טורינו, 3 בנובמבר 1883.
אדלה ואלרי, פרימה בלרינה בת 17 בתיאטרון דנז'ן היוקרתי, נמצאת חסרת רוח חיים בארגז שחור במחסן התלבושות מאחורי הקלעים.
קאט.
עוברים ליפהפייה באמצע זיון מלא תשוקה עם אנדריאה, המאהב הפרטי שלה.
בשיא ההנאה, דפיקות חזקות בדלת וצרחות של בעלת הדירה.
היפהפייה מבריחה את הגבר דרך החלון, ופוגשת בפתח הדלת את בעלה הבית הנרגנת ולידה אישה מודאגת המתעניינת אם היא עורכת דין, והאם היא גובה פחות כסף מעורכי דין גברים?
הבן שלה, פייטרו באיוקי, נעצר אתמול ונלקח לכלא לה נובה, "אומרים שהוא רצח את הבלרינה של תיאטרון דנז'ן, אבל הוא חף מפשע. אני נשבעת לך", מייבבת האם.
כך נפתחת "החוק לפי לידיה פואט" – סדרת מתח היסטורית משובחת ועשויה היטב, קו פרודוקציה של נטפליקס וחברה איטלקית, המביאה למסך את תמצית העולם הישן מבעד לעיני העולם החדש באמצעות לידיה פואט, עורכת הדין הראשונה בתולדות איטליה.
עו"ד פואט מתייצבת בכלא ונפגשת עם האסיר שעדין אזוק בשלשלאות ומציגה עצמה.
"את עורכת דין?", הוא תוהה.
"כן", היא מאשרת, "אם תואשם אתה מסתכן בעונש מוות", היא מודיעה לו ומתחילה לחקור אותו כמה זמן הכיר את אדלה ואלרי והאם ידע שהיא עומדת להתחתן עם המרקיז דה קלרמון בעוד כמה ימים.
היא בחיים לא היתה מתחתנת איתו", פולט באיוקי בבוז, "אני יודע שהיא היתה מאוהבת בי".
לפי רישומי המשטרה, באיוקי עקב אחרי אדלה באובססיביות אחרי שבקשה כמה פעמים ממנהל התיאטרון שיסלק אותו.
עוד גילתה המשטרה שלבאיוקי יש אופי מסוכן עם נטייה לפנטזיות. הוא היה מאוהב באדלה, במשך חודשים הוא שלח לה פרחים, שירים וציורים וחיכה לה במשך שעות.
לכאורה, באיוקי הוא החשוד המיידי והתיק נראה סגור וחתום מכל הכיוונים.
"אני יכולה להאמין שהיא אהבה אותך", אומרת לו עו"ד פואט, "אבל כדי לשכנע את השופט, אני צריכה משהו מוצק.
האם היית בתיאטרון ב-2 בנובמבר?", היא שואלת.
"כשהייתי רחוק ממנה, הרגשתי שאני נשרף מבפנים", הוא משיב. "היתה חזרה בתיאטרון, אז הלכתי לראות אותה. הכנתי לה דיוקן, אבל היא לא היתה שם. הם ראו אותי וגירשו אותי".
להתחיל את הקריירה עם אסון
עו"ד פואט מתייצבת בבית המשפט ומתיישבת בלובי ליד אחיה, אנריקו פואט, עורך דין מכובד וכבד בזכות עצמו.
היא מספרת לו בקצרה על הקייס שהיא מייצגת – שכבר התפרסם בהרחבה בעיתונים – והוא פולט בחיוך מרושע: "אין יותר טוב מלהתחיל את הקריירה באסון. התובע יעשה ממך קציצות".
אחריו היא נפגשת עם השופט, שעושה לה היכרות עם התובע, ואומרת לו שהיא מאמינה שתמצא ראיות לטובת החשוד.
באותה הזדמנות היא מתעניינת מה עם "טביעות אצבע". באותה תקופה עוד לא השתמשו באיטליה בשיטות חקירה פורנזיות שכללו טביעות אצבע, והתובע מודיע לה שהם "סתם מבזבזים זמן".
