המקום: אנטוורפן, בלגיה, בירת היהלומים העולמית. הזמן: בוקר יום שני, 17 בפברואר, 2003.
"הגעתי למשרד, בדרך כלל אנחנו פותחים את היום עם כוס קפה, אבל ראיתי שם את הבלש פטריק פייס, שהיה מוכן ליציאה", מספר אחים דה-ברייקר, בלש ביחידת היהלומים במשטרה הפדרלית, "והוא אמר: 'הייתה פריצה, פרצו לכספת'.
"צריך להבין ש-85 אחוזים מהיהלומים ברחבי העולם, עוברים באנטוורפן. הרחובות הראשיים ברובע היהלומים הם רייפסטראט, הובנירסטראט ושכופסטראט. סחורה בשווי מיליארדי דולרים מאוחסנת בשלושת הרחובות האלה ומפוזרת בחדרי הכספות השונים ברובע היהלומים.
"הריבוע הוא מרכז היהלומים שבו התרחשה הפריצה. בבניין הזה יש 13 קומות בהן 225 משרדי סחר ביהלומים. רוב הסוחרים אחסנו את היהלומים שלהם בחדר הכספות. אבל אז, כשנכנסנו לרובע היהלומים ברכב, משהו חמור מאד התרחש. מיד נחסמנו על ידי הרבה סוחרים, שניסו לגלות אם היהלומים, הזהב או הכסף שלהם, היו כלא היו. כשראינו את הפניקה, הבנו ישר שלא מדובר בגניבה קטנה בחברת יהלומים. הפעם זה משהו ביג".
"ירדנו במעלית והוכינו בתדהמה. ראיתי את הדלת הכי גדולה שראיתי בימי חיי, דלת פלדה בעובי 30 ס"מ לפחות, אבל הדלת הייתה פתוחה", משחזר הבלש פטריק פייס. "כשנכנסנו לחדר הכספות, כל הקירות שיכולנו לראות היו מכוסים בלוקרים נפרדים ומייד ראינו שרוב הכספות הנפרדות האלה נפרצו ונפתחו".
"עמדתי מול המערה של עלי בבא", פוער-דה ברייקר את עיניו הבורקות. "זה היה סדר גודל של מאות מיליונים, כי בכל חודש, יהלומים שנכרים על ידי 'דה בריס' בנמיביה או בדרום אפריקה, הוטסו ללונדון, הועמסו על מטוס קטן יותר ונשלחו לשדה התעופה באנטוורפן. משם, משלוחי היהלומים האלה הובאו במשאיות משוריינות לסוחרי רובע היהלומים, שקונים כמות חודשית של יהלומים".
"חשוב לציין שבסופשבוע ההוא, התקיים טורניר הטניס השנתי שנקרא 'משחקי היהלומים'", מציין פייס, "שהפרס הראשון שלו היה מחבט זהב משובץ יהלומים, במימון רובע היהלומים. הרבה יהלומנים נכחו בטורניר. בתקופה ההיא אנטוורפן הייתה מפוצצת ביהלומים.
"אחת השאלות העיקריות שלנו היא איך, לכל הרוחות, השודדים נכנסו לבניין", מוסיף דה-ברייקר. "רובע היהלומים הוא ה'פורט נוקס' (בניין כספת מבוצר ליד הבסיס הצבאי פורט נוקס בקנטקי, ארה"ב. א"ש) שלנו.
בתוך הבניין שבו התבצע השוד היו 24 מצלמות שפעלו מסביב לשעון והייתה קלטת לכל יום בחודש. אבל קלטת הווידיאו מהתאריכים 15 ו-16 בפברואר, סוף השבוע וליל השוד, נעלמו.
"אמרתי, טוב, אתקשר לחברת האבטחה ואשאל אותם מתי נשמעה האזעקה", משחזר דה-ברייקר. "והוא אמר: 'לא אדוני, האזעקה לא נשמעה. הכספת עדיין סגורה'. אמרתי לו: 'זה מוזר, כי אני עומד כרגע בחדר הכספות, הדלת פתוחה לרווחה מאחוריי ואתה אומר לי שהאזעקה עדיין לא פועלת'. זה מטורף. ברגע שדלת הכספת נפתחה, היה עליהם לנטרל את גלאי התנועה החום והאור".
