ביום שדיברתי עם אייל בלחסן (52), הבמאי והתסריטאי של הסרט "הקרב על משטרת שדרות" אשר שודר ב"כאן 11", דווח על פיגוע ליד בסיס המודיעין בגלילות, שבו נהרג אדם אחד ו-36 נפצעו, מתוכם שישה באורח קשה.
בנוסף, הותרו לפרסום שמותיהם של חמישה חיילים שנהרגו בלבנון, ונערך טקס זיכרון לאומי למלחמת ה-7 באוקטובר בהר הרצל.
עוד הוכחה ניצחת שהמלחמה הארוכה ביותר בתולדות המדינה, שעדיין לא מצאו לה שם הולם, עדיין כאן ולא מראה סימנים שהיא מתכוונת להגיע לקיצה בעתיד הנראה באופק.
"לצערי אנחנו מתבשרים כל יום על בשורות רעות מאוד", אמר לי בלחסן, "ואנחנו חיים ממהדורה למהדורה. לכולנו יש ילדים וכולנו בתוך הקלחת הזאת. כשאתה עושה סרט כמו 'הקרב על משטרת שדרות', יש לך נדודי שינה.
"אני תמיד טוען שיש ממד של שליחות בעשייה דוקומנטרית", ממשיך בלחסן בשטף, "אבל דבר כזה? מי חשב שאנחנו אי פעם נעסוק באירועים מהסוג הזה וננציח אותם? יש חשיבות בהנצחה של אירועים קרוב לזמן התרחשותם, כלומר לא בפרספקטיבה של זמן. אני מניח שיום אחד תהיה גם פרספקטיבה. מלחמת יום כיפור היתה ב-1973, ועדיין עושים עליה סרטים, אז אין לי מושג כמה שנים קדימה עוד יעשו סרטים על מלחמת ה-7 באוקטובר, ואין סיפור על המלחמה הזאת שהוא לא משוגע ומטורף, שאתה לא מאמין כשאתה שומע אותו. אף תסריטאי בעולם לא היה כותב לעולם תסריט כמו מלחמת ה-7 באוקטובר. המציאות כאן תמיד עולה על כל דמיון".
מדוע בחרת לעשות סרט דווקא על הקרב על משטרת שדרות?
"דוד מנדיל, המפיק של 'מובי פלוס' ומנהלת התחום הדוקומנטרי דנה לרנר פנו אלי, משהו בסיפור הזה תפס אותם חזק. דוד התקשר אליי ושאל מה דעתי שנעשה סרט על הקרב על משטרת שדרות. רציתי לעשות את זה כי שוטרים הם תמיד סוג של אנדרדוג, ופתאום – בעקבות מה שקרה ב-7 באוקטובר, זה היה מזווית שאף פעם לא חשבנו שנצלם ונתעד.
"נרתמתי למשימה עם התסריטאי נועם שיזף, הצלם עודד קירמה, העורך בועז ליאון וכל הצוות של מובי פלוס. התחלנו לעבוד על הסרט שלושה שבועות אחרי ה-7 באוקטובר".
זה סרט דוקו שנראה יותר כמו כתבת חדשות ארוכה.
"נכון. הדוקו התערבב בניוז. אבל יש לזה חשיבות עליונה, כי זה נרטיבים שחשוב היה לתעד כשהכל עדיין טרי. אני מניח שבשנים הקרובות יעשו עוד דברים, ותהיה ועדת חקירה, וכולם חשובים. אני גם מאוד גאה בתאגיד השידור הציבורי, שקפץ על הדבר הזה, וכמו שידור ציבורי אחראי וממלכתי, ביקש מכל היוצרים להיות בכל המקומות של ה-7 באוקטובר: בנובה, בכל קיבוצי העוטף, בשדרות, באופקים ובכל אירוע.
"אין מקום אחד, או גיבור אחד, שהתאגיד לא שם עליו את הספוט וזאת המשמעות האמיתית של שידור ציבורי. אני מסתובב המון בפריפריה, והציבור מעריך ומוקיר ומבין את החשיבות העליונה של התאגיד. ומה שראינו בשנה האחרונה מעלה את חשיבותו עוד ועוד ועוד למקומות שבהם אנשים מבינים שבלי תאגיד שידור ציבורי, יהיה קשה מאוד לקיים עיתונות ודוקומנטציה בישראל. ואני מאוד גאה שאנחנו חלק מהזיכרון הזה".
עברתי על הרזומה שלך ובין סרטיך, יצרת גם את "לוד: בין ייאוש לתקווה" ו"צדק צדק תרדוף" על בית משפט קהילתי שמשקם עבריינים. אפשר להגיד ש"הקרב על משטרת שדרות" נפל לך כמו כפפה ליד?
