובות עצומים לכל מיני חברים שילמו את החוב אחרי שהפקידו המון יהלומים וזהב אצל בחור בשם יוסי דינה. שבסוף לא החזיר להם כלום, כי הם לא החזירו כסף על הריבית. אין מה לעשות על חטיפה יושבים הכי פחות 20 שנה. אז שחי לא יבכה. נתפסת תשלם. מלשינים כולם כאלה, גם חי מלשין מה קרה לנהג הרוסי שלו ולעוד כמה ארמנים. פשוט חי מלשין לא על ישראלים. כך הוא נשאר נקי בבית. אבל פתאום הוא מקבל 10 ויוצא אחרי 5 וחצי.
רונן (יום ראשון 29 אפריל 2012 – 02:56)
גבי בן הרוש יא פדחן!!!
כל צ׳אנס אל מניאק חדיד.
שאין לאדם מה להפסיד אז הוא גנגסטר אבל שיש קצת גובות אתה מוכר אנשים יא צבוע!