"ניסינו להתחיל בבדיקת טביעת אצבעות על חיישני התנועה", משחזר פטר קרקוף מהמז"פ של המשטרה הפדרלית. ריססו עליהם תרסיס לשיער שמחספס את פני השטח ומקשה על קבלת טביעת אצבעות. גם המצלמה בתקרה הייתה מכוסה בסרט שחור. היינו המומים. השוד הזה בוצע ללא רבב. השודדים הצליחו לעבור את כל אמצעי האבטחה הכבדים של הבניין, שבו יושבות עשרות חברות סחר באבני חן".
אינסייד ג'וב
"בגלל חשיבותו הרבה של סחר היהלומים באנטוורפן", מספר דה-ברייקר, "מייד הופעל עלינו לחץ מהתקשורת הבינלאומית, מפוליטיקאים שהפעילו לחץ על השופטים והיה כמובן לחץ היסטרי מרובע היהלומים. חשבתי שזה אינסייד ג'וב (עבודה עם עזרה מבפנים)".
"היו מאבטח, שני שומרים בכניסה ומנהלת הבניין", משחזר פייס, את שלב הגישושים באפלה. "תשאלנו אותם, עשינו חיפושים בביתם, אבל בסופו של דבר נאלצנו לשלול את כולם. לא היה לנו שמץ של מושג מי ביצע את השוד הזה".
ואז, לפתע, אחר הצהריים קיבל פייס שיחת טלפון מיער פלורדאמוס, 40 ק"מ דרומית לאנטוורפן.
"לבעלי אוגוסט ולי הייתה חנות כלבו", משחזרת אני לאוורס, בעלת כלבו קשישה. "באותו יום שני ניקיתי את החנות, הרדיו פעל ושמעתי בחדשות שהיה שוד במרכז היהלומים באנטוורפן. אוגוסט נסע לשטח מיוער עם שאריות של ירקות, כדי להאכיל את הארנבים והדגים. כשהוא נכנס ליער הוא אמר: 'לעזאזל, אנשים שוב זרקו את הזבל שלהם'. אחרי זה הוא פתח את השקים, היו בהם הרבה מסמכים קרועים, אז הוא הרכיב את הפאזל: אנטוורפן, יהלומים, והוא חשב וואו, זה רציני, זה לא בשבילי, חזר הביתה כועס והתקשר מייד למשטרה".
"השיחה הזאת שינתה הכול", מספר פטריק בעיניים בוערות מהתלהבות. "היו שם כל מיני עטיפות של יהלומים. ראינו שהשאירו שם כמה אבני אזמרגד ירוקות. היו שם שטרות קרועים, כלים, מפתחות ברגים, פנסים, כפפה שנותרה מאחור, תיק ספורט, אפילו קרעים של שטר חוב שנכתב בו 'רובע היהלומים'".
"כשכל החומרים הגיעו אלינו, פרשנו אותם על שולחן גדול בחדר הישיבות שלנו", משחזר דה-ברייקר. "היו שם, בין השאר, גבינות, פסטה, אפילו כריך סלמי חצי אכול. חלק מהזבל היה בבירור מחדר הכספות, אבל הזבל מהמטבח הגיע ממקום המסתור שלהם. הם לקחו הכול והשליכו בפלורדאמוס. מצאנו גם ארגז שבהו הם שמו את קלטות הווידיאו של צילומי האבטחה ממרכז היהלומים, אבל סרט הצילום הוצא מכל הקלטות האלה. בבוקר היו רק שישה חוקרים שחקרו את השוד. בערב כבר היו 20. זה היה כמו פאזל ענק עם כל החלקים, אבל בסדר הלא נכון".
"קומסה די לבורו"
"בשבילי זה כמו להיות בסרט", משחזר הבלש גרי ונדרקלן מיחידת היהלומים במשטרה הפדרלית. "התחלנו להרכיב את החלקים וברגע מסוים ראינו שכמה חלקים מסתדרים. על אחד הפתקים היה כתוב שכופסטראט 9-11. שכופסטראט הוא הרחוב שבו ממוקם הבניין של מרכז היהלומים שבו התבצע השוד. מצאנו מסמך באיטלקית שהרכבנו מקרעים שעליו היה כתוב למעלה 'דאמורוס פרציוזי', ומתחת "קומסה די לבורו" (הזמנת עבודה באיטלקית).
