בית פסטורלי בשכונה שקטה ושלווה בעיירה לא מוגדרת במחוז יורקשייר שבצפון אנגליה. לפתע, בלי התראה מראש, יחידת שוטרים בפיקודו של הבלש לוק סקומב והבלשית מאשה פרנק מתקרבת לבית משפחת מילר ופורצת את הדלת בסערה.
המשפחה המבוהלת – אבא אדי, אמא מנדה והאחות הבכורה ליסה – דורשים תשובות, בזמן שהבלש בראש הכוח מטפס במהירות לחדרו של ג'יימי מילר, נער בן 13 יפה תואר ותמים למראה, ומודיע לו שהוא עצור באשמת רצח. התדהמה של כל יושבי הבית לנוכח ההשכמה המופרעת וסיבתה, מועברת בחדות הממחישה את הברוטליות המובנית של שלטון החוק, גם כשהוא עושה את עבודתו.
"אבל לא עשיתי כלום", מייבב ג'יימי שוב ושוב. זה לא עוזר לו. סקומב מודיע בקשר שהעצור בידו. ג'יימי, שבשל הפחד והאימה שנפלו עליו, לא שם לב שמכנסיו ספוגים בשתן, מקבל אישור להחליף את בגדיו ונלקח לתחנת המשטרה בלי אביו, הנדרש לנסוע מאחורי הניידת ולהגיע בכוחות עצמו לתחנה. לכל אורך הנסיעה ג'יימי מתייפח בלי הכרה וחוזר שוב ושוב על המנטרה: "אבל לא עשיתי כלום". בתחנה הוא נדרש לעבור בדיקות דם, דגימות די-אן-איי וטביעות אצבע, כמו כל עבריין שנעצר לראשונה בחייו.
כך נפתחת בסערה דרמת הפשע "התבגרות": מיני-סדרה בריטית חונקת בגרון ומפתיעה באיכותה שלא תוכלו להסיר ממנה את העיניים.
אדי מסכים להיות "המבוגר האחראי" של ג'יימי ולהיות אתו בזמן שהוא נחקר על ידי בסקומב ופרנק, בנוגע למערכות היחסים המיניות שלו, שם נחשפת העובדה שג'יימי זרק כמה הערות מיניות מפורשות על דוגמניות במדיה החברתית. לאחר מכן הוא נחקר בנוגע לקייטי לנארד, בת כיתתו שנרצחה. עו"ד פולי בארלו, שגויס להגן על ג'יימי, מציע לקחת הפסקה כדי לדון במשהו, אבל אדי מתעקש שלבנו אין מה להסתיר.
בסקומב מראה לאדי ולג'יימי את צילומי הטלוויזיה המרשיעים ממצלמות האבטחה, שמראים את ג'יימי דוקר את קייטי עם סכין שבע פעמים בחניון בערב הקודם. אחרי שבסקומב מסיים את החקירה, ג'יימי ואדי בוכים בחדר החקירות ומתחבקים חזק חזק.
בריונות ברשת
שלושה ימים אחרי הרצח, בסקומב ופרנק מבקרים בבית הספר התיכון של ג'יימי כדי לדבר עם חברי כיתתם של ג'יימי וקייטי, ולבדוק אם הם יכולים למצוא ראיות למיקום כלי הרצח.
השוטרים מוצאים את המורים המומים ונאבקים להתמודד עם תלמידים סוררים שהפכו את הבית ספר לאנרכיה כאוטית. ברחבי בית הספר, החדשות על הרצח ומעורבותו של ג'יימי נפוצות בקרב התלמידים כמו אש בשדה קוצים. ג'ייד, חברתה הקרובה של קייטי, מוטרדת במיוחד מהרצח ומסרבת לענות על שאלותיו של השוטר. מאוחר יותר היא תוקפת את חברו של ג'יימי, ראיין, ומאשימה אותו שהרג את קייטי.
