בית המשפט העליון קיבל את ערעור פרקליטות המדינה והרשיע בדעת רוב את עבריין המין עאדל הייב באונס של אישה כבת 82 לפני כשנתיים. בכך הפך העליון החלטה לזכות את הנאשם שהתקבלה פה-אחד על ידי הרכב שופטים של ביהמ"ש המחוזי בנצרת.
כזכור, הייב (44) הואשם באונס ובהפרה של צו פיקוח על עברייני מין שהיה נתון נגדו באותה עת, בשל הרשעתו באונס אישה אחרת. הקשישה שהתלוננה נגדו טענה, כי הייב הציג עצמו כשיפוצניק ואף כג'יגולו שמקיים יחסי מין עם נשים בתשלום. הוא פנה אליה פעמים רבות, יזם שיחות עם תוכן מיני בוטה, חשף בפניה את איבר מינו ולחץ עליה להיפגש עימו, עד שלבסוף הסכימה שיבוא לביתה כדי לבחון עבודת שיפוץ נקודתית. אז, על פי כתב האישום שהוגש נגדו, הייב אנס אותה בכוחניות וגרם לפציעתה.
ביהמ"ש המחוזי בנצרת (השופטים אשר קולה, דני צרפתי ורננה גלפז-מוקדי) העדיף את גרסתו של הייב לפיה יחסי המין עם הקשישה התקיימו בהסכמה וקבע שהקשישה לא העידה באופן "קוהרנטי ועקבי". תשובותיה אינן הגיוניות והיא התחמקה ממתן תשובות לחלק מהשאלות. לכן הייב זוכה מהאונס, הורשע רק בהפרת צו הפיקוח, ונגזרו עליו 11 חודשי מאסר.
באופן חריג, הגישה פרקליטות המדינה ערעור על הזיכוי מעבירת האונס, על אף שמדובר בזיכוי פה-אחד המבוסס על ממצאי עובדה ומהימנות עדים. במקרים כאלה ערכאת הערעור נוטה שלא להתערב. בערעור נטען בעיקר, כי הייב הציג גרסאות שונות, שחלקן נשמעו לראשונה רק בעדותו בביהמ"ש, וזאת מול תלונתה וגרסתה העקבית של הקשישה. משום כך, גרסו מהערערים, היה מקום להעדיף את גרסתה.
מ"מ נשיא ביהמ"ש העליון, השופט יצחק עמית, שאליו הצטרפה השופטת דפנה ברק-ארז, דחה ראשית את הטענה העקרונית שזיכוי פה-אחד, כשלעצמו, מקים ספק סביר שמצדיק את דחיית הערעור, וקבע ש"הספק הסביר מצריך אחיזה סבירה בחומר הראיות, שאם לא כן, גם דעת מיעוט מזכה של אחד משופטי ההרכב תיחשב כמקימה ספק סביר".
בפסק הדין הודגש, כי בתי המשפט הכירו בכך שהתנהגותם של נפגעי עבירות מין אינה ניתנת תמיד להימדד באמות מידה רציונאליות למתבונן מן החוץ, אך למרות זאת המחוזי ביסס את מסקנותיו על כללי היגיון ואף התבסס במידה רבה על הנחות ביחס למה ש"הגיוני" או "לא הגיוני" לצפות מהתנהגותה של נפגעת עבירות מין.
השופט עמית גם נסמך על ההלכה המשפטית אודות "המובלעת הראייתית" הייחודית לנפגעות עבירות מין, שלפיה בין היתר אין מדקדקים בסתירות ובאי-דיוקים בגרסאותיהן. הוא דחה את קביעת המחוזי, כי גרסת המתלוננת לא היתה עקבית וקבע כי "המתלוננת לא סטתה מגרסתה הראשונה שנגבתה ממנה עודנה דואבת בבית החולים, לא בהודעות שנגבו ממנה ולא בעדותה בבית המשפט".
מ"מ נשיא העליון הדגיש שבשום מקום בעדותה או בשיחותיהם המוקלטות – אין כל ראייה לכך שהיא הסכימה לקיים יחסים עם הייב.
ביהמ"ש קיבל את טענת המדינה כי המחוזי "שגה לא אחת ביישום 'המובלעת הראייתית', ודומה כי חלק מההיסקים והמסקנות שלו בהקשר זה לוקים בהכללות". השופט עמית הוסיף, כי "אל מול עדותה של המתלוננת והראיה האובייקטיבית בדמות הפגיעה הפיזית שנגרמה לה, היה מקום לבחון את גרסתו של הייב, מה שלא נעשה ע"י בית משפט קמא, שהתעלם מגרסאותיו השקריות והתמוהות".
השופט יחיאל כשר, בדעת מיעוט, סבר שיש לדחות את הערעור, בין היתר משום שכאשר המדינה מערערת על זיכוי בעבירות מין שנומק בהתרשמות מהעדים, ביהמ"ש יתערב וירשיע "רק במקרים נדירים ויוצאי דופן, בהם סבורה ערכאת הערעור כי נפלו בהכרעת הדין טעויות עובדתיות מהותיות שאין עניינן בהתרשמותה של הערכאה הדיונית מהעדויות שנשמעו בפניה ואשר אם לא היו נופלות, חזקה שעמדתה של הערכאה הדיונית עצמה הייתה אחרת".
כשר ציין, כי גם אם היה מסכים לכל קביעותיו של השופט עמית באשר לטעויות שנפלו בהכרעת הדין של המחוזי (והוא מסכים רק עם חלקן), "אין בכך די כדי להתגבר על התרשמותו של המחוזי מהעדויות בפניו".
התיק נוהל בביהמ"ש המחוזי ע"י עו"ד אלינה קאפמן מפרקליטות מחוז צפון. הערעור הוגש ע"י מנהלת המחלקה הפלילית בפרקליטות המדינה, עו"ד רחל מטר, ועו"ד סיגל בלום ממחלקתה, שאף ניהלה את התיק בערעור.
