חברה קדישא בירושלים, הנאשמת בעבירות מרמה והלבנת הון, עתרה נגד הקפאת כל רכושה בשווי 22 מיליון שקל. אחרי סיבוב ארוך בבתי המשפט המחוזי והעליון, שנתיים וחצי אחרי הגשת כתב האישום, הצטוותה המדינה להחזיר לחברה כמעט את כל הרכוש, בשווי 20 מיליון שקל.
בעוד בכתב האישום טענה המדינה לראיות לכאורה כי החברה ביצעה עבירות מרמה בשווי שבעה מיליון שקל והלבנת הון בהיקף 17 מיליון, בית המשפט העליון קבע כי המרמה לכאורה היא בשווי עשירית מהסכום הנטען – חצי מיליון שקל בלבד. למרות שהיקף הלבנת ההון לכאורה על פי פסק הדין, גבוה יותר ועשוי לעמוד על 6.8 מיליון שקל, השופטת ענת ברון קבעה כי יש להגביל את היקף תפיסת הרכוש בשלב הצווים הזמניים, ולא למצותו לפי רף המקסימום. בתוך כך, השופטת דחתה את בקשת המדינה לתפיסה מלאה של כספים כשרים, רק משום שעורבבו על פי הנטען בחשבון אחד עם כספי מרמה. השופטת קבעה, כי המדינה לא הציגה ולו פסיקה אחת לתמיכה בטענתה כי יש לחלט במלואם כספים כשרים שעורבבו עם כספי עבירת מקור.
חקירת המשטרה נגד "חברה קדישא – חסדי דוד" לעדת הבוכרים בירושלים החלה בפברואר 2015 ועם פתיחתה נתפסו שמונה דירות של החברה ועוד חמישה מיליון שקל בחשבונות הבנק. בכתב האישום שהוגש שנתיים מאוחר יותר, נטען כי החברה גבתה במרמה כשבעה מיליון שקל מרוכשי חלקות קברים. חוק שירותי דת קובע מחיר מרבי לרכישת חלקת קבר בחיים; בשנים הרלוונטיות הסכום נע בין 10-19 אלף שקל. על פי כתב האישום, לחלק מהרוכשים הוצג מצג שווא שלפיו מחיר החלקה גבוה יותר באופן משמעותי ומאחרים נדרשה תרומה, שבלעדיה העסקה לכאורה אינה יכולה להתבצע.
בכתב האישום נטען ל-635 מקרים שונים בהם נגבו תרומות במרמה, אף שהתשתית הראייתית שהניחה המדינה התבססה על עדויות 43 מתלוננים בלבד. פרקליטות מחוז ירושלים טענה כי מדובר ב"עדות שיטה", כלומר שניתן להסיק מכ-40 המתלוננים על כך שכל כספי התרומות לכאורה שנרשמו בחברה מקורם במרמה. המדינה ביקשה להסתמך לצורך כך על עדות מומחה חשבון שבדק עבור המשרד לשירותי דת את הנהלת החשבונות ומצא כי קיים מתאם של 90 אחוז בין רשימת הרוכשים של חלקות קבר בחיים לרשימת התורמים. עוד נטען, כי עבירת הלבנת ההון כוללת הן את "תרומות המרמה" והן תקבולי החלקות הלגיטימיים, וזאת בשל ערבובם בחשבון אחד, ולפיכך מדובר ב-17.5 מיליון שקל. המדינה ביקשה לחלט את כל הסכום.
כתב האישום הוגש רק כנגד החברה, ללא קיומו של נאשם בן-אנוש משום שהמנכ"ל הקודם של החברה נפטר ולא נחקר טרם פטירתו. בית המשפט התבקש להורות על חילוט כל הרכוש כאמור של החברה, לרבות הלגיטימי במקורו, בכפוף להרשעתה.