כשבסקומב ופרנק בודקים את ראיין במרפאה, הוא בתחילה משתף פעולה, אך עד מהרה מתחמק ולא מוכן לענות על שאלות. כשהוא נשאל על כלי הרצח, הוא עוזב את החדר.
אדם, בנו של בסקומב, שלומד באותו בבית הספר, ניגש לאביו ומסביר לו איך אימוג'ים מסוימים משמשים היום בני נוער ברשתות החברתיות, כדי להראות את רמות המשיכה שלהם לאחרים באינטרנט. הוא חושף שקייטי האשימה את ג'יימי באינסטגרם שהוא אינסל, ולמעשה הובילה נגדו קמפיין בריונות ברשת.
אינסל, או אינסלים, למי שלא יודע, היא תת-תרבות אינטרנטית וקהילה מקוונת של גברים שלא מסוגלים למצוא פרטנר מיני או רומנטי חרף רצונם. דיונים בפורומים של אינסלים מאופיינים לרוב בטינה, שנאה, מיזוגניה, מיזנתרופיה, רחמים עצמיים, תיעוב עצמי, גזענות, תחושת זכאות למין ותמיכה באלימות כלפי נשים ואנשים פעילים מינית.
בסקומב ופרנק מוטרדים מהגילוי. כשהם מנסים לחקור שוב את ראיין, הוא נמלט לפתע מהחלון. כשבסקומב תופס אותו אחרי מרדף קצרצר, ראיין מודה שהסכין שבה ג'יימי דקר את קייטי היתה שלו והוא נעצר בתום יום הלימודים.
פורנו נקמה
שבעה חודשים אחרי הרצח, הפסיכולוגית הקלינית בריוני אריסטון נפגשת עם ג'יימי במתקן מעצר לנוער כדי להכין דו"ח קדם-משפטי על בריאותו הנפשית, כשלצידה מאבטח. ג'יימי היה מעורב לאחרונה בעימות אלים עם אסיר אחר, וגם ראיין עומד לפני משפט באשמת קשירת קשר לרצח. בריוני מבהירה לג'יימי שמטרתה היחידה היא להעריך את הבנתו את הנסיבות סביב המקרה, ולא את המקרה עצמו.
ג'יימי, לעומת זאת, עוסק במשחק קלוש שבשל חוסר בגרותו הרגשית הופך לאינטראקציה כאוטית ומביא את פשעו לכאורה, מניעיו האפשריים ותת התרבות בבסיסם, לקדמת הדיון.
אחרי שהוא נלחץ להסבר על ידי בריוני, הוא מספק כרונולוגיה מלאה של האירועים ומספר לבריוני שהזמין את קייטי לצאת אתו לאחר שתמונה חשופת חזה שלה נשלחה בין חברים לכיתה בסנאפצ'ט, כאקט של פורנו נקמה. אבל קייטי דחתה אותו ומאוחר יותר שלחה אימוג'ים שלועגים לו על ששאל. כל זה קרה אחרי שהיא קראה לו בפומבי אינסל באינסטגרם, מה שהקפיץ לו ת'פיוז וזמן קצר לאחר מכן דקר אותה למוות.
לאורך כל הריאיון מצב רוחו של ג'יימי משתנה בפראות בין ידידותי, פרנואידי, תוקפני ומאיים. זה כולל כמה התפרצויות זעם, וידוי אפשרי בשוגג, גילויי זכאות נלמדת וכעס עצור שמותירים את בריוני מזועזעת קשות. מה שמוביל אותה להכריז בטרם עת על הפגישה עם ג'יימי כאחרונה שלה.
כוח בלתי נראה
אחד המאפיינים את "התבגרות" ומזדקרים לעין הוא העובדה שהסדרה צולמה כולה בשוט אחד. ארבעה פרקים בני כשעה, שכל אחד מהם מצולם בשוט ממושך אחד, בלי חיתוכי מצלמה ובלי טריקים של "טייקים חבויים".
