אחת מסאגות הגירושין המתוקשרות והחריגות שידעה מערכת המשפט הגיעה לשלב משמעותי נוסף: בית המשפט המחוזי בתל אביב דחה בסוף החודש שעבר (30.3) את ערעורו של איש פיננסים בכיר, שתואר בפסק הדין כ"עילוי פיננסי". פסק הדין אישר את קביעותיו החריפות של סגן הנשיאה, השופט יהורם שקד, שלפיהן המערער הסתיר במשך שנים הון עתק באמצעות נאמנויות זרות וחברות במקלטי מס, בניסיון להרחיק את אשתו מזכויותיה.
בני הזוג הכירו בשנות ה-90 בארצות הברית: שניהם עבדו בבנק השקעות אמריקאי מוביל ושניהם בוגרי הרווארד. על פי פסק הדין, שניתן לאחרונה בבית המשפט לענייני משפחה בתל אביב, מסלול הקריירה שלו האפיל על הכול: תואר שני במנהל עסקים, תפקידי מפתח בפירמות הפיננסיות המובילות בעולם ומשכורות עתק.
הם נישאו בניו יורק ב-1997, הביאו לעולם ארבעה ילדים ובהמשך עברו לישראל. המשפחה חיה ברמת חיים חריגה, גם ביחס לאלפיון העליון: רכבי יוקרה, חופשות מפוארות, מערך רחב של נותני שירותים ובעיקר, בית מגורים עצום בישוב יוקרתי במרכז הארץ, בשטח בנוי של כ-1,600 מ"ר. כולל: מעלית, שלושה מטבחים, חדר כושר, מתחם ספא, סאונות, בריכה ומגרש טניס.
אלא שהבית לא היה רשום על שמם. פורמלית, הוא היה שייך לחברת Alabama, הרשומה באיי הבתולה הבריטיים.
לטענת האישה, כבר בשנת 2000 נקלעו יחסיהם למשבר, לאחר שלדבריה האיש התמכר לסמים ממריצים והפך תוקפני ואלים. היא אף הגישה תביעת גירושין, שאותה משכה בהמשך.
בעבר, הסתבך האיש בפרשה פלילית עצומה בארה"ב: הוא הודה, במסגרת עסקת טיעון, בעבירות של הונאה, העלמות מס והצגת מצגים מטעים לרשויות האמריקאיות, במסגרת פרשיית ענק של העלמת כ-2.5 מיליארד דולר והושת עליו קנס של 10 מיליון דולר. מכאן ואילך, לטענת האישה, המבנים התאגידיים והנאמנויות בחו"ל הפכו לא רק לכלי מס, אלא גם ל"מקלט גירושין".
מי שולט באמת
במרכז המאבק עמדה השאלה, האם הבית וההון העצום מוחזקים באמת בידי נאמנויות עצמאיות, או שמדובר במסך עשן.
האישה טענה, כי האיש שלט בפועל בנכסים, ניהל אותה ב"מידור מוחלט" והפך אותה לנהנית רק כל עוד הנישואים נוחים לו. מנגד, האיש טען כי המשפחה "ירדה מנכסיה", כי הכספים כבר אינם בשליטתו וכי הרכוש האמיתי נמצא דווקא אצל האישה.
חברת Alabama, הבעלים הרשום של הבית, הצטרפה גם היא וטענה כי מדובר בישות עצמאית, בעלת רכוש משלה, שאינה "קליפה ריקה".
השופט שקד דחה את הטענות בחריפות. אחת הקביעות הבולטות שלו הייתה: "בבסיס טענותיו של האיש הטענה כי הכספים אינם בשליטתו, אם כי בידי נאמנים שעושים בכספים על דעת עצמם… טענה זו מנוגדת לכל שכל ישר והמאמין בה יעשה זאת על אחריותו בלבד."
בהמשך קבע, למעשה, כי הרישום הזר היה פורמלי בלבד וכי הבית הוא נכס משותף. במסר פשוט: לא משנה מה כתוב על הנייר – משנה מי באמת שולט.
על פסק הדין של סגן הנשיאה שקד הוגש ערעור לבית המשפט המחוזי בתל אביב, שנדון בפני המותב בראשות השופטת עינת רביד (אב"ד) ולצידה השופט נפתלי שילה והשופט יחזקאל אליהו.
המערערים, האיש והחברה, ניסו לשכנע כי השופט שקד עירבב בין דיני נאמנויות זרות, דיני חברות ודיני משפחה; כי הנאמנויות היו לגיטימיות; וכי השימוש באומדנה היה שגוי.
המחוזי דחה את הערעור כמעט מכל כיוון אפשרי. השופטת רביד קבעה, כי פסק הדין של שקד הוא "מנומק מאוד, מנתח את העובדות כנדרש ומסיק מהן את המסקנות הנכונות."
עוד קבע המחוזי כי הוכח שהאיש נותר מחובר לנאמנויות ושולט בהן בפועל וכי המבנה כולו שימש, בין היתר, כדי למנוע מהאישה לקבל את חלקה בעת פירוד.
האשה ממודרת לחלוטין
אחת הנקודות המשמעותיות בפסק הדין של בית המשפט המחוזי לא עסקה רק בכסף, אלא בכלל המשחק: מי צריך להוכיח מה, כשכל המידע נמצא אצל צד אחד.
