כתשע שנים לאחר שהורשע בהצתת כנסיית הלחם והדגים שליד הכנרת – בית המשפט קבע כי ינון אליהו ראובני ישלם על מעשיו סכום של לא פחות מ-2.5 מיליון שקל.
ראובני, פעיל ימין קיצוני, ביצע את המעשה בשנת 2015.
ב-2017 הורשע ונגזרו עליו ארבע שנות מאסר בפועל, קנס ופיצוי בסך 50 אלף שקל. בעקבות ערעור המדינה, הוחמר עונש המאסר ל-5.5 שנים.
במקביל, בשנים 2016–2017, פיצתה המדינה את הכנסייה בסכום כולל של כ-2.5 מיליון שקל, מכוח חוק מס רכוש וקרן הפיצויים, שנועד לפצות על נזקים שנגרמו כתוצאה מפעולות איבה.
היועץ המשפטי לממשלה דאז, אביחי מנדלבליט, קבע כי מדובר במעשה אלימות שמניעו עוינות על רקע דתי-אידיאולוגי וכי יש לראות בהצתה פגיעה המכוונת נגד המיעוט הנוצרי בישראל, על רקע הסכסוך הישראלי-ערבי במובנו הרחב. בהתאם לכך, נשאה המדינה בנזק שנגרם לכנסייה.
בית המשפט קבע, בין היתר, כי המעשה בוצע מתוך אידיאולוגיה קיצונית של שנאת הנצרות והדגיש כי מדובר במימוש חובת המדינה לשמור על הקופה הציבורית.
לאור זאת, רשות המיסים, באמצעות עו"ד יפית ברקוביץ מפרקליטות מחוז דרום (אזרחי), בליווי היחידה לאכיפה אזרחית בפרקליטות המדינה, הגישה לבית המשפט תביעה נגד ראובני להשבת סכומי הפיצוי ששולמו לכנסייה.
בתביעה טענה המדינה, כי היא זכאית לשיבוב (השבה), לאחר שפיצתה את הניזוק מכוח החוק. מנגד, טען ראובני כי אין לראות באירוע "נזק מלחמה" או נזק על רקע הסכסוך הישראלי-ערבי, ולכן לא הייתה הצדקה לפיצוי מלכתחילה.
סגן נשיא בית משפט השלום בבאר שבע, השופט יניב בוקר, קיבל את עמדת המדינה וקבע כי המעשה בוצע מתוך אידיאולוגיה קיצונית של שנאת הנצרות, העונה להגדרה של פגיעה על רקע לאומני-דתי.
התביעה טענה ששמאי קבע כי נזקי הכנסייה היו כ-7 מיליון שקל, אך המדינה פיצתה אותה בסכום של 2.5 מיליון שקל בלבד – ואת הסכום הזה ראוי שישלם מי שביצע את המעשה.
אליהו ראובני טען להגנתו, שמדובר באכיפה בררנית. השופט בוקר קבע, כי אין ממש בטענת האכיפה הבררנית וכי המדינה פועלת בהגשת תביעות במקרים דומים. בית המשפט הדגיש כי מדובר במימוש חובת המדינה לשמור על הקופה הציבורית. בפסק הדין הודגש, כי אדם שגורם נזק במזיד ובכוונה תחילה, על רקע אידיאולוגי, אינו יכול לצפות שהקופה הציבורית תישא בעלויות מעשיו.