"לא כמו כפפה ליד, אבל באזורים שלי. אני אוהב להתעסק בפריפריה גיאוגרפית וחברתית, בשכבות החלשות, באנדרדוגז. זה ממש קרא לי לעשות את הסרט הזה. הרגשתי חיבור מידי. דוקומנטציה טובה צריכה להיות ברחובות".
משדרות נפתחה הרעה
הסרט נפתח בציטוט של רפ"ק מאלי שושנה, מפקדת תחנת שדרות: "אני אוהבת את פרח הלוטוס, שיש לו כמה צבעים, ביניהם הכחול, עליו כתוב שהרוח מנצחת את החוכמה. הם חשבו שהם יבואו ויכבשו את תחנת שדרות וייצאו משם למסע של רצח והרג של תושבי שדרות והחוצה. רוח הקרב והלחימה של השוטרים שלי לא נתנה להם לעשות את זה".
אפשר להגיד שהציטוט הזה הוא המוטו של הסרט?
"כן. בהחלט", מאשר מיד בלחסן, "אנחנו רגילים לדבר על לחימה במושגים של צבא ולא במושגים של משטרה, הממונה על שמירת החוק, וכמובן שיש לה אירועים משימתיים ברמה גבוהה, אבל לא אירוע מהסוג הזה. והשוטרים הם הגיבורים והם אלה שקפצו אל האש והם אלה שהגנו על התושבים בגופם והפוינט-אוף-ויו של הסרט, זה הפוינט-אוף-ויו שלהם".
תמונת הטנדר הלבן שבו יושבים לוחמי הנוח'בה בשדרות ששודרה בכל הרשתות על הבוקר של ה-7 באוקטובר הבהירה לכל אדם בישראל את תמונת המלחמה האמיתית.
אפשר להגיד שמשדרות נפתחה הרעה?
"לגמרי. הסרט שלי נוגע בתמונות הראשונות שכל עם ישראל ראה בבוקר ה-7 באוקטובר. בסיפתח. רוב האנשים נתקלו בתמונות האלה. אגב, זאת התמונה הראשונה שאני ראיתי ב-7 באוקטובר. אחר כך הגיעו חדשות רעות מאוד מכל יישובי העוטף, מהנובה. אבל התמונה הזאת נחקקה בתודעה הישראלית.
"כשאנשים ראו את התמונות האלה, הם סירבו להאמין שזה אכן קורה. אתה מנסה להעביר תחנה ולהגיד לעצמך, אולי זה לא קורה ואולי זה יעבור. יש קטע בסרט שבו הבן של נצ"מ שמעון פורטל מראה לו את התמונות האלה והוא אומר לבן שלו שזה פייק ניוז. אי אפשר להעלות על הדעת תסריט אימים כזה. זה כמו מה שקרה באסון התאומים. אתה רואה תמונה ואתה לא מאמין למראה עיניך".
היום שבו נפלו השמים.
"בדיוק, ואנחנו עדין בתוך הסיטואציה. עוד לא יצאנו ממנה. כל יום אנחנו סופרים את מתינו: יישובי הצפון, חטופים וחטופות שלא חזרו. ייקח לנו עוד שנים רבות לעכל את האירועים האלה".
שוטרי משטרת שדרות הם לא לוחמים. מדובר בשוטרי מקוף. הם לא אמורים להילחם מול מחבלים חמושים מכף רגל עד ראש. שום דבר לא הכין אותם למה שקרה להם.
"למיטב הלוחמים זה בא בהפתעה, אז קל וחומר לשוטרים קהילתיים שנועדו לתת שירות, שמתעסקים בדיילי לייף. ביומיום של שוטר. רוב השוטרים בישראל לא נתקלים כל יום, לא יורים כל יום ולא נכנסים לקרבות כל יום. רוב השוטרים, למעט אלה ששייכים ליחידות המיוחדות, הם לא שוטרים שנאלצים להתמודד ביומיום עם קרב יריות. בטח לא בקרבות פנים מול פנים ועוד בדציבלים ועוצמות כאלה, מול עשרות מחבלים שפושטים על עיר".
אפשר להגיד שמחבלי הנוח'בה כבשו למעשה את משטרת שדרות.
