מחדל משטרתי וסיפור קפקאי ומקומם מאוד בנתניה:
אישה אשר שכרה דירה הושלכה הלכה למעשה לרחוב, מאחר שבעל הדירה טען ל"הפרת חוזה". בהמשך לטענותיו הוא פרץ לביתה, רוקן אותו מתכולתו והחליף את מנעול הבית.
האישה ושתי בנותיה, נערות בנות 13.5 ו-15 נותרו ללא קורת גג, וחרף פניותיהן למשטרה לא נשלחה ניידת, ולמעשה המשטרה עמדה מנגד ולא סייעה להן מול בעל הבית הכוחני.
בימים האחרונים הרשיע בית משפט השלום בנתניה את בעל הדירה, עורך דין כבן 70 (29 אוקטובר).
הנאשם, נמרוד עובדיה, הוא גם פסיכולוג בהכשרתו (אם כי ללא מומחיות).
לעובדיה – שני בנייני מגורים הבנויים אחד בסמוך לשני בנתניה, ואת הדירות בבניינים הוא משכיר לאנשים שונים.
כפי שנטען בכתב האישום נגדו, ביוני 2020, בתקופת הקורונה, בעיצומה של תקופת חוזה השכירות של האישה ד' (40), אם חד הורית שהתגוררה במקום עם שתי בנותיה (13.5 ו-15 במועד האירוע), התגלע בין האישה למשכיר עובדיה סכסוך. לטענתו הדבר גבל בהפרת החוזה.
בבוקר ה-11 ביוני, כאשר האם ובנותיה יצאו מהבית, הוא פרץ את דלת הדירה שבה התגוררה השוכרת בעזרת פועלים שהביא עמו, הוציא את רכושן של האם והבנות והחליף את המנעול.
בנותיה של השוכרת גילו את הפריצה כשחזרו מבית הספר ומצאו את עצמן חסרות גישה לביתן – אז הזעיקו את אימן.
כאשר ניסתה האם להיכנס לבניין, נתקל בה הנאשם, הוא ניסה למנוע את כניסתה ואף היכה אותה. בתה בת ה-13 ניסתה להגן עליה, אך גם היא הותקפה.
רק לאחר הגעת שוטר למקום הצליחו השתיים להיכנס לבניין, אך מרבית רכושן לא הושב להן.
לדברי המתלוננת, היא חייגה למוקד 100 של המשטרה בזמן אמת, עוד בטרם הגיעה לדירה, אך לא זכתה ליחס ראוי.
נגד הנאשם הובאו מספר ראיות בתיק, ביניהן:
עדויות האישה ובנותיה;
דו"ח השוטר שהגיע לזירת האירוע;
סרטוני מצלמות גוף,
מוצגים ועוד.
הנאשם עובדיה העיד להגנתו והביא עד שלדבריו נכח עמו באותה השעה במקום.
כמו כן העידו גם בתו ורעייתו של הנאשם והוא עצמו הביא מוצגים התומכים בעדותו לכאורה.
עובדיה לא הכחיש את הסיפור, אלא רק פרטים מסויימים מתוכו.
הוא ציין כי עד האירוע, יחסיו עם האם והבנות היה נפלא. "החלפתי את מנעול הדלת. אמרתי להן שאני מפנה אותן", אמר.
לטענת באי כוח הנאשם, עו"ד ברוך גבריאל ועו"ד ניצן שי, הנאשם שלח למתלוננת מכתבי התראה בטרם הפעולה.
כמו כן, כפר עובדיה בטענה כי המתין למתלוננת. לדברי סניגוריו, הוא שהה בבניין כדי "להראות את הדירה לאדם אחר ופגש בה במקרה. המתלוננת נחקרה כחשודה. הוא לא נגע בה".