"זאת הייתה הזמנת עבודה להתקנת מערכת אבטחה במשרד ברחוב שכופסטראט 9-11 והמסמך הזה הופק על ידי חברת היהלומים האיטלקית 'דאמורוס פרציוזי'".
צוות החקירה פנה עם המסמך הזה למנהלת הבניין של מרכז היהלומים והתעניין האם "דאמורוס פרציוזי" היא אחת החברות שפעלה בבניין. היא אישרה בחיוב וציינה שהלוקר 149 שייך לחברת "דאמורוס פרציוזי". זה עדיין לא אומר כלום, אלא שהלוקר הספציפי הזה לא נפרץ ואם הוא לא נפרץ, איך המסמך של "דאמורוס פרציוזי" הגיע לערמת האשפה בפלורדאמבוס?..
אחרי שצוות החקירה המתוגבר קבל אישור לחפש במשרד של "דאמורוס פרציוזי" בבניין, הם גילו לתדהמתם שהמשרד, השולחנות והארונות ריקים. אחרי בדיקה מהירה, התברר שאף אחד לא השתמש במשרד שהושכר במשך יותר משנתיים.
גם מנהלת הבניין לא הכירה היטב את האיש. כל מה שהיא ידעה עליו זה שמדובר באיש עסקים איטלקי, אבל לא הייתה לה כתובת שלו או כל פרט מזהה אחר.
השלב הבא: צוות החקירה בדק עם מנהלת הבניין את שאר הקלטות, כדי לצפות באנשים שיצאו מהבניין. בסופו של דבר היא הצליחה להצביע על הבחור, שנראה כמו בחור רגיל בגיל העמידה בלבוש לא מתבלט.
צוות החקירה התחיל לתשאל את מאבטחי הבניין וכולם אמרו אותו הדבר: "אנחנו מכירים אותו, אבל הוא אף פעם לא דיבר. הוא כמו עכבר קטן שחומק במהירות".
כשהגיע לידי צוות החקירה חוזה השכירות של המשרד, הם גילו לראשונה את השם לאונרדו נוטרברטולו, שחתימתו הייתה על החוזה. השאלה הראשונה שצפה כלפי מעלה הייתה: האם זה המוח שעמד מאחורי השוד המושלם?
לכתבות תרבות ופשע >>
אתר חדשות פלילי >>
עורך דין פלילי מומלץ >>
המוח מאחורי השוד
קאט לטורינו, איטליה. ראיון עם לאונרדו נוטרברטולו אחרי תקופת ריצוי מאסרו מ-2003 עד 2009 לאחר ניכוי שליש, שבו נשאל על ידי יוצר הסרט, האם הוא היה המוח שעמד מאחורי שוד היהלומים באנטוורפן.
"לא!" עונה נוטרברטולו בנונשלנטיות ומחייך חיוך רב-משמעי.
אז מי היה המוח מאחורי השוד?
"אלסנדרו", ממתיק נוטרברטולו סוד. "כלומר, הוא אמר ששמו אלסנדרו, אבל בשבילי הוא היה תמיד כמו רוח רפאים. נפגשנו באיטליה לקפה. הוא אמר לי: 'אני מכיר אותך טוב כבעל חנויות לתכשיטים, שנוסע הרבה לאנטוורפן ויש לך שם גם משרד. אולי אתה מוכן לעשות משהו בשביל הקבוצה שלי ואנחנו ניתן לך המון כסף. אתן לך עט 'בירו'. בעט הזו יש מצלמה קטנה והיא יכולה לאחסן 1,000 תמונות. תצלם את הכספת שלך בשבילי, ואם הכול יתקדם כמתוכנן, אתן לך 100,000 דולר. היססתי קצת. פחדתי, זה נורמלי ואמרתי: 'בסדר, אני בפנים'".
יום שני, 17 בפברואר 2001, שנתיים לפני השוד. "כשנכנסתי למרכז היהלומים, שמתי את העט בחליפה והצלחתי לעבור את האבטחה הכבדה" משחזר נוטרברטולו ומגניב חיוכון. "הגעתי לחדר הכספות, יש שם שתי מצלמות ושני חיישנים. ניסיתי לזוז בצורה שתספק תמונות ברורות כמה שאפשר.