"בוודאי, אבל זה יצור כלאיים, כי הם לא הצליחו באמת לכבוש את התחנה ולא הצליחו לרצוח את כל השוטרים. לשמחתנו, חלק מהשוטרים שהיו על הגג ניצלו. לצערנו הרב והעמוק, עשרה שוטרים נפלו בתוך התחנה ומחוצה לה. כולם גיבורים, גם אלה שעל הגג וגם אלה שקפצו לתחנה ונלחמו במרחב התחנה. אני חושב שהמטרה של המחבלים היתה לכבוש את תחנת המשטרה ולהמשיך הלאה לכבוש את כל שדרות".
אתה מעריך שזאת היתה התוכנית המקורית של החמאס?
"כל הסימנים מראים שהם התכוונו לכבוש את התחנה כמשהו שנראה מתוכנן מראש. לא במקרה הם נסעו גם לאופקים וניסו לכבוש את התחנה גם שם. אני יודע שיש אינדיקציות שמסתמכות על זה, אבל עד שלא תהיה ועדת חקירה ממלכתית – לא נדע.
"אתה צריך להבין, תחנת משטרה זה סמל שלטון. בתחנת המשטרה אתה מנטרל את השוטרים ואז הולך לעשות בעיר מה שאתה רוצה. וזה הכל עניין של דקות. אבל לא היה רגע שבו המחבלים לא התמודדו עם שוטרים, גם על הגג, גם מחוץ למבנה התחנה. ההגעה המהירה של השוטרים למקום, התעוזה והגבורה של השוטרים על הגג, שילוב של כל זה, עצר אותם מלכבוש את התחנה ואחר כך לעשות מה שהם רוצים. אמנם התחנה ספגה מכה מאוד קשה, אבל בעזרת השוטרים שהגיעו, בשילוב השוטרים על הגג, היא לא נכבשה. מאותו זמן התחיל אותו סיר לחץ של להציל את השוטרים על הגג ולחסל את כל המחבלים".
גבורה מטורפת של שוטרים ואזרחים
מה שקרה למשטרת שדרות ב-7 באוקטובר היווה תמונת מראה לכל מה שקרה לכל יישובי העוטף, לחוגגים בפסטיבל נובה ולבסיסי אוגדת עזה: נתפסו עם התחתונים למטה, עיוורון מוחלט בכל שדרת הפיקוד של צה"ל, לא הגיע סיוע במשך המון זמן לניצולים שחשו תחושת הפקרה, חוסר אונים, אובדן עשתונות, כאוס טוטאלי, ויתרון מספרי ביחסי הכוחות לחמאס מול כוחותינו.
"מול הגבורה המטורפת של האזרחים והשוטרים שקפצו אל האש", משסע אותי בלחסן, "יש לא מעט אנשים במרכז ובדרום הקרוב לתל אביב, ששמעו שיש אירועים בתחנת המשטרה בפרט ובעוטף בכלל, ופשוט קפצו אל האש. 'הקרב על משטרת שדרות' זה המחדל הגדול של ה-7 באוקטובר, מול הגבורה המטורפת של השוטרים והאזרחים".
הסרט שלך לא עושה האדרה לשוטרים. אתה מציג מצג מדכא ומביא ציטוטים קשים ביותר של השוטרים שנותרו בתחנה חסרי אונים והתחננו על נפשם שיבואו להציל אותם.
"אני מתעד את האירועים ולא נותן ציונים לאף אחד. אבל אם תוקם ועדת חקירה ממלכתית, עוד ידובר רבות על המחדל. שדרות, עיר של 36 אלף תושבים, היא בתחום הגנת הצבא, והצבא באותו יום נלחם על חייו. גם המשטרה נלחמה בפול יכולת על חייה, אבל גם על חיי התושבים. בקרבות בלימה, כמו בקרבות בלימה, הופתענו. אין על זה מחלוקת. אבל התגובה היתה של גבורה.
"זה לא רק היה בשדרות. זה היה ביכיני, בניר-עם, בחץ שחור ובאופקים. רוב השוטרים קפצו אל האש ועשו כל מה שהם יכולים. בוא לא נשכח, המחבלים היו מצוידים ומחומשים מכף רגל ועד ראש: קלאצ'ים, טילי אר.פי.ג'י, רימונים ומטענים, וגם עם מנות קרב, כלומר הם התארגנו לשהות ארוכה. אין מה לעשות, הופתענו בגדול. כל המדינה הופתעה. הצבא בטח הופתע. גם השוטרים. פתאום מחבלים בשדרות. לא חדירה של חולייה קטנה. זה אלפי מחבלים שצובאים על הגדרות. כולם מבינים היום שהחמאס לפני המלחמה, היה צבא ולא רק ארגון טרור, אלא ארגון טרור שתפח לממדים מאד גדולים, היה לו המון שנים להתאמן והוא התאמן בדיוק ליום הזה".