שופט בית המשפט המחוזי בירושלים, משה בר-עם, קבע כי הראיות בתיק מבססות לכאורה מרמה בשווי של חצי מיליון שקל בלבד (לעומת 6.8 מיליון שקל כנטען בכתב האישום), על בסיס 30 עדויות מתוך 40 שנאספו. בית המשפט דחה את הטענה כי אלו "עדויות שיטה" ודי בהן על מנת להוכיח מרמה בכל כספי התרומות. השופט קבע גם כי למרות הפקדתם בחשבון אחד, ניתן להבחין בין תקבולי החלקות לכספי התרומות, והאחרונים הופקדו בפיקדון שקלי ייחודי. המדינה המשיכה להחזיק בחמישה מיליון שקל שתפסה בחשבונות החברה, אך שחררה את הדירות (למעט אחת) וערערה לבית משפט עליון בבקשה להמשיך להחזיק תפוסים בשווי עבירת הלבנת הון הנטענת של 6.8 מיליון שקל. במקביל, בערר נגדי חברה קדישא, באמצעות עורכי הדין ניר ישראל, נחמיה אסף ושרה כהן-טראב, טענה כי המתלוננים היו ערים לכך שהתמורה ששילמו עבור חלקת קבר כללה מרכיב תרומה ובחלק מהמקרים ניתנו לרוכשים אף שתי חשבוניות נפרדות.
השופטת ברון קבעה אמנם כי יסוד המרמה מתקיים גם ביחס לרוכשים שהיו מודעים לכך שחלק מהתשלום הנדרש הוא "תרומה", וציינה כי קיימת תשתית ראייתית לכאורה להוכחת עבירות הלבנת הון בהיקף כ-6.8 מיליון שקל, עקב ערבוב התרומות החוקיות והאסורות לכאורה. עם זאת, השופטת דחתה את בקשת המדינה למתן צו זמני לתפיסת רכוש בשווי כל הסכום.
"עיון בפסיקה רלוונטית מלמד כי בצד הרטוריקה הקוראת להחמרת הענישה, ככלל בתי המשפט אינם נוהגים להורות על חילוט כספים כשרים ששימשו לביצוע עבירות של הלבנת הון – וזאת להבדיל מכספי עבירות המקור, או רווחים שצמחו כתוצאה מביצוע העבירה", קבעה השופטת, "במקרה שלפנינו הובהר כי קיימת תשתית ראייתית לכאורית לכך שחברה קדישא 'הלבינה' כספים שקיבלה במרמה בסך 522 אלף שקל עם כספים כשרים בהיקף כולל של 6.8 מיליון שקל… וברור כי בנסיבות אלה לא ניתן להורות בגדרו של הצו הזמני על תפיסת כל כספי התרומות המהווים מעל פי 12 מסך הכספים שנגבו לכאורה במרמה… ואולם חוק איסור הלבנת הון הוא חוק 'צעיר' יחסית ונראה כי צפויות עוד תמורות בפסיקה, כשהמגמה היא כאמור של החמרה". בשל כך, קבעה, "נכון יהיה להורות על תפיסה זמנית של רכוש בשווי 2.5 מיליון שקל" ומתוכו מיליון במזומן.
עו"ד ישראל מסר בתגובה: "אני מברך על החלטה זו, אשר לראשונה קובעת מסגרת של מידתיות ביחס לבקשות הפרקליטות בתיקי הלבנת הון בו רוב הרכוש התפוס הינו רכוש שאינו כספי עבירה. חשוב לא פחות, החלטה זו ביחס לפרשה כולה, משלימה השבת כספים חזרה לחברה קדישא בהיקף של כ-19 מיליון שקל עוד בשלב הראיות לכאורה. בכך, יש להצביע על חוסר המידתיות שבין הרכוש אותו תופסת המדינה ובין הראיות שיש בידה בפועל. שנתיים וחצי נגרם נזק בלתי נתפס לתאגיד, עד שנחשפו הראיות לכאורה שבידי המדינה ועד להשבת הרכוש תודות להתערבות בית המשפט המחוזי ולאחריו, החלטת בית המשפט העליון".
