"הסיפור הוא סיפור בדיוני. לא לגמרי. אבל לא ידוע לנו על רוצח סדרתי שעלה מרוסיה לישראל".
כך יבגני רומן (45), שכתב וביים עם דימה מלינסקי (46) את "מגרש הרוסים": סדרת מתח בלשית-משטרתית שהפכה בן-ליל לא רק לאחת מסדרות המתח האיכותיות, המעמיקות והמרתקות שנוגעות בליבת הישראליות שנוצרה כאן, אלא גם לסדרה חריגה למדי בנוף המקומי, המתרחשת רובה ככולה במיליה הרוסי-ישראלי, שהקולנוע והטלוויזיה בישראל דילגו מעליו בקלילות.
במרכז הסדרה: על רקע 1991, בזמן גל העלייה ההמונית מברית המועצות, אולגה קיפניס, עולה חדשה מרוסיה בת 35, נרצחת בירושלים החורפית ועל מצחה נחרט בדם המספר 37.
יהודה ג'רסי, חוקר בימ"ר ירושלים שבמגרש הרוסים, חותר להגיע לאמת בכל מחיר, ומגלה לתדהמתו כי סדרת רציחות דומה התרחשה בברית המועצות בסוף שנות ה־80.
במהלך החקירה המסועפת והסופר-מסובכת, המחלחלת לאינספור פינות אפלות ומסתוריות על הפלנטה המקומית, נצמד אליו אנדריי, שנוחת בארץ במפתיע במטרה לאתר את הרוצח, כדי להוכיח כי בנו – שהורשע במוסקבה בביצוע סדרת רציחות ישנות וממתין כעת לגזר דין מוות ברוסיה – חף מפשע.
לשניהם ברור שהרוצח הסדרתי עלה לישראל בגל העלייה הגדול. בעוד מסע הרצח ממשיך, אנדריי מצטרף באופן לא רשמי לחקירה הישראלית שמוביל יהודה. רק דרך שיתוף פעולה ביניהם, שני אנשים מעולמות ותרבויות שתהום מפרידה ביניהן, יצליחו השניים לפצח את התיק.
"מה שקרה הוא שבברית המועצות באמצע שנות ה-80, החלו לצוץ המון סיפורים על רוצחים סדרתיים", מתאר יבגני איך נולד הרעיון ל"מגרש הרוסים", "זה משהו שלא התפרסם בתקופת השלטון הקומוניסטי, אבל כשברית המועצות התחילה להתפרק – הסיפורים האלה התחילו לצוף החוצה בבת אחת. משם לקחנו את הרעיון".
"מה שעוד קרה", ממשיך יבגני, "שבמהלך השנים המון אנשים חפים מפשע נענשו על הפשעים של אותם רוצחים סדרתיים, עד שתפסו אותם, כי לא רצו להודות שבברית המועצות הקומוניסטית יש רוצחים סדרתיים כמו באמריקה. זה הוסתר על ידי התקשורת הסובייטית. במהלך התחקיר שעשינו, גילינו עד כמה זה נפוץ. כמעט על כל רוצח סדרתי שנתפס, היו מספר אנשים אחרים שנשאו בעונש, כולל עונש מוות. משם עלה לנו הרעיון: מה אם אחד הרוצחים הסדרתיים האלה נמלט מעונש, מישהו אחר הואשם במקומו, הוא הגיע לישראל וממשיך לעשות את מה שהוא עשה ברוסיה? הרעיון בדיוני, אבל מיקמנו אותו ברקע מאוד ריאליסטי של העלייה של שנות ה-90. שילבנו סיפור של רוצח סדרתי עם דרמה חברתית של עלייה. הרקע מאוד אמיתי, אבל הכנסנו לתוכו את האלמנט הבדיוני".
הרוצח הסדרתי הוא טריגר עלילתי, באמצעותו אתם עושים זום אאוט לכל הסיפור הגדול של העלייה הרוסית לישראל?
