בית המשפט לענייני משפחה בתל אביב אישר את הצוואה האחרונה שהותיר ברוקר עשיר, המנוגדת לצוואה קודמת שהיתה לטובת האלמנה. הגם שסבל מדמנציה בשעת עריכת הצוואה, האישה והבת שנושלו לא הוכיחו כי לא היה כשיר.
ברוקר שהצליח בעסקיו הלך לעולמו בגיל 75 כשהוא נשוי בפרק ב' ואב לארבעה: שלושה בנים מנישואיו הראשונים, ובת מנישואיו השניים.
המנוח, שהיה עתיר נכסים בארץ ובחו"ל, הותיר אחריו שלוש צוואות:
בצוואה משנת 1999 ציווה את כל רכושו לארבעת ילדיו בחלקים שווים.
בצוואה משנת 2018 ציווה את כל רכושו לאשתו (השנייה) תוך שהורה לה לשלם מתוך העיזבון לכל אחד מהבנים 60 אלף דולר בשנה למשך 10 שנים ושלושה מיליון דולר לבת כשתגיע לגיל 30.
בצוואה מ-2019 ציווה המנוח את רכושו אך ורק לשניים מבניו, הבהיר כי אינו מוריש דבר לבן השלישי מסיבות השמורות עמו, ואינו מוריש דבר לאלמנתו ולבתו, מאחר שכל אחת מהן קיבלה ממנו בעודו בחיים מיליוני דולרים.
בין שתי הצוואות האחרונות, האיש מינה את אשתו כמיופת כוח.
האלמנה והבת ביקשו לקיים את הצוואה השנייה, ואילו שניים מהבנים ביקשו לקיים את הצוואה האחרונה.
שני הבנים טענו, כי הצוואה האחרונה משקפת את רצונו החופשי של אביהם המנוח.
האלמנה והבת ביקשו לקיים את הצוואה מ-2018, בטענה שהצוואה האחרונה נעשתה בשעה שהמצווה סבל מדמנציה והיה בלתי כשיר. עוד הן טענו לפסילת הצוואה בשל השפעה בלתי הוגנת מצד אחד הבנים, שהיה לדעתן מעורב בעריכת הצוואה.
לא היתה מחלוקת שהמנוח אובחן כחולה בדמנציה באוקטובר 2018. השאלה שנשאלה היא האם הירידה הקוגנטיבית פגעה בכשירותו לעשות את הצוואה האחרונה, ואת זה האלמנה והבת לא הצליחו להוכיח.
הראיות והעדויות הביאו את השופטת סגלית אופק למסקנה, כי כשירותו של המנוח לעשות צוואה לא נפגמה במועד הרלוונטי ועל כן דחתה את טענת הנשים לפסול את הצוואה מחמת היעדר כשרות. השופטת אופק ציינה, כי הימנעות האלמנה והבת מלעתור למינוי מומחה מטעם בית המשפט להערכת כשירות המנוח, פועלת לחובתן. במקום מומחה הסתפקו השתיים במסמכים רפואיים של רופאה, מומחית בתחום הנוירולוגיה שבדקה את המנוח בחייו, אך הן במסמכים והן בעדות הרופאה בבית המשפט לא היה ממצא על היעדר כשרות.
עוד נקבע, כי הצוואה האחרונה היא פרי רצונו האמיתי של המנוח, שלא היה נתון להשפעה בלתי הוגנת מצד בניו שהתגוררו בחו"ל.
בין היתר התרשמה השופטת שהמנוח הבין את הנסיבות. היא יכולה היתה לעשות זאת לנוכח שיחת טלפון שהציג אחד הבנים עם אביו, מיום 31 בינואר 2019, בה האב סיפר לו על רצונו להתגרש וגם לעשות צוואה חדשה ולנשל בה את אשתו שלדבריו חושבת שהוא "טיפש ועיוור", כמו גם את בתו שקיבלה יותר מ-10 מיליון דולר.
השופטת קבעה כי השיחה נמצאה בהלימה עם רצונותיו של המנוח כפי שהובאו בפני צדדים שלישיים, למשל עדותו המהימנה של העורך דין ווהנוטריון הוותיק שערך את הצוואה האחרונה ונפגש עם המנוח. בעדותו סיפר העורך דין כי המנוח יזם את עריכת הצוואה, עמד על רצונו אודות התוכן שלה, ואף הסביר מדוע בחר לנשל את אשתו ובתו. לדבריו, אשתו עמה היה לו הסכם ממון נטלה ממנו שבעה מיליון דולר וסירבה להחזיר, ואילו לבת הוא העניק כסף ודירה בשווי 10 מיליון דולר בחייו.
השופטת אף התייחסה לטענת הנשים כי לא ייתכן שהמנוח העדיף להוריש לבנו שנמצא בזוגיות עם גבר – "זוגיות שהמנוח התקשה לקבל" לטענתן, במקום ל"בתו האהובה". היא קבעה כי מאחר והן נמנעו מלחקור על כך את העורך דין שערך את הצוואה – אין בטענה זו כדי לסייע להן.
"הדעת נותנת כי הסיבה שנערכה הצוואה אינה נעוצה בהשפעה בלתי הוגנת אלא גמירות דעתו ורצונו לערוך צוואה – לאחר שנתן לבתו רכוש וכספים משמעותיים ולאחר שאשתו לא החזירה כספים שהמנוח סבור כי עליו לקבל בחזרה", סיכמה השופטת אופק, הורתה כאמור על קיום הצוואה האחרונה וחייבה את האישה והבת לשלם לשני הבנים הוצאות משפט בסך 100 אלף שקל.
את התובעים (שני הבנים) ייצג עו"ד רוברט ליכט פטרן.
את הנתבעות (האלמנה והבת) ייצגו עו"ד יהונתן קניר ועו"ד מיכל קניר לובלין.
* הכותבת, עו"ד דפנה לביא, היא עורכת דין לענייני משפחה ומרכזת מדור המשפחה באתר "פוסטה"