אלא שמעבר ל"גימיק" ולאפקט הוויזואלי המרשים, הכוח הגדול של צילום מתמשך הוא ביצירת מתח. העובדה שהמצלמה לא חותכת, מייצרת תחושה שאנחנו "כלואים" בתוך ההתרחשות. כאילו כוח בלתי נראה הולך ומחזק את האחיזה בנו, כשכל מה שאנחנו רוצים הוא להביט למקום אחר. למרות המציאות הכאוטית, תנועת המצלמה לא כאוטית ומופרעת, אלא יציבה ואיטית, ובכך היא מושכת רגעים קשים ומאלצת אותנו לחוות אותם, בדיוק כמו הדמויות הכלואות בהם.
הרעיון הגולמי לסדרה נבט במוחו של סטיבן גרהאם (אחד מיוצרי הסדרה המגלם את אדי מילר), אחרי מבול של פשעים אלימים ומדאיגים:
בשנת 2021, אווה ווייט בת ה-12 נדקרה אנושות על ידי נער בן 14 בעיר הולדתו של גרהאם, ליברפול.
בשנת 2023, אליאן אנדאם בת ה-15 הותקפה בסכין מטבח על ידי חסן סנטאמו בן ה-17 מחוץ למרכז קניות בקרוידון.
הנושא הטריד ללא הרף את גרהאם, שניסה לענות על שאלה מרכזית: מה גרם לעליית מקרי טרור הסכינים בבריטניה בקרב קטינים, שהפכו ל-17 אחוז מנפח הפשיעה הכללי.
גבריות רעילה
לדברי גראהם, הסיפור שואב השראה מסיטואציות אמיתיות, במיוחד מהאופן שבו בני נוער מתמודדים עם הלחץ של הרשתות החברתיות, וכיצד שיח מסוים בפלטפורמות הללו עלול להוביל להתנהגויות קיצוניות. מטרת הסדרה, לטענתו, אינה לספר על מקרה ספציפי, אלא לעודד דיון בנושאים עכשוויים שמשפיעים על צעירים כיום.
כך הופכת מצוקתו של ג'יימי למחקר נוקב על ההשפעה המסויטת של מה שמכונה מנוספירה – עולם מקוון ומזיק של "כדורים אדומים", "קבוצות אמת" וחוק ה-80-20 – הקובע ש-80 אחוז מהנשים נמשכות ל-20 אחוז מהגברים.
זהו תחום צללים המאוכלס באלפאים, אינסלים, MRAs (פעילי זכויות גברים) ו-PUA (אמני טינדר), שהאגו השברירי שלהם הופך לזעם: מאימוג'ים מלגלגים באינסטגרם ועד לרשת האפלה וזיופים עמוקים. מדובר בפלנטה סייברית אפלה ולא מוכרת לכל אדם מעל גיל 40. לא פלא שההורים, כפי שמציין אדם, בנו של בסקומב, "מתבלבלים ולא מבינים את זה".
"זה ממש פגע לי בלב", אמר גרהאם באחד הראיונות שהעניק לכבוד עליית הסדרה. "חשבתי לעצמי: 'מה קורה? איך הגענו למצב הזה? מה קורה עם החברה שלנו?'".
הצעד הבא: גרהאם גייס את שותפו הקבוע ליצירה, התסריטאי הבכיר ג'ק ת'ורן. המטרה שהם הגדירו לעצמם: ליצור דרמה קשה שתחקור מדוע בנים מבצעים מעשים קיצוניים כל כך נגד בנות, ולחקור את הטראומה מנקודות מבט שונות. הראשונה והקשה ביותר היא כמובן של ג'יימי עצמו ומשפחתו.
בנוסף, הם מביאים זוויות מרתקות ומורכבות יותר על גבריות רעילה, מערכת חינוך חלשה שלא מסוגלת לעמוד מול צעירים בעולם שלא מציב להם גבולות, ועל תרבות של בריונות והשפלה, תמורת פופולריות ברשתות חברתיות. ואם בעבר הדלת שהפרידה בין חדרם של צעירים לבין יתר הבית הייתה סימן לעונש, היום היא משמשת הפרדה בינם ובין מה שהוריהם יודעים עליהם ועל מעשיהם.