דימה: "מבחינה תסריטאית היינו זקוקים לרציחות סדרתיות, כדי להביא את הגיבור הסובייטי אלינו לארץ. זה מנוע עלילתי שהיה נוח לנו. זה נדרש מבחינה סיפורית שרצח דומה יקרה בשתי המדינות. האזרח הסובייטי מגיע לפה בעקבות פרסום בעיתון ברוסיה שרצח דומה קורה בישראל, וזאת הסיבה שהוא מגיע לכאן כהזדמנות אחרונה להציל את בנו, הנאשם ברוסיה ברצח דומה. מתברר שחיינו ברוסיה במציאות איומה, אבל היתה צנזורה טוטאלית. כל הסיפורים של הרוצחים הסדרתיים שאנחנו מזכירים בסדרה, הם אמיתיים לגמרי. אנחנו די נאמנים לסיפורים האמיתיים, וזה חלק קטן ממוזיאון הרוצחים הסדרתיים ברוסיה".
"סיפור ישראלי שמתגלגל מדור לדור"
"מגרש הרוסים", שם הסדרה, יוצר קונוטציה ישירה לפשע, בגלל שם תחנת המשטרה המיתולוגית בירושלים, ובכך מחזק את הסטריאוטיפ הקרימינלי-מאפיונרי שנוצר לעלייה הרוסית בתחילת שנות ה-90.
אתם לא עושים עוול לעליה הרוסית, שהיא, בגדול, עליה מוצלחת בכל הפרמטרים ולא קרימינלית?
יבגני: "אי אפשר לספר הכול. זאת סדרה שמציגה מספר רבדים של העלייה וככל שהסדרה הולכת ומתפתחת, הרבדים האלה באים לידי ביטוי. אבל הסדרה, במהותה, היא סדרת חקירה. סדרת משטרה. ומגרש הרוסים הוא גם המקום שבו יהודה, החוקר הראשי בפרשה, עובד בימ"ר ירושלים וגם, בהמשך הסדרה, יש למקום הזה עוד משמעות סיפורית, שכרגע אנחנו לא רוצים להיכנס לזה, כי זה ספוילר. מעבר להקשר של הפשע, המשטרה ובית המעצר שם, זה מקום שמאמצע המאה ה-19 הוא סוג של מפגש מעניין והיסטורי של ברית המועצות וישראל. ולכן יש לשם הזה משמעות כפולה".
יהודה ג'רסי, גיבור הסדרה, הוא מזרחי חוזר בתשובה, שריססו את הוריו בדי.די.טי בעלייה ההמונית של יהודי ארצות ערב והאסלאם, ובאנדרסטייטמנט הוא לא מת על העלייה הרוסית. נהפוך הוא. בפרק הראשון אחד מחשודיו הוא ניקולאי, הומו רוסי שאין לו מזוזה בבית. המסקנה הבלתי נמנעת שעולה מהסדרה: העולה הדחוי של אתמול מתגזען על העלייה הרוסית, ולפי דעתו הם בכלל לא יהודים.
למה היה חשוב לכם לעמת את העלייה הרוסית עם המזרחים?
יבגני: "זה לא רק המזרחיות. כל גל עלייה מתייחס בזלזול והתנשאות, לא משנה מאיפה הוא הגיע. לדוגמה: הגל האחרון של העלייה שהגיע בעקבות המלחמה עם אוקראינה, סובל מזלזול והתנשאות דווקא מהעולים מרוסיה של שנות ה-90. זה לא רק עניין עדתי. זה עניין הרבה יותר רחב. רצינו לייצר כמה שיותר ניגוד בין שני הגיבורים, לכן בחרנו מישהו שהוא הכי רחוק מהעלייה הרוסית. מישהו מזרחי ודתי שמשפחתו עלתה לארץ בשנות ה-50, והוא בא עם ערימה של דעות קדומות על העולים מרוסיה וגם על היהדות שלהם. זה היה משהו מאד נפוץ. אולי עם השנים זה התרכך, אבל אז היתה בהם חשדנות מאד גדולה, ואנחנו מספרים את הדברים שגם אנחנו חווינו, וגם, כאמור, סיפור ישראלי מאוד נפוץ שמתגלגל מדור לדור".