"הבאתי לאלסנדרו את התמונות והוא אמר לי: 'למה לך להתפשר על הסכום הזה, אם אנחנו יכולים להרוויח הרבה יותר כסף. יש שם סחורה בשווי 100 מיליון דולר. 10 או 15 מיליון לכל אחד. זה מה שתרוויח לפחות. מה דעתך להשתתף? אמרתי: 'כן'. הסכמתי כי תמיד רציתי להשתתף במשהו כזה. ב-15 מיליון יכולתי לפתור הרבה בעיות. בשלב ההוא עוד לא ידעתי מי מעורב".
כך נוצר פאזל קולנועי מרתק, שעבר שחזור דרמטי מרתק, פלוס ראיונות עם הנפשות הפועלות שהיו מעורבות בזמן אמת בחקירה הסבוכה.
כך נוצרים שני ערוצים עלילתיים המצטלבים לפסיפס קולנועי מרהיב. ערוץ אחד מתמקד במעקב צמוד אחר החקירה הסבוכה, שעה אחרי שעה, יום אחרי יום, שבו חיפשה יחידת היהלומים של משטרת בריסל בנרות קצה חוט שיעזור להם להבין, איך הצליחו השודדים לבצע שוד מושלם בלי להשאיר עקבות.
בערוץ השני מצליב יוצר הסרט את ממצאי החקירה עם הנרטיב של נוטרברטולו, שחושף את כל מעללי "כנופיית טורינו", שאספה מודיעין במשך שנתיים ורק אחרי שמצאו תשובה טכנולוגית מדויקת לכל ה"מוקשים" בדרך, הוציאה לפועל את השוד הנשגב מבינת אנוש. שוד שהטריף את משטרת בריסל והעולם עולו.
ארבעה שודדים הרכיבו את "כנופיית טורינו". כל אחד מהם היה מומחה לפעילות פלילית בתחום אחר: פרדיננדו פינוטו, המכונה "המפלצת", היה מומחה למנעולים ואזעקות; אליו דונוריו, חצי האקר-חצי חנון מחשבים, המכונה "הגאון"; פייטרו טבאנו, שיכול לפתוח כל דלת ומנעול בעולם, המכונה "אדון המפתחות"; וכמובן, לאונרדו נוטרברטולו.
כשנוטרברטולו חבר לחבריו לשוד בברשיה, איטליה, הוא דיווח להם שעשה לדעתו "טעות" אחת עם הזבל שזרק בלב היער, אבל חבריו לשוד לא התרגשו מזה וטענו ש"הם לא יכולים לתפוס אותנו על זבל".
אחרי זה התבקש נוטרברטולו לחזור לאנטוורפן כדי להחזיר את המכונית, לשלם על המשרד ולשלם שכר דירה. "הייתי צריך להיראות כאילו אין לי מה להסתיר".
זה לא היה סיכון?
"חיפשתי את שמי במהדורות החדשות בטלוויזיה, אבל הוא לא הופיע בשום מקום. לכן היה לי ביטחון לנסוע לאנטוורפן".
וכך, החשוד העיקרי בשוד היהלומים הגדול, נפל לידי החוקרים בבריסל כמו מתנה משמיים. משם החקירה רצה במהירות מואצת.
בנוגע לאלסנדרו, איש הצללים לכאורה שהינדס את כל השוד הזה, כל החוקרים תמימי דעים עד היום שלא היה אלסנדרו ולא נעליים. נוטרברטולו היה, בכבודו ובעצמו, ה"מאסטר מיינד" מאחורי השוד המושלם.
מתברר שגם השוד הכי מתוחכם ודמיוני שראיתם עד היום בסרטים, מתגמד אל מול המציאות. לא יאומן כי יסופר לאיזה דרגות תחכום יכולים השודדים של היום להגיע. צריך לראות את "היו ואינם – שוד המאה" כדי להפנים.
בקרוב מאד, עם השתלבות ה-AI גם בעולם הפשע, יש מצב שהשודים העתידיים יבוצעו על ידי רובוטים שיופעלו בשלט רחוק על ידי הבינה המלאכותית.
"היו ואינם – שוד המאה". Stolen heist of The Century.
עפ"י הספר "ללא רבב" מאת סקוט אנדרו סלבי וגרג קמפבל.
תסריט ובימוי: מרק לואיס.
95 דקות.
נטפליקס.