"אתה חושש להפסיד לאישה?", עוקץ השופט את התובע.
"אני חושש מהכתם שידבק במקצוע אם נשים יהיו מעורבות בו", משיב בזעם התובע, משפט שילווה את כל הסדרה.
בערב לידיה פואט מקבלת מכתב מבית המשפט שמודיע לה כי הוא מבטל את חברותה בלשכת עורכי הדין של טורינו.
"לבית המשפט ברור שלשכת עורכי הדין הוא ארגון שנשים לא צריכות להתערב בו. למעשה, יהיה זה מראה מכוער לראות נשים טוענות בבית המשפט, ומשתתפות בדיונים החורגים מתחום אחריותו של המין היפה. אין צורך להזכיר את הפגיעה במהימנות ההליך המשפטי, אם את גלימת הפרקליט יכסה ביגוד מוזר, אותו נשים נאלצות לעיתים ללבוש על פי צו האופנה. לכן לא נוכל לאפשר לאישה לבצע מטלה שהיא אינה מתאימה לה ולו בשל טיבה האורגני, או שמונעת ממנה לבצע מטלות אחרות המתאימות יותר לאישה, בעיקר בתוקף תפקידה המשפחתי".
באותו רגע מרגישה פואט שהקרקע נשמטת מתחת לרגליה.
היא מודעת לעובדה שמדובר בשערורייה, אבל צריך לזכור שמדובר בשנת 1883, כשאיטליה, כמו עוד הרבה מדינות בעולם, נשלטה כולה על ידי גברים, כללי משחק וחוקים שנחקקו על ידי גברים למען גברים.
סניורינה פואט מתייצבת עם מזוודה אחת ביד באחוזה המלכותית השייכת למשפחתו של אחיה אנריקו, שם מתגוררים גם אשתו תרזה, בתו מריאנה והעיתונאי ג'אקופו ברבריס, אחיה של תרזה.
לידיה מבשרת לאחיה בקול בוכים שביטלו לה את החברות בלשכת עורכי הדין, שהיא מרוששת, שאין לה איפה לגור, שהיא עובדת עכשיו על התיק של תיאטרון אנז'ן והיא לא יודעת מה להגיד ללקוח שלה.
גם אחיה תומך בעמדת בית המשפט, עקרונית, ותובע ממנה לשכוח מבאיוקי.
אבל לידיה עקשנית ונחושה, וכמוצא משלילת רישיון עריכת הדין שלה היא מציעה לאחיה שהיא תהיה העוזרת שלו.
"אני אקח את התיק של באיוקי ואת תפסיקי להעמיד פנים שאת עורכת דין", מקטין אותה אנריקו.
"אני יכולה לנצח", היא מודיעה לו חד וחלק.
"תהיי מורה או שתתחתני, כמו כל בחורה נורמלית", הוא עולב בה; ואשתו תרזה מוסיפה שמן למדורה: "אם אלוהים היה רוצה שתהיי עורכת דין, הוא לא היה בורא אותך אישה".
מאבק דון קישוטי בתחנות רוח
מאותו רגע מתחילה לידיה, אישה חריפה ועצמאית שלא רואה בעיניים, לחקור את הפרשה בכוחות עצמה, כשברבריס – עיתונאי בעל דעות מהפכניות – עוקב בדריכות אחר כל מהלכיה, בתקווה לזכות בסקופ חייו.
כשהיא מסרבת לשתף איתו פעולה הוא מפתיע אותה במאמר חוצב להבות המתפרסם במהדורה היומית של "פיאמונטה גאזט" ובו הוא כותב: "אין ספק שאנחנו חיים בתקופה פרוגרסיבית. עם זאת, עדין נמנע מנשים לעסוק ברוב המקצועות. ניתן לתהות, האם הגיוני יותר עבור האישה המודרנית לחפש את אושרה בארץ זרה אך מתורבתת יותר, במקום לבזבז את כל חייה במאבק דון קישוטי נגד תחנות הרוח של ארמון קווירינאלה, ארמון מונטוקריטוריו, ארמון מודאמה והוותיקן. פגשתי אישה שבחרה בנתיב השני. מה שראיתי שם היה זעם משתולל שלא מצליח לכסות על הייאוש והריקנות".