ובכל זאת, חשוב לכם להדגיש את העובדה שאין מזוזה בדירה של ניקולאי ההומו, אחד החשודים ברצח?
יבגני: "רוב יהודי ברית המועצות לא היו מחוברים ליהדות כמו יהודי המזרח. זאת עובדה, ולכן התייחסו אליהם כלא יהודים, גם אם הם היו יהודים לפי ההלכה. הסדרה היא גם על גזענות ודעות קדומות. אבל יש עוד כמה פרקים בסדרה כדי לבדוק את דעותיו".
נושא שיכול לעניין את קוראי "פוסטה"
במהלך הסדרה נשמע קולו המוכר כל כך של מוטי קירשנבאום ז"ל, מתוך כתבה שהוא עשה בזמנו לטלוויזיה: "גל עצום שפוגש את המולדת עם המכנסיים למטה".
המשפט הזה מתמצת את המסר של הסדרה?
דימה: "יכול להיות שאתה צודק. זאת כתבה אמיתית שמצאנו במהלך התחקיר על הסדרה ושמנו אותה AS IS, בלי לערוך אותה. היא שיקפה את רוח התקופה. אין כאן את מי להאשים".
אתם מדגישים את חוסר הקומוניקציה בין יהודה לאנדריי. זה משל לחוסר קומוניקציה בסיסי ולפערים תרבותיים תהומיים שהיו בין העולים מרוסיה לישראלים?
יבגני: "כשגל העלייה הגדול התחיל, הוא היה הרבה יותר גדול ממה שציפו והיו מוכנים אליו, ונוצר קלאש שנבע מחוסר היכולת לתקשר בהרבה רבדים. זה נבע גם מהממד של השפה וגם ממנטליות והבדלים. לקח זמן עד שהעלייה הזאת הצליחה להשתלב בחברה הישראלית. לכן היה חשוב לנו למקם את הסיפור בשנת 1991, שזאת ההתחלה של כל הדבר, כשהחשדנות וחוסר הקומוניקציה הם הדדים. זה התבטא בכל רובד אפשרי. כל הגירה היא קשה, ולא משנה מאיפה אתה בא. פה ספציפית, בגלל איך שזה קרה, זה היה יותר חזק מבדרך כלל. גם בגלל שאלה אנשים שבאו ממדינה מאוד מאוד שונה וגם בגלל שזה קרה מהר ובזמן מאוד קצר. זה לקח זמן, אבל בסופו של דבר זאת עלייה מאד מוצלחת. קשה לי לחשוב על שתי מדינות כל כך שונות ב-1991".
דימה: "יש לנו עוד נושא למה בחרנו בשנות ה-90, שיכול לעניין את קוראי 'פוסטה', וזה הפן הטכנולוגי. עם הטכנולוגיות של היום, היינו מסיימים את הסדרה אחרי הפרק הראשון. אולי אפילו באמצע".
מדוע?
"כי היו פותרים את הבעיה עם בדיקות די-אן-איי והצלבות במאגרי מידע על ידי האינטרנט. אלא שאז לא היו הטכנולוגיות שיש היום ולא היתה אז תקשורת בין הגופים והמנגנונים, ולא היו מאגרי מידע להצלבות. גם התקשורת הבינאישית לא היתה כמו היום. לשלוח מסמכים היה אז אתגר. זה לא כמו שאתה שולח היום בוואטסאפ או במייל. כל הדברים האלה מקשים על פיצוח התיקים. זה היה בלתי אפשרי".
באחד הקטעים בסדרה אומר אנדריי במלון זמני לעולים מרוסיה: "כשמדינה מתפרקת, אתם כמו חולדות שבורחות מספינה טובעת".
יש כאן הרבה יותר מרמז שהעלייה מברית המועצות בשנות ה-90 היתה יותר מסיבות כלכליות מאשר סיבות אידיאולוגיות?
