גבר שהלך לעולמו ב-2018 הותיר אחריו צוואה במסגרתה הוריש את כל רכושו לעבריינית שהורשעה בסדרה ארוכה של אישומים בעבירות של עושק וקבלת דבר במרמה בנסיבות מחמירות ובעבירות נוספות כלפי קשישים עריריים וחסרי ישע. בגזר הדין שניתן נגדה בשנת 2009, קבע ביהמ"ש השלום: היא "פיתחה שיטה, שלפיה היא מפילה בפח קורבנות, גברים, קשישים או מוגבלים. המלכודת היא 'מלכודת דבש', כאשר היא מרעיפה עליהם את אהבתה לכאורה ובהבטחות לנישואים, קשרים מיניים מרומזים או ממשיים, יוצרת בהם תלות קשה בה המנוצלת להשתלטות על רכושם…"
העבריינית אף הורשעה במסגרת אותו הליך גם בכך שבשנת 2005, עת המנוח היה חסוי ותחת אפוטרופסות, ניצלה את מצוקתו וחולשתו הגופנית וקלות דעתו בקבלה במרמה של צוואה שבה הוריש לה את כל רכושו. מה שעומד לדיון הוא צוואה חדשה, שאותה ערך המנוח לטובתה בשנת 2012 לאחר שזו סיימה לרצות את עונש המאסר שנגזר עליה והמשיכה בקשר עם המנוח.
העבריינית ביקשה לקיים את הצוואה ואילו יורשיו על פי דין של המנוח הגישו התנגדות וביקשו לחייב אותה להפקיד ערובה להבטחת הוצאותיהם, אם בסופו של יום תתקבל התנגדותם לצוואה. השופט ארז שני נעתר לבקשה וחייב את האישה להפקיד על חשבון הוצאות המתנגדים 70,000 ₪. השופט שני הסביר את החלטתו בכך שהביא בחשבון גם את מידת סיכוייה של הבקשה לקיום צוואה, בשים לב לכך שגם ב"כ היועמ"ש הודיע על כוונתו להתערב בהליך, לאור האינטרס הציבורי של הגנה על קשישים עריריים מפני ניצול והשפעה בלתי הוגנת.
"לתובענה יש שורת בעיות שאיננה נוגעת רק להתערבות היועמ"ש ובהן המצב הפגיע מאוד שבו היה המנוח, הקשר המוסרי המוזר בין המנוח לתובעת, שאומר בעדינות, שאינו כפי הרגיל, הזיגזוג בין עמדותיה של התובעת פעם אחת ידועה בציבור ופעם אחרת יורשת מכוח צוואה. ניסיונה להינשא למנוח, אדם מבוגר בהרבה שאפילו בסוגרים לא שלט, היעדר קשר משפחתי בין התובעת למנוח, כל אלה הופכים את התובענה לכזו שלא רק שברור שבהיעדר ערובה לא ישולמו הוצאות משפט, אלא הם מציגים את תביעת התובעת כבעייתית ובעלת סיכויים נמוכים", נכתב בהחלטה.
"הטענה שמעשיה הפליליים היו בגלל בעלה, תוך שהיא שוכחת לספר שמעשים פליליים אחרים גם היו לאחר אותו עניין; היעלמותו המסתורית של רכב המנוח והטענה כי ערובה מפקידים במקרים קיצוניים – כל אלה מביאים אותי לומר שערובה אכן נפסקת במקרים קיצוניים. זהו המקרה", הוסיף השופט שני.
האישה סירבה להשלים עם ההחלטה והגישה באמצעות עו"ד איתן בן דוד בקשת רשות ערעור לביהמ"ש המחוזי. לטענתה, עברה הפלילי אינו נוגע לשאלת סיכויי בקשתה למתן צו לקיום צוואת המנוח להתקבל וההחלטה חוסמת את דרכה מלקיים בירור ענייני בעניין תוקפה של הצוואה.
מושחתת ככל שתהיה- היא עדיין היורשת לפי הצוואה
המשיבים, באמצעות עו"ד שאול נקר, עמדו על הפקדת הערובה בטענה שמדובר בתביעת סרק מובהקת לקיום מסמך שנחזה להיות צוואה שנערך לטובת "נוכלת רבתי, מורשעת סדרתית שמתמחה במעשים שפלים של עושק וקבלת צוואות במרמה בנסיבות מחמירות מחסרי ישע, החורגת מכל נורמה מוסרית, מוקצית מחמת מיאוס, נוגדת את השכל הישר, נוגדת את תקנת הציבור." המשיבים הוסיפו, כי טענתה להיעדר יכולת כלכלית להפקיד את הערובה אינה מתיישבת עם העובדה שהיא מיוצגת באופן פרטי וכי ילדיה תומכים בה; ואף טענו בהקשר זה, כי "אין מדובר בילדים 'תמימים', כי אם בכנופייה שפעלה כארגון פשיעה".
השופט שאול שוחט, סגן נשיא בית המשפט המחוזי בת"א, הסכים שמדובר במקרה קיצוני שבו המבקשת את קיום הצוואה היא בעלת עבר פלילי מכביד בעושק קשישים וחסרי ישע בכלל. כך גם כלפי המנוח שערך את הצוואה. אולם הוא קבע, כי האינטרס הציבורי הוא בראש ובראשונה שרצון המנוח יוגשם. "העובדה כי קשה לחוש אמפתיה כלפי המבקשת, לאור עברה הפלילי המכביד, אינה מתירה למנוע ממנה את יומה בביהמ"ש… תהא המבקשת מושחתת ככל שתהא – אין בכך כדי לשנות את העובדה כי היא עדיין הזוכה על-פי צוואה", הסביר השופט שוחט. "השאלה היא איננה האם היא ראויה לעיזבון המנוח או אם אדם סביר היה מצווה למבקשת את עזבונו – אלא אם תוכנה של הצוואה מבטא את רצונו האמיתי של המנוח בענייננו, לעת שנערכה", הוסיף. השופט שוחט הבהיר, כי אין חולק שלמבקשת עבר פלילי מכביד גם ביחס למנוח עצמו, אך אין בכך כדי שהמבקשת תוכרז, רק מטעם זה, כפסולה מלרשת את המנוח.
לפיכך הורה ביהמ"ש המחוזי על קבלת הערעור (9.9): ההחלטה המחייבת את העבריינית בהפקדת ערובה בהליך ההתנגדות בוטלה והמתנגדים (המשיבים) אף חויבו לשלם לה הוצאות ושכ"ט עו"ד בסך 5,000 שקל.
* הכותבת, עו"ד דפנה לביא, היא עורכת דין לענייני משפחה ומרכזת מדור המשפחה באתר "פוסטה"