אחת הילדות העידה במשטרה וסיפרה: "אני ואחותי חזרנו מבית הספר, היינו על 10 אחוז בטלפון. בלי מים בתיקים, בעצם עולות במדרגות ואנחנו מנסות לפתוח את הדלת, הדלת פרוצה, יש סימנים שהדלת נפרצה… ניסינו לפתוח עם המפתח, אבל המפתח לא הסתובב בדלת. הדבר היחיד שאנחנו רוצות לעשות עכשיו היה לאכול, לשתות, לנוח… התקשרנו לאמא, אמא אומרת מה קורה אנחנו מספרות לה מה שהולך שאנחנו לא מצליחות להיכנס הביתה. היא שאלה מה קרה, אמרנו שהדלת נפרצה איפה שהמנעול. אחרי זה היא אומרת להתקשר למשטרה ולחזור אליה. התקשרנו למשטרה, הם אמרו שאנו קטינות ואי אפשר לטפל בזה וחייב את אמא…".
בית המשפט קבע כי עדויותיהן של הבנות אותנטיות, מרובדות בפרטים, מלוות בתחושות מזמן אמת – עייפות, צמא, תסכול מהסיטואציה. "הן הסבירו כיצד הסיקו שביתן נפרץ ושהמנעול הוחלף, מסקנה שהתבררה בהמשך כמדויקת", כתב השופט גיא אבנון בהכרעת הדין.
ואולם, היו עוד סתירות בין גרסת המתלוננות לנאשם. כך למשל, תיאר עובדיה כי הביא אדם, שוכר פוטנציאלי, לראות את הדירה של האם באותו היום. מאידך, בנותיה מספרות כי אותו אדם היה זה שניסה למנוע מהן להיכנס לבניין במועד האירוע. האם העידה כי נלחמה בו ולבסוף הצליחה להיכנס לבניין.
במהלך הדיונים בתיק, נחקרה האם בחקירה נגדית ממושכת, במסגרתה התאפשר לבית המשפט להתרשם ממנה גם כשעורכי דינו של הנאשם הקשו עליה. "ניכרו במתלוננת כעסה הרב על הנאשם, ורצונה להיפרע ממנו בגין הנזק והסבל שגרם לה ולבנותיה", ציין השופט אבנון. "התרשמתי מהמתלוננת כאישה חזקה, אסרטיבית, האומרת את אשר על ליבה".
ב"כ הנאשם ניסו להצביע על קשיים במהימנותה של המתלוננת, תוך השוואה בין עדותה לפני כן להודעותיה במשטרה ולעדויותיהן והודעותיהן של בנותיה. עם זאת, השופט לא התרשם: "עדותה של המתלוננת ישירה, עקבית, ממוקדת, החל בפניותיה למוקד 100, עבור בהודעותיה במשטרה וכלה בעדותה לפניי. התרשמתי כי המתלוננת תיארה לפניי את האירועים מזיכרונה, כפי שחוותה אותם בחושיה, וניכר כי אלו הותירו בה טראומה בל תימחה, ונחרתו עמוק בזיכרונה. אמנם, כטיבו של הזיכרון האנושי, ניתן לעולם למצוא פערים מינוריים כאלה ואחרים באופן בו התנסחה המתלוננת בהזדמנויות השונות, אך הבדלים אלו שוליים".
הבת הגדולה מ' חוותה את האירוע מנקודת מבט שונה מאלו של אמה ואחותה. כמי שעמדה מעט מאחוריהן, ולא הייתה מעורבת באופן פיזי באירועי האלימות. "היא צפתה במתרחש", כתב השופט, "וכעולה מעדותה (שמתיישבת עם אלו של המתלוננת ו-ל.א.), מצאה עצמה חסרת יכולת להגיב. התרשמתי מאוד לטובה מעדותה של מ', וסבורני כי דווקא בשל מידת מעורבותה הנמוכה יחסית באירוע, יכולה הייתה להתרשם באופן מדויק מחלקם של המעורבים השונים. אף היא, בדומה לאחותה, לא ניסתה להעצים את חומרת האירועים".
