בבית המשפט לענייני משפחה בפתח תקווה ניתן פסק דין בנוגע לתביעת אישה לבטל הסכם ממון עליו חתמה טרם נישואיה לבעלה.
בני הזוג נישאו זה לזו לפני 25 שנים ולהם ארבעה ילדים. כחמישה חודשים טרם נישואיהם חתמו על הסכם ממון ואישרו אותו בפני נוטריון. מלשון ההסכם עולה, כי הכנסות הצדדים משותפות ובית המגורים יהיה משותף, אף אם המקורות לרכישתו לא באו באופן שווה משני הצדדים. כמו כן נקבע בהסכם כי חשבונות הבנק שבבעלות הצדדים יהיו משותפים.
לצד זאת ביקשו הצדדים להחריג מהשיתוף נכסים וזכויות הקשורים ונובעים מעסקי הוריהם, בני משפחתם או חברות שבעלותם, ואשר יתקבלו מההורים בכל דרך שהיא.
בשנת 2023 החלו הצדדים בהליכי גירושין. האישה הגישה תביעה לביטול הסכם הממון. היא סיפרה שבעלה בעל השכלה אקדמאית ומשמש כדירקטור ובעל אחזקות בחברות בארץ ובחו"ל, הכל במסגרת עסקי משפחתו. לדבריה, הבעל בחר להעביר נתח נכבד מהכנסותיו לחברה המשפחתית, תוך שקיבל מהחברה שכר נמוך, בעוד שאת יתר הכנסותיו העלים מפניה.
האישה הוסיפה וטענה, כי כל בני הבית נהנו מרווחה כלכלית ומחיי מותרות הודות להכנסותיו הגבוהות של הבעל וכספים במזומן בהם החזיק. לטענתה, הבעל ביקש ממנה לחתום על הסכם שנערך על ידי עורך דין מטעמו, שאותו מעולם לא פגשה. לפי הסכם זה, הרכוש של אבי בעלה יוותר לו, ואילו יתר הרכוש שיצברו – יהיה שלהם. לטענתה, הוא ביקש ממנה לחתום על הסכם בפני נוטריון מבלי שהוקרא לה או הוסבר לה, ובלא שניתנה לה אפשרות לקבל ייעוץ משפטי. מתוך אמון מלא בבעלה היא חתמה. וכעת ביקשה מבית המשפט להורות על ביטול ההסכם ולחלק את כלל הרכוש בין שניהם.
בסיכומיה העלתה האישה טענה חלופית, לפיה יש להורות על ביטול חלק מהסעיפים בהסכם בשל טעות, הטעיה ועושק.
הבעל טען מנגד, כי ההסכם נחתם ואושר כדין בידי נוטריון, והוא עומד בתוקפו. הבעל התנגד מכל וכל לעריכת איזון אשר יכלול כספים, נכסים וזכויות אותם קיבל מהוריו במתנה או בירושה, אשר לא נטמעו בחשבון המשותף ולא היתה כוונת שיתוף לגביהם.
הבעל הוסיף וסיפר כי שניהם בוגרי תואר ראשון ושני במנהל עסקים, ושניהם גדלו במשפחות אמידות. לאורך נישואיהם, היתה זו האישה אשר בחרה שלא לשוב למעגל העבודה לאחר לידתה השנייה, בעוד שהוא היה ועודנו שכיר בחברה המשפחתית ומשמש מטעמה כדירקטור במספר חברות נוספות. אביו הלך לעולמו והוא ירש שישית מהנכסים המשפחתיים.
לדבריו, האישה היתה שותפה לגיבוש הסכם הממון, והיא אף דרשה להכניס בו את אחד מסעיפיו. היא היתה רשאית לשנות את נוסח ההסכם ולקבל ייעוץ משפטי בנוגע אליו, אולם בחרה שלא לעשות זאת. לפיכך ביקש לדחות את התביעה.
השופטת אליה נוס דחתה את טענת האישה לפיה העובדה שלא פגשה בעורך דין שערך את ההסכם יש בה להביא לביטול ההסכם, מאחר שעורך הדין הוא לא זה שאישר את ההסכם אלא הנוטריון. לדברי השופטת, על האישה הנטל להוכיח את תביעתה, והיא נמנעה מלזמן את הנוטריון לעדות בפני בית המשפט. לפיכך נקבע כי הדבר פועל לחובתה.
כמו כן באישור ההסכם כתוב כי הוא הוקרא בפני בני הזוג וכי הצדדים עשו את ההסכם בהסכמה חופשית ובהבינם את משמעותו ותוצאותיו. "הריני מעדיפה אפוא את האמור באישור הנוטריוני על פני עדותה של התובעת בכל הנוגע להליך אישור ההסכם", כתבה השופטת נוס בהחלטתה.
השופטת נוס התרשמה כי ההסכם מהווה הסדר שוויוני אשר אין בו כדי לקפח מי מן הצדדים, ומטרתו לשמור על הפרדה בין נכסים משפחתיים לבין נכסים משותפים לצדדים. האישה בעדותה אישרה כי זהו הרציונל אשר עמד בבסיס ההסכם.
השופטת הפנתה לכך כי בעת שההסכם נחתם, היא סיימה לימודים לתואר שני בשיווק ובמינהל עסקים ועבדה בחברת טכנולוגיה. "התובעת חתמה על הסכם קצר ופשוט המנוסח בלשון בהירה, ואין לה להלין אלא על עצמה כאשר היא טוענת שחתמה על ההסכם בלא שקראה אותו, לא הבינה את הוראותיו או בחרה שלא להיוועץ במי מטעמה", ציינה השופטת והורתה על דחיית תביעתה של האישה. היא גם חייבה אותה בהוצאות ההליך ובשכר טרחת עו"ד בסך 60 אלף שקל.
ב"כ האישה: עו"ד ד"ר אליעד שרגא ועו"ד יובל בר דב.
ב"כ הבעל: עו"ד ד"ר רונן דליהו ועו"ד הדס זלקוביץ.
* הכותבת, עו"ד דפנה לביא, היא עורכת דין לענייני משפחה ומרכזת מדור המשפחה באתר "פוסטה"