אש תופת, רימונים ומטענים
בקומוניקט של "כאן 11" נכתב: "'הקרב על משטרת שדרות' מציג סיפור בלתי נתפס של כישלון מערכתי לצד רעות, גבורה, הפקרה והקרבה".
ברגע שרואים שופלים מגרדים את קירות התחנה וטנק יורה פגזים על תחנת משטרה שהיא סמל שלטון וסמל מדינה, עד שהוא מחריב אותה לחלוטין, יש צופים שיכולים להגיע למסקנה הבלתי נמנעת שבשורה התחתונה מדובר בכישלון.
האם מדובר בקרב הרואי או בכישלון מהדהד?
"צריך להבדיל בין המחדל הכללי לגבורה האנושית הפרטית של השוטרים והלוחמים. אין בן אדם אחד במדינה שלא יגיד לך שהיה כאן מחדל. אני לא צריך לקרוא לזה כישלון. ברור שהיה כאן כישלון. אין כאן שאלה. ב-7 באוקטובר כוחות הביטחון לא עמדו במשימה. ועדת החקירה, לא אני, תקבע למה היה דילול כוחות בדרום. אבל הדבר הכי משמעותי זה גבורת הפרט. אני יודע על חיילים במילואים ששמעו שיש בשדרות אירועים דרמטיים, לקחו את הנשק האישי ונסעו דרומה לכיוון תחנת שדרות, כדי להיתקל במחבלים, לחסל אותם, ולסייע למשטרה ולאזרחים. ויש לא מעט אנשים כאלה, שוטרים ואזרחים, שלכל אחד מהם מגיע פרס על אומץ הלב והגבורה. לא היינו זקוקים לגבורת הלוחמים, השוטרים והאזרחים, אם כוחות הביטחון היו ערוכים. אז כן, באופן כללי היה כאן מחדל".
לפי דעתך היה צריך להחריב את תחנת המשטרה עד היסוד? זה אשכרה תמות נפשי עם פלישתים.
"תשמע, אלה שיקולים מבצעיים בתוך שטח לחימה. יש מפקדים בשטח שקבלו החלטות וצריך לתת להם את כל הגיבוי וכל הכוח, כי הם קיבלו החלטות לא פשוטות. אף אחד לא היה רוצה להיות בנעליים שלהם ולקבל החלטות כאלה. אבל במאזן של עלות תועלת, נצטרך לראות את זה בפרספקטיבה של שנים.
"תאר לך שהמחבלים היו בורחים מתוך המבנה, והיה חשש שהם יגיעו לבתים של אזרחים וימשיכו לבצע טבח? במצב כזה הברירה בין להרוס לבין להמשיך את הלחימה היא ברירה מאוד קלה. זה שהימ"מ לא הצליחו לכבוש את התחנה זאת עובדה, אבל כן הצליחו לחלץ תחת אש חלק מהשוטרים מהגג באמצעות הסל של הכבאית. לוחמי הימ"מ הם גיבורים. הם נכנסו למבנה וחטפו אש תופת ורימונים ומטענים ולא ויתרו, למרות שהם ספגו אבדות ופצועים והמשיכו, חתרו למגע, עד שהם הגיעו לגג. בדרך הם חיסלו לא מעט מחבלים בקרבות פנים מול פנים".
מדוע השתמשת בסרט במודלים מוקטנים של התחנה?
"בניגוד לסרטים אחרים שיש מבנה, כאן לא היה מבנה. הוא נהרס עד היסוד. אז בנינו מודלים היפר-ריאליסטיים יחד עם גל מוג'ה – היועץ הוויזואלי של הסרט, יעל קומורובסקי, גיא בן דרור ושי אהרון, שבנו מודל מדהים ששטחו 2.4 על 1.2 מ"ר ובנייתו נמשכה כשבעה שבועות. השוטרים שראו את המודל היו בשוק, כי זה הפתיע אותם. אני מאמין שהמודל הזה ימצא את מקומו בתאגיד השידור וינציח את התחנה הזאת לנצח".
בכתבת חדשות ששודרה בכאן 11, ניצב אמיר כהן, מפקד מחוז הדרום, אמר: "משטרת ישראל הפכה בשנייה אחת ממשטרה קהילתית, שרותית, ציבורית, לצבא קומנדו". הוא לא הגזים קצת?
"באירועי ה-7 באוקטובר אין דבר כזה הגזמה. במהלך העבודה הדוקומנטרית שלי, ביקרתי לא מעט את המשטרה ורוב הפעמים בצדק. אבל הפעם, בכל הקשור למלחמה של השוטרים בעוטף, רובם קפצו אל האש. היה שוטר אחד שאמר לי: 'אנחנו מורגלים בזה. יש אלימות במשפחה – אנחנו קופצים. יש שריפה – אנחנו קופצים. יש פריצה – אנחנו קופצים'.