המשטרה לא הגנה על הנפגעת
השופט סתר בהכרעת הדין שלל טיעונים שהעלה עובדיה במהלך התנהלות התיק, כמו למשל שהמתלוננת "ארבה לו כמו חיית טרף" ותכננה לפגוע בו, או כי קיבל גיבוי משוטר קהילתי לגבי הפינוי מהדירה – אך לא יכול היה להביא אותו לעדות מבלי שהסביר מדוע. כמו כן, כאשר נדרש להסביר מדוע הבנות מנסות "להעליל עליו עלילות", כתב השופט כי – "הסבריו עולים כדי עלבון לאינטליגנציה, ונדחים מאליהם… מצאתי את עדותו של הנאשם מתפתחת, בלתי עקבית, ונעדרת תימוכין נדרשים, אף כאלו שיכול להמציא (ושומה היה עליו להמציא) – הן בשלב החקירה והן בשלב ניהול המשפט".
בסיכומו של דבר, חתם השופט את הדברים ואמר: "הנאשם הודה כי פרץ לדירה, הוציא מהדירה את רכושה של המתלוננת ואף שלח לה דרישה לדמי נזק". האישה אף נדרשה לשלם הוצאות אחסון על רכושה ועלות הובלתו, לאחר שהוצא מהדירה.
"אסור לנאשם להיכנס לביתה של המתלוננת ללא רשות והדרך היחידה לבצע זאת היא דרך בית המשפט", כתב השופט ולא סיים את הכרעת הדין לפני שהתייחס להתנהלותה של משטרת ישראל באירוע. "הן בשלב שקדם לתקיפתן של המתלוננת ובנותיה, והן לאחריו… הנאשם השתלט על ביתן של המתלוננת ובנותיה, גירש אותן, העלים מהמקום את כל רכושן ותפס בכוח חזקה במקום. המתלוננת, במצוקתה, פנתה מייד לגורם היחיד שיכול – וחייב – לסייע בהשבת המצב לקדמותו. למרבה הצער והפליאה, המשטרה לא מילאה את תפקידה, לא הגנה על נפגעות העבירה ולא סייעה להן. המשטרה סירבה להגיע לביתה של המתלוננת כדי להגן על קניינה – ביתה ורכושה. במקום זאת, התבקשה המתלוננת להגיע לתחנת המשטרה כדי להגיש תלונה. עבריין משתלט בכוח על בית מגורים, והמשטרה לא טורחת לשלוח שוטר למקום – בלתי נתפס. אפילו לאחר שהמתלוננת מסרה את תלונתה במשטרה והבהירה כי הנאשם הותירהּ עם בנותיה מחוץ לביתן, לא עשתה המשטרה דבר….
"רק בהמשך היום, לאחר שנודע למשטרה אודות אירוע האלימות, נשלח סייר למקום. ברם, אפילו בשלב זה, כשהובהר מעבר לכל ספק כי הנאשם לא רק גירש את המתלוננת ובנותיה מביתן, אלא אף נטל את רכושן, לא סייעה המשטרה, לא אכפה עליו להשיב את הרכוש והותירה את קורבנות העבירה כשהן חסרות כל, ולמעשה נעדרות יכולת להמשיך ולהתגורר בביתן".
נוכח הכשלים שנפלו בהתנהלותה של המשטרה לדבריו, הורה השופט אבנון להעביר את העתק הכרעת הדין לעיונו של מפקד מחוז מרכז, על מנת שיפעל לעריכת תחקיר מעמיק.
בהתאם לכך ובסופו של דבר, הרשיע בית המשפט את הנאשם עובדיה בעבירות של הסגת גבול, תקיפת קטין וגרימת חבלה, ותקיפה סתם. הטיעונים לעונש צפויים בחודש דצמבר 2024.
ממשטרת ישראל נמסר בתגובה לביקורת החריפה בפסק הדין: "לאור העובדה כי הדירה נשוא הסכסוך היא בבעלותו של הנאשם, סברה התביעה מלכתחילה כי העבירה המתאימה ביותר היא עבירה של הסגת גבול לדירה ולא התפרצות לדירה. בסופו של יום הנאשם הורשע בבית המשפט בעבירת הסגת הגבול לצד עבירות נוספות".
