פסק דין טרי של השופטת מורן ואלך-ניסן, מבית המשפט לענייני משפחה בפתח תקווה, משגר מסר חד לבעלי נכסי ירושה: גם כשהקרקע התקבלה בירושה לפני הנישואין, זה לא סוף פסוק. בנסיבות מסויימות – הירושה עלולה/עשויה להפוך, הלכה למעשה, לנכס משותף.
בני הזוג נישאו במרץ 2009 ולפני כן היו במחלוקת באשר למועד תחילת השיתוף. לשניים שתי בנות (17 ו-14. הבכורה נולדה לפני הנישואין). לאורך השנים התגוררה המשפחה בבית שנבנה על קרקע הרשומה על שם הבעל בלבד, קרקע שהתקבלה בירושה מאביו המנוח. על אותה קרקע נבנה בית נוסף המושכר לצדדים שלישיים.
בשלהי 2020, הבעל עזב את בית המגורים ועבר להתגורר בקרוואן על אחד המגרשים בבעלותו. ההליכים החלו בנובמבר 2021 בבקשה לישוב סכסוך מצד האישה ובהמשך, התפתחו לתביעה רכושית, תביעת מזונות ותביעות נוספות, כולל תביעת הבעל לסילוק ידה של האישה מהבית הנוסף שנבנה.
האם הירושה מחוץ לחלוקה?
אין מחלוקת שהמגרש עצמו התקבל בירושה ולכן הוא, על פניו, נכס חיצוני שאינו חלק מאיזון המשאבים. אלא שהשופטת ואלך-ניסן הזכירה: גם נכס "חיצוני" יכול להפוך למשותף מכוח הלכת השיתוף הספציפי, כשמוכחת כוונת שיתוף קונקרטית והתקיים "דבר מה נוסף".
השופטת נימקה שורה של אינדיקציות מצטברות שהובילו לתוצאה החריגה-לכאורה:
1) הבתים נבנו במהלך הנישואין – לא "ירושה מוכנה"
הירושה היתה מגרש בלבד. הבנייה עצמה החלה לאחר הנישואין, עם היתר בנייה מ-05.06.2011 והמשפחה התגוררה באחד הבתים לאחר השלמת הבנייה. במילים אחרות: לא מדובר בנכס שנכנס לנישואין "כמוצר מוגמר".
2) מימון ושדרוגים: כסף משפחתי בתוך "נכס חיצוני"
האישה טענה להשקעות כבדות (היטלים, פיתוח, תשלומים לאנשי מקצוע). גם אם לא לכל הסכומים צורפו אסמכתאות, הבעל הודה, למשל, בתשלום היטל השבחה בסדר גודל משמעותי במהלך הנישואין. השופטת הצביעה על נקודה שמערערת את הנרטיב של "הכול מהירושה": אם היו כספים מספקים ממכירת נכסים קודמים, מדוע נדרש הבעל ליטול הלוואות למימון ההוצאות?
3) "הדבר מה הנוסף": משכנתא משותפת 2.7 מיליון ₪
זה הציר המרכזי. השופטת קבעה שנטילת משכנתא משותפת על שם שני הצדדים בהיקף כזה מהווה אינדיקציה חזקה לכוונת שיתוף: האישה לקחה על עצמה סיכון אמיתי מול הבנק. קשה לטעון שהיא רק "ברת רשות", כשבאותה נשימה היא חתומה כלווה על חוב עתק.
4) היעדר הסכם ממון ואינטרס הסתמכות של האישה
השופטת לא קיבלה את גישת הבעל "לא ידעתי שצריך כי מדובר בירושה". הבעל היה גרוש, אדם בוגר ומנוסה וממילא אם רצה להבטיח הפרדה רכושית מוחלטת, הכלי היה בידיו: הסכם ממון. העובדה שלא נעשה דבר, בשילוב עם המציאות המשפחתית בפועל, יצרה הסתמכות לגיטימית של האישה שהנכס משותף.