השופטת עינת רביד קבעה, כי אמנם האישה נושאת בנטל השכנוע להראות שמדובר ברכוש משותף, אך בנסיבות המקרה נטל הבאת הראיות עבר אל האיש והחברה – והם לא עמדו בו.
הסיבה לכך פשוטה: האיש שלט שליטה מלאה בכל המידע – במקורות הכספים, בהעברות בין הנאמנויות, בניהול שלהן, בזהות המוטבים ובחלוקות שבוצעו. האישה, מנגד, הייתה מודרת לחלוטין.
בית המשפט לא הסתפק בקביעה טכנית, אלא תיאר זאת בצורה חריפה במיוחד: "האישה הייתה 'חותמת גומי' ותו לא וממודרת לחלוטין ממידע."
עוד נקבע כי התנהלותו של האיש בהליך לא היתה מקרית, אלא דפוס פעולה: "התנהלותו הדיונית של האיש התאפיינה בהתחמקות ובהסתרה… בניסיון להתיש את בית המשפט ואת הצד שכנגד." השופטת רביד אף חיברה בין הדברים לבין זהותו המקצועית של האיש: "זה לחם חוקו, מקצועו ואמנותו של האיש."
המחוזי גם אישר את אחד המהלכים הדרמטיים ביותר בפסק דינו של השופט שקד: קביעת היקף הרכוש על דרך אומדנה.
האיש אמנם האריך להסביר מהי נאמנות, פירט שמות של נאמנויות וטען כי הועברו אליהן נכסים, אבל נמנע באופן שיטתי מלספק את הנתון הבסיסי ביותר: מה שווי הנכסים, כמה יש בכל נאמנות ומה באמת היקף ההון.
כך קבע בית המשפט: "באף אחד מן הסעיפים הוא אינו מפרט מהו הרכוש… באילו סכומים ושווי נכסים מדובר." במצב כזה, קבע המחוזי, לא נותר לבית המשפט אלא להסתמך על הנתונים שהצליחה האישה להציג, גם אם הם חלקיים.
השופטת רביד הדגישה, כי לא מדובר בדרישה בלתי סבירה מהאיש, אלא להפך, בפעולה פשוטה: להוציא דו"חות נכסים מהנאמנויות, כפי שעשה בעבר לצרכים אחרים.
המסר היה ברור וחד: "משהאיש נמנע מהגשת מסמכים… חזקה שהיו מוכיחים ערכי רכוש אף גבוהים." במילים אחרות: מי שמסתיר נתונים, לא רק שלא ייהנה מההסתרה, אלא עלול למצוא את עצמו עם הערכה גבוהה יותר של רכושו.
לסרבל, להסתיר, להתיש
גם בסוגיית ההוצאות, בתי המשפט שלחו מסר חד. בערכאה הדיונית חייב השופט שקד את האיש והחברה, ביחד ולחוד, לשלם לאישה שכר טרחת עורכי דין בסך 2.5 מיליון שקל ועוד 100 אלף שקל הוצאות.
למה כל כך הרבה? בגלל ההיקף החריג של ההליך: כמעט עשור, 18 תיקים בבית המשפט לענייני משפחה, 7 תיקים במחוזי, מאות החלטות ופרוטוקול של יותר מ-1,500 עמודים. וגם, בעיקר, בגלל הקביעה שהתנהלות האיש נועדה לסרבל, להסתיר ולהתיש.
סיפורים ופרטים נוספים במדור משפחה >>
עורכי דין לענייני משפחה >>
גם בערעור, לא יצאו המערערים בזול: המחוזי חייב את האיש ב-25 אלף שקל הוצאות ואת חברת Alabama ב-25 אלף שקל נוספים.
השורה התחתונה: פסק הדין הזה הוא הרבה יותר מסכסוך גירושין בין עשירים. הוא מסמן לבעלי הון, לנאמנויות זרות ולמבנים תאגידיים מתוחכמים שהמסר מבית המשפט ברור: לא די ברישום זר, בקליפות תאגידיות או בנאמנים אקזוטיים כדי לנשל בן זוג מזכויותיו.
פסק הדין של השופט שקד קובע עיקרון רחב: כשאחד מבני הזוג שולט בכסף, במידע ובמבנה הרכושי – בית המשפט לא יאפשר לו להשתמש בזה כמגן, יטול לידיו את האחריות להסביר; ואם בן הזוג הדומיננטי לא יסביר – הוא גם יעריך במקומו.
במבחן התוצאה, בתי המשפט מסתכלים פחות על השמות שעל המסמכים ויותר על השאלה – מי משך בחוטים.
ב"כ האישה: עורכי הדין יהודית מייזלס, שמואל מורן ונועה אלרואי מזרחי
ב"כ האיש: עורכי הדין ברק טל, אלעד אופק, יונתן גרינשטיין, רועי סידי ואביעד שנון
ב"כ החברה: עורכי הדין אמיר אלטשולר, עדי אמיתי ואלון לנדה
* הכותבת, עו"ד דפנה לביא, היא עורכת דין לענייני משפחה ומרכזת מדור המשפחה באתר "פוסטה"