"שוטר מורגל לקפוץ לתוך האש. אבל הפעם זה היה באלף דרגות יותר ממה שחשבנו, והפעם מגיע להם שאפו. חשוב מאד שהמשטרה תקבל גם פידבקים חיוביים כשמגיע להם.
תוך כדי הראיון, בלחסן מבקש להקפיד ולציין את שמות עשרת הנופלים בקרב, "כי לצערנו הרב הם לא יכולים להשמיע את קולם. כל אחד מהם גיבור אמיתי וחשוב שהסרט יספר גם את הסיפור של אלה שלצערנו לא שרדו".
מרטין קוזמיצקס ז"ל
שמואל סמצ'או גולימה ז"ל
מור שקורי ז"ל
ירון מוריס דיין ז"ל
אליהו מיכאל הרוש ז"ל
אדיר (יעו) שלמה ז"ל
דניס בללקי ז"ל
אלכסיי שמקלוב ז"ל
דוד בן דיין ז"ל
ומאיר אברג'יל ז"ל.
לאחר מכן הוא מבקש כמובן להזכיר את "השוטרים הגיבורים שנלחמו על התחנה, שהם גיבורי הסרט" (ראו בסוף הכתבה).
קצב משוגע
כמה זמן עבדת על הסרט?
"בקצב משוגע. בגלל אירועי השנה, היה חשוב לתעד את הדברים כמה שיותר מהר. ההרגשה הראשונית כשהגעתי לשם היתה כאילו הגעתי לצ'רנוביל. הרגשה נוראה. לבי עם התושבים המדהימים שחוו את ה-7 באוקטובר, שילמו וישלמו מחיר נפשי ופיזי כבד עוד הרבה שנים קדימה. תוך כדי הצילומים חווינו צבע אדום. זאת חוויה מאוד מפוקפקת ומקפיאת דם".
סיפור הקרב על משטרת שדרות נטחן די הרבה בתקשורת מאז שהמלחמה פרצה. מה הסרט שלך מחדש בעצם בנוסף למה שאנחנו כבר יודעים?
"קודם כל יש חשיבות לסרט שיש בו התחלה, אמצע וסוף. חשיבותו של הסרט הוא בעצם קיומו. אני מניח שיש בו עדויות חדשות שנחשפות, חומרי ארכיון שלא נראו. שום סרט או כתבה לא יספיקו כדי לתאר את האירועים של ה-7 באוקטובר. יש מקום לכל היצירות וכל יצירה מחדשת ומוסיפה עוד פרטים שלא ידעת.
"במסגרת התחקיר על הסרט קראתי, ראיתי וצפיתי בכל מה שנעשה על הקרב על משטרת שדרות, ומכל מלמדיי השכלתי. מכל יוצר ועיתונאי שמעתי עוד פרט ועוד רעיון. זאת חשיבות עליונה. זה צו השעה של כל הדוקומנטריסטים והעיתונאים כדי להנציח את האירועים האלה, ושום כתבה לא מורידה מכתבה אחרת ושום סרט לא מוריד מסרט אחר. נהפוך הוא. זה רק תורם להבנת האירועים יותר לעומק ויש לזה חשיבות עליונה.
"אני לא יודע אם יש משהו ביצירות הדוקומנטריות שנוצרו עד ה-7 באוקטובר, שיש להם חשיבות כזאת גדולה כמו החשיבות של מה שנוצר בשנה האחרונה. כולם, כולם, כולם, עשו עבודה מדהימה, זה כל הזמן מהדהד וכל הזמן מתפרסמים סיפורים חדשים. אין אבן שאתה לא מרים ולא מגלה סיפורי גבורה".
העבודה על הסרט השפיעה עליך גם באופן אישי?
"בוודאי, אין שאלה. כולנו, כל הצוות, עדיין מעכלים את מה שקרה. רצנו כמו משוגעים כדי לסיים את זה בזמן הזה ויעלה לשידור. מצד אחד זאת זכות גדולה לשמוע ולתעד את האנשים האלה. מצד שני, העדויות קשות מאוד וייקח עוד שנים לעכל את זה. אנחנו כלום. אנחנו רק שמענו. האנשים האלה השתתפו והם הגיבורים האמיתיים. בתוך כל הקלחת, שכחנו איזה אנשים נפלאים יש במדינה הזאת. האבק עדין לא התפזר ואנחנו עדין בערפל הקרב".
הגיבורים