אחרי שלידיה מגלה את המאמר בעיתון הוא צורחת על ברבריס שאין לו זכות לכתוב עליה, בעוד הוא משתכשך בעירום מלא בגיגית עם מאיה כריסטלו.
"המאמר הוא לטובתך", טוען ברבריס להגנתו כשהוא עומד מולה עירום כביום היוולדו.
"אין לי ריקנות בעיניים", היא מטיחה בו ובולעת את רוקה.
בחזרה לבית המשפט, התובע העביר לאנריקו את הראיות שלו, ציורים בעירום של המנוחה אדלה שצייר החשוד באיוקי.
"זאת פורנוגרפיה!!!", צועק עליה אנריקו, "ואני לא מוכן להכתים את שמו הטוב של המשרד כמי שמגן על סוטה מין. אנסח עבורך אישור כניסה לכלא. תתנצלי בפני באיוקי שהפחת בו תקוות שווא ושימצא עורך דין אחר".
"כל אחד משאיר סימן"
אדלה לא מרימה ידיים וממשיכה בערמומיות, ממזריות, פיקחות, נחישות והתמדה, לחקור את הפרשה שמציבה יותר מסימן שאלה האם באיוקי הוא באמת הרוצח, או שמא החתן המיועד, המרקיז דה קלרמון, הוא זה שרצח את ארוסתו.
"אני רק רוצה לדעת מה קרה לטבעת האירוסין שנתת לאדלה", היא מתשאלת את המרקיז.
"מה זה משנה?", הוא משיב ומוסיף: "אולי הלקוח שלך לקח אותה".
ואז היא פונה לאביו, המרקיז לודביקו, ושואלת: "הידעת שאדלה ואלרי ביטלה את האירוסין לבנך ימים ספורים לפני מותה?".
"סניורינה, לא הבנו מי את ומה את רוצה מאיתנו, אבל אני בטוח שאת לא אמורה להיות כאן עכשיו", משיב לה המרקיז לודביקו בהתנשאות שוביניסטית שמלווה את הסדרה כחלק מהמסר שלה.
"כל אחד משאיר סימן, אפילו אם הוא לא מודע לזה", משיבה סניורינה פואט בלי למצמץ. "קוראים לזה טביעת אצבע. השופט החוקר הורה על איסוף טביעות האצבע של הרוצח שהיו על הארגז שבו נמצאה אדלה. החקירה תסתיים מחרתיים עם שחר, ואז נדע מי הרוצח האמיתי ואף אחד לא יפקפק בחפותו של פייטרו באיוקי".
המרקיז דה קלרמון נכנס ללחץ היסטרי ומחשיד עצמו בכוחות עצמו.
נחסוך את הספוילרים על איך המשך דרכה של לידיה פואט בתיק המדובר, עד כדי כך שאפילו אחיה נכנס להלם מהתושייה וההתמקדות במטרה המאפיינת את אחותו, האחת והיחידה.
אופיום, זנות ומערכות יחסים לסביות
"החוק על פי לידיה פואט", הבינג' המושלם לימי החורף הסגריריים, מבוססת בצורה חופשית על סיפור חייה ההיסטורי של לידיה פואט (1949-1855), עורכת הדין המודרנית הראשונה בתולדות איטליה.
בשנת 1883, בית המשפט לערעורים בטורינו קבע כי ההרשמה של לידיה פואט כחברה מן המניין ברשם עורכי הדין אינה חוקית, והחליט לבטל את חברותה. פואט הקדימה את זמנה ונלחמה על זכותה לעסוק במקצוע עריכת הדין בטורינו, איטליה, החל משנת 1881, השנה שבה קבלה רישיון לעריכת דין, שבוטל כאמור אחרי שנתיים.
רק ב-1919, אחרי 36 שנה, נחקק החוק שהעניק לנשים את אותן זכויות של גברים לעסוק כעורכי דין.
לידיה פואט היתה בת 65 כשיכלה סוף סוף לעבוד רשמית כעורכת דין.