יבגני: "אנדרי הוא גוי והמשפט הזה קשור יותר לדמותו שתתפתח בהמשך".
טקסי פולחן ביזאריים
אחת הסצנות היותר הזויות בסדרה מתרחשת בליפתא, כפר ערבי נטוש באזור ירושלים, שם מתרכזים נרקומנים, הומלסים, מוזיקאים ושלל מדרובים, חלקם מהלכים עירומים בגשם ועורכים שם טקסי פולחן שבטיים וביזאריים להחריד.
זאת סצנה שמבוססת על מציאות אמיתית או פרי דמיונכם הפרוע?
יבגני: "בשנות ה-90 ליפתא היה מקום מפגש לכל מיני אנשים צעירים שחיו בשולי החברה ולא מצאו את מקומם, וזה מבוסס על משהו אמיתי".
"מגרש הרוסים" היא סדרה קודרת, מחוספסת, לא פוטוגנית, פילם-נוארית, המצולמת ברובה בחורף ירושלמי ערפילי, שאין בה הרבה נקודות אור, ומציבה מראה לא מחמיאה למציאות המקומית.
יבגני: "זה עניין של טעם. בעינינו, האפלוליות והגשמיות של החורף הירושלמי דווקא כן פוטוגנית. התחושה הזאת קשורה לז'אנר אפל על רוצח סדרתי שבו אנחנו עובדים. פילם נואר. זה פחות נובע מביקורת חברתית. זה יותר עניין קולנועי מעניין פסיכולוגי. יש בה כל מיני צדדים. חלקם לא מחמיאים. יש כל מיני דמויות. יש גם את הצד השני. יהודה החוקר, שלא אוהב רוסים והומואים ויש לו דעות קדומות, אבל כשהוא רואה שאנדריי יושב על ספסל ואין לו איפה לישון, הוא מכניס אותו הביתה, נותן לו בגדים ואוכל. זה מראה שגם הוא בן אדם, יש בו חמלה ויש לו לב ונשמה".
"מגרש הרוסים" הוא לא בדיוק תשדיר שירות למשרד הקליטה?
יבגני: "אנחנו לא מתעסקים בזה בכלל. אנחנו מספרים סיפור שיש בו כל מיני שכבות ורבדים ומנסה להציב תמונה עגולה של המציאות ולא חד-ממדית או חד-צדדית".
דימה: "ידענו שאנחנו רוצים לעשות סיפור בלשי מרתק ומעניין שאנשים יצפו בו, וכל הסביבה והמציאות שבה הם נמצאים, מוכרת לנו. התכוונו לחומרים האלה, ואני מקווה שרואים את זה על המסך".
איך זה יכול להיות שאחרי יותר מ-35 שנה לתחילת העלייה הרוסית, נוצרו רק שתי סדרות – "סובייצקה" ו"מגרש הרוסים" – המתרחשות במיליה הרוסי-ישראלי?
יבגני: "כנראה שזה קשור לעובדה שיש פחות יוצרים דוברי רוסית בקולנוע ובטלוויזיה, מאשר ברפואה או בהנדסה, שם הם השתלבו בצורה מדהימה. אבל בתחום התרבות הנוכחות דלילה יחסית. אולי זאת הסיבה".
מדובר בסדרה דו-לשונית (עברית ורוסית) עם ארומה בינלאומית. יש כאן פזילה לנטפליקס?
דימה: "לא חשבנו על זה. אנחנו חושבים קודם על השוק הישראלי".
קיבלתם כבר תגובות?
"התגובות זורמות כל הזמן. אנשים אוהבים את הסדרה והתחושה היא טובה".
"מגרש הרוסים". כאן 11 וכאן BOX, שמונה פרקים. ימי שני, אחרי מהדורת החדשות.
שחקנים: יעקב זדה דניאל (יהודה ג'רסי), אנטולי בליי (אנדריי), לנה פרייפלד (מאשה קוגן), אלון נוימן (עמוס), ניקולאי (אולג מלצב) עופרי פרישקולניק (תמר כהן), טלי (עדי פלד).