5) חלוקת תפקידים אינה "אי שיתוף"
הבעל טען להפרדה חשבונאית ולכך שהאישה לא הייתה "בתוך" הבנייה. השופטת הבהירה: שיתוף אינו מותנה בכך ששני בני הזוג מנהלים את אותו חשבון או שמופיעים יחד מול קבלנים. די בכך שכל אחד תורם "בתחומו" לתא המשפחתי. האישה תיארה חלוקת תפקידים קלאסית: הוא מול כספים/בנייה; היא מול הילדים/בית. בית המשפט לא ראה בכך היעדר שיתוף אלא דפוס משפחתי מוכר.
הטוויסט: חיבור בין קרקע לבית
אחת מנקודות המפתח בפסק הדין: מרגע שנקבע שיתוף ספציפי ביחס לבתים, השופטת קבעה שאין בסיס מעשי "להחריג" את הקרקע שעליה נבנו. כלומר, השיתוף בלע את הניסיון לבצע הפרדה מלאכותית: בית משותף על קרקע "נפרדת".
לבסוף, נקבע כי האישה זכאית למחצית מהנכסים (שני הבתים), ניתן צו לפירוק שיתוף והאישה תפנה בהתאם למועד הפינוי שייקבע עם קונה במסגרת מכירת הנכס. תביעת סילוק היד נדחתה בפועל, משום שכבר נקבעה לה זכות מהותית בנכס ולא "רשות" זמנית.
בתוך כך, בית המשפט דחה את דרישת האישה להגדלה ל-60% (סעיף 8(2)) וקבע שמחצית מספיקה בנסיבות, אך חייב את הבעל בהוצאות: 30,000 ₪ בתביעה הרכושית ו-10,000 ₪ בתביעת סילוק היד.
פרטים וסיפורים נוספים – במדור משפחה >>
המלצה על עורכי דין לענייני משפחה >>
שיעור ולקח לסיום: מי שמגיע לנישואין עם קרקע/דירה וחושב ש"רישום בטאבו" או טענה ש"זה היה לפני החתונה" יפתרו הכול – מסתכן. ברגע שמכניסים לתמונה משכנתא משותפת, השבחה משמעותית, מגורים ארוכי שנים כבית משפחה והיעדר הסכם ממון – נוצרת קרקע (תרתי משמע) לטענת שיתוף ספציפי. אם רוצים הפרדה אמיתית, לא מסתמכים על תחושת בטן; מעגנים אותה בזמן אמת.
לצד ההכרעה הרכושית, בית המשפט התייחס גם למסגרת ההורית וקבע "אחריות הורית משותפת" ולא "משמורת" לאם.
השופטת כתבה: "לא מצאתי לנכון לקבוע כי הבנות תהיינה ב'משמורת' האם, אלא הצדדים יחלקו אחריות הורית משותפת וזאת הן לאור גילן של הבנות (כך שלא חלה עליהן 'חזקת הגיל הרך') והן לאור העובדה שהמילה 'משמורת' הושמטה מתקנות סדרי הדין ולא בכדי". וזאת, על אף שבפועל נקבע כי האב שוהה עם הקטינות יומיים בלבד מתוך 14 ימים, דהיינו יחס זמני השהות עומד על 14.3%-85.7% לטובת האישה.
במקביל, נפסקו מזונות בסך 1,400 ₪ לכל קטינה (כולל מדור) כאשר השופטת הביאה בחשבון את גילאי הקטינות, צרכיהן, יחס זמני השהות ויחס הכנסות הפנויות של הצדדים (26.3%-73.7%),
ב"כ האישה: עוה"ד איתי ביטון וגיא אברהמי
ב"כ הבעל: עוה״ד אליהו מזרחי ונוי יוספזון-בוסני
* הכותבת, עו"ד דפנה לביא, היא עורכת דין לענייני משפחה ומרכזת מדור המשפחה באתר "פוסטה"