בוקס בבטן
הקתרזיס של "התבגרות" מגיע בסוף הפרק הרביעי, כשמשפחת מילר מחליטה איכשהו לחזור לחיי שגרה ולחגוג יום הולדת 50 לאדי. נחסוך מכם ספוילר מה קורה במהלך נסיעת המשפחה בהרכב חסר לחגיגה. נחשוף רק כמה דיאלוגים מצמררים, סוחטי דמעות, בסוף הפרק.
אדי (לאשתו): "לא יכולנו לעשות כלום. כל הילדים היום ככה. אתה לא יודע במה הם צופים בחדר שלהם. יכול להיות שהוא צפה בפורנו או משהו. את מבינה? אי אפשר להשגיח עליהם כל הזמן".
מנדה: "לפעמים חשבתי שצריך לעצור את זה".
אדי: "אסור שנאשים את עצמנו".
מנדה: "אבל אנחנו יצרנו אותו".
אדי: "כשהייתי בגילו, אבא שלי הרביץ לי. לפעמים הוא היה שולף את החגורה וממש מכה אותי שוב ושוב. ואז הבטחתי לעצמי שכשיהיו לי ילדים משל עצמי, בחיים לא אעשה דבר כזה. ולא עשיתי. רק רציתי להיות טוב יותר. אבל האם אני באמת טוב יותר? ניסיתי להיות. שנינו ניסינו. לקחתי אותו לכדורגל כי חשבתי שזה יחשל אותו. ואז לקחתי אותו לאגרוף. חשבתי שזה ישנה משהו, אבל זה לקח עשר דקות. ואז קנינו לו מחשב, קנינו לו את השולחן, המקלדת, האוזניות, כל הדברים האלה ושיחקתי אתו כדורגל במחשב. ואז העסק התחיל להצליח, יצאתי בשש בבוקר וחזרתי בשמונה בערב. אולי לא שמתי לב למה שקורה. אבל הוא היה בחדר שלו. חשבנו שהוא בטוח. לא חשבנו שהוא בטוח? איזה נזק הוא עושה שם? חשבנו שאנחנו עושים את הדבר הנכון".
מנדה: "הייתי אימא טובה ואתה היית אבא טוב אבל אנחנו יצרנו אותו".
אדי: "אם אבא שלי יצר אותי, איך זה שאני יצרתי אותו? הוא לא הפסיק להגיד, 'אבא, זה לא אני", ואני האמנתי לו. הייתי צריך לעשות עבודה טובה יותר".
יממה אחרי צאתה זינקה "התבגרות" לפסגת הסדרות הנצפות של נטפליקס. הבאזז סביבה מתגבר משעה לשעה – ובצדק. קל להכתירה לאחת הסדרות הטובות של השנה, כי לא יהיה פשוט להתעלות עליה. איך אומרים? סדרת טלוויזיה מקבלת הזדמנות אחת כדי להשאיר רושם ראשוני.
כולם מדברים על הצילום של הסדרה בשוט אחד – טריק אהוב המעניק לצופה חוויה אינטימית של בוקס בבטן. אבל ההצלחה הגדולה שלה היא האימה הטמונה בקריסת מערכת החינוך והסמכות ההורית: כך נוצרות מפלצות ממש מתחת לאף שלנו.
"התבגרות". ADOLESCENCE. ארבעה פרקים. נטלפיקס.
יוצרים: סטיבן גרהאם, ג'ק ת'ורן.
במאי: פיליפ ברנתיני.
שחקנים: אוון קופר (ג'יימי מילר), סטיבן גרהאם (אדי מילר), אשלי וולטרס (לוק בסקומב), פיי מרסיי (מישה פרנק), כריסטין טרמרקו (מנדה מילר), אמלי פיז (ליסה מילר), ארין דוהרטי (בריוני אריסטון), קיין דיוויס (ראיין), פאטימה בוג'אנג (ג'ייד), עו"ד פולי בארלו (פרנק סטנלי)
