אישה שטענה כי חיה במשך יותר משני עשורים עם גבר שנפטר וביקשה להכיר בה כ"ידועה בציבור" ולרשת מחצית מעזבונו – נדחתה ובנוסף תשלם לבניו את הוצאות המשפט.
האישה, גרושה ואם לבת, הגישה בקשה לצו ירושה בבית המשפט לענייני משפחה בקריות וטענה כי היא "ידועה בציבור" של המנוח שנפטר באוגוסט 2022. לדבריה, היא חיה עמו משנת 1999, גידלה איתו את ילדיו מנישואיו הראשונים וניהלה עמו חיי משפחה מלאים.
שני בניו של המנוח התנגדו לבקשה וטענו כי מדובר במערכת יחסים חברתית בלבד, ללא חיי שיתוף אמיתיים.
לטענת התובעת, שיוצגה על ידי עו"ד אסתר חן, היא והמנוח גרו יחד שנים ארוכות בדירתו, ביחד עם בניו ועם בתה.
היא תיארה מערכת זוגית הדוקה: לדבריה, הם בילו ביחד באירועים ובנסיעות לחו"ל, שיפצו את הדירה במשותף והמנוח מימן את הוצאות בתה, כולל לימודים וטלפון נייד.
עוד ציינה, כי המנוח ראה בבתה כבתו וכי אף הציג אותה עצמה בבית המשפט בהליך פלילי ישן כ"בת זוגו", כאשר שימשה מפקחת על מעצר הבית של אחד מבניו.
מנגד, ילדיו של המנוח, שיוצגו על ידי עו"ד הילה זיסמן, טענו כי מדובר בניסיון ציני להשתלט על העיזבון. לטענתם, התובעת הגישה את בקשת הירושה שלושה ימים בלבד לאחר פטירת המנוח, מבלי ליידע אותם ואף אספה חפצים ומסמכים מביתו כבר ביומיים הראשונים לשבעה.
עוד טענו, כי אמנם הייתה ביניהם היכרות, אך לא חיי זוגיות אמיתיים: התובעת שימשה כמנקה ומבשלת בבית, קיבלה תשלום חלקי עבור הפיקוח על בנו ולנה שם לעיתים בלבד.
בנוסף, לאורך השנים הצהירה בפני הביטוח הלאומי, כי היא גרה בדירה שכורה עם אמה ולא עם בן זוג.
"לא חשבון משותף, לא רכוש"
השופטת גילה ספרא-ברנע קבעה בפסק הדין (8.10) כי התובעת לא הוכיחה ניהול משק בית משותף – תנאי הכרחי להכרה ב"ידועה בציבור" לפי סעיף 55 לחוק הירושה.
לדבריה, "כאשר נטען כי התובעת והמנוח גרו ביחד 23 שנה, ועדיין לא היה ביניהם כל סממן של כוונת שיתוף כלכלי, נראה כי מקל וחומר נכון לקבוע כי לא התקיים התנאי של משק בית משותף".
השופטת הדגישה, כי לא היה לצדדים חשבון בנק משותף, רכוש משותף או יפוי כוח הדדי וכי התובעת לא נשאה כלל בהוצאות הבית. בעדותה אמרה התובעת שהמנוח "היה מפנק, אם הייתי צריכה משהו לעצמי היה נותן מזומן", אמירה שלדברי השופטת דווקא מחזקת את ההפרדה הכלכלית ביניהם.
עוד ציינה השופטת, כי התובעת אמנם בילתה בבית המנוח לעיתים קרובות ושהתה בו גם בלילות, אך הראיות הצביעו על כך ששהתה בבית אמה מספר ימים בשבוע. עוד התברר כי גם בעת קבלת הודעת הפטירה, כתובתה של התובעת נרשמה ככתובת אימה, ולא ככתובתו של המנוח.
בהחלטת בית המשפט לא ניתן משקל משמעותי לעדים הרבים מטעם התובעת, שהעידו על בילויים משותפים של התובעת והמנוח. "מיותר להתייחס לחוסר האמינות בתצהירי חלק מהעדים", כתבה השופטת, "חתימתם אומתה אף שלא פגשו את עורכת הדין כלל".
גם התמונות שהציגה התובעת, הוסיפה, צולמו לפני שנים רבות "מלפני עשרים שנה ועד גיל 18 של בתה" (כיום בת 32) ולא משקפות את השנים האחרונות לחיי המנוח.
השופטת ספרא-ברנע קבעה, כי "אין חולק שהתובעת והמנוח קיימו קשר רגשי, בילו ביחד ואף נסעו לחו"ל", אולם "אין בכך כדי ללמד על קיום משק בית משותף או שיתוף כלכלי".
התשלומים הזעומים שהמנוח ביצע בעבור בתה עבור לימודים, טלפון או טיפולים לחתול, לא הוכיחו שותפות אמיתית. "מדובר במחוות נקודתיות של בן זוג", כתבה, "ולא בכוונת שיתוף".
עוד ציינה כי עצם הדיווחים הסותרים למוסד לביטוח לאומי, שם טענה שאינה חיה עם בן זוג, פועלים לחובתה.
תכנון מוקדם
בהכרעתה, לקחה השופטת ספרא-ברנע בחשבון גם את העובדה שהתובעת הגישה את הבקשה לצו ירושה שלושה ימים לאחר פטירת המנוח, כאשר כבר יום לפני כן היתה מיוצגת, במצטבר לכך שלא היתה חברה בקבוצת הוואטסאפ של הדיירים ופנתה מהטלפון הנייד של המנוח וציינה "לכל מאן דבעי" כי גם היא אבלה ויש לנחמה.
"בחירת המילים על ידי מי שאינה משפטנית ולא נולדה בארץ מעידה על קבלת יעוץ משפטי מוקדם. גם הודאתה כי ניסתה לאסוף מסמכים מדירת המנוח בימים הראשונים של השבעה מתיישבת עם תכנון מוקדם של התיק המשפטי."
לבסוף קבעה השופטת כי "התובעת לא הרימה את הנטל האזרחי להוכיח כי גרסתה מסתברת יותר מגרסת הנתבעים", ודחתה את בקשתה לצו ירושה.
לאור זאת, ניתן צו שלפיו יורשיו היחידים של המנוח הם שני בניו, בחלקים שווים, והתובעת חויבה לשלם להם הוצאות משפט ושכר טרחה בסך 10,000 ₪.
פסק הדין מחזק את הקו המחמיר של בתי המשפט לאחרונה, המחייב הוכחה ממשית לקיומו של שיתוף כלכלי לצורך הכרה ב"ידועים בציבור". עצם קיומו של קשר רגשי ממושך, אפילו לאורך שנים רבות, אינו מספיק עוד כדי לזכות בזכויות ירושה.
* הכותבת, עו"ד דפנה לביא, היא עורכת דין לענייני משפחה ומרכזת מדור המשפחה באתר "פוסטה"