היא מתה בפברואר 1949 בגיל 93, לאחר ניצחון נוסף שלה משנת 1946: חקיקת חוק שאפשר זכות בחירה לנשים בבחירות הכלליות לפרלמנט.
עם השנים הפכה לידיה פואט לדמות ידועה ומוערכת ביותר בעולם המשפט. היו לה חברים ותומכים שהשתייכו לכל תחומי החיים, כולל אינטלקטואלים ופוליטיקאים בולטים מאוד כמו אדמונדו דה אמיציס, ויקטור הוגו, ואפילו נשיא הרפובליקה הצרפתית, פליקס פאורה, וראש ממשלת יוון אלות'ריוס וניזלוס. עו"ד פואט הוזמנה באופן קבוע לשאת הרצאות בכנסים לאומיים ובינלאומיים בנושאי משפט ואנתרופולוגיה. היא לא התחתנה ולא היו לה ילדים.
מאבק האיתנים שלה מול המערכת הגברית והשמרנית לקבל חזרה את הרישיון שלה עורר דיון סוער שנמשך שנים על מקומן של נשים בתפקידים ציבוריים וכנושאות משרות באופן כללי. בסופו של דבר המקרה הפרטי שלה שינה את החוק באיטליה ונתן מעמד חוקי לנשות מקצוע.
וכך הציג את הסדרה גואידו לוקלאנו, אחד מיוצריה: "זהו סיפורה של אישה אנטי-קונבנציונלית בסוף המאה ה-18, שזורחת בזכות הכישרון, הרוח החופשית והאישיות שלה. העיקרון המנחה שלה הוא להיות נון-קונפורמיסטית, לחשוב מחוץ לקופסה, למרוד בקו המחשבה הדומיננטי ובמערכת הקיימת".
"החוק לפי לידיה פואט" היא סדרה פורצת דרך המספקת חגיגה של מתן זכויות אזרחיות, חברתיות ומדיניות שוות לנשים. היא גם חוקרת בחוכמה רבה היבטים היסטוריים של החברה האיטלקית של ראשית המאה, כמו התמכרות לאופיום, זנות, רוחניות, אנרכיזם, הבדלי מעמדות, נישואים מסודרים ומערכות יחסים לסביות אסורות.
הסדרה מציגה גיבורה משוחררת, כולל מהבחינה המינית, שהקדימה את זמנה, אך היא מתוסכלת מהעובדה שהיא אזרחית סוג ב' בחברה הנלחמת לאשר את זכותה לעבוד במקצוע שבחרה – זכות שנראית היום מובנת מאליה, אבל בסוף המאה ה-19, בתחילת ה-20, נחשבה לטאבו מוחלט.
הסדרה גם מצליחה להראות את המאבק בקריצה ובקלילות שהופכות אותה לסדרה זורמת וכיפית לצפייה. פרק רודף פרק, כשבכל אחד מהם יש מקרה רצח אחד שלידיה חוקרת, בניסיון להגן על הלקוחות שלה. תעלומות הפשע לא ממש מעיקות, לא מתוחכמות במיוחד, אך לא מטופשות וצפויות. הן בדיוק מה שצריך כדי למסגר את שאר העלילות הנפרשות לאורך כל העונה, כשפענוח הפשע וחייה הפרטיים מעניינים בדיוק באותה מידה.
"החוק על פי לידיה פואט". The Law According to Lidia Poet. 6 פרקים. נטפליקס
יוצרים: גואידו לוקלאנו ודיוויד אורסיני.
שחקנים: מטילדה דה אנגליס (לידיה פואט), אדוארדו סקפטה (ג'אקופו ברבריס), פייר לואיג'י פאסינו (אנריקו פואט), שינייד ת'ורנהיל (מריאנה פואט), תרזה ברבריס (שרה לזארו), שינייד ת'ורנהיל (מריאנה פואט), אלסיה ספינלי (אלברטינה), אלדו אוטוברינו (שופט חוקר), פייטרו באיוקי )פרנצ'סקו פטנה), אנדריאה (דאריו איטה), טוביה דה אנג'ליס (המרקיז דה קלרמון).
