בני הזוג נישאו זה לזה לפני 5 שנים. אלו נישואין שניים של כל אחד מהם. שני הצדדים 'הורים משמורנים' לילדיהם מנישואים ראשונים: 3 בנות לאישה (היו בנות 10 ,11, 13, כשהצדדים נישאו) ו-3 בנים לבעל (7, 11, 16 באותה עת). המשפחה שכרה דירה משותפת שבה התגוררו הצדדים ביחד עם ששת הילדים.
מתחילת חיי הנישואין התגלעו קשיים בין בניו של האיש לבין האישה ובנותיה. הקשיים הלכו והחריפו ככל שעבר הזמן. בעקבות כך, התנתה האישה את המשך חיי הנישואין המשותפים בכך שיגורו בבתים נפרדים, אולם האיש סירב לכך ודרש כי ימשיכו לגור ביחד באותו בית. לאחר פחות משנה, הצדדים נפרדו וכעבור מספר חודשים התגרשו כשנותר לדון בתביעת האישה לתשלום הכתובה ע"ס 180,000 ₪.
האישה טענה, כי עזבה את הבית בגלל התנהגות ילדיו של בעלה אליה. לדבריה, מדובר בסיבה מוצדקת ולכן היא זכאית לכתובתה: "הילדים שלו התחצפו, זלזלו, עשו חיקויים שלי", סיפרה בדיון ותיארה אירוע שבו הילד בן ה-7 בעט בה לאחר שעמדה מול הטלוויזיה וביקשה ממנו להנמיך. לשאלת הדיינים מה היא עשתה לילד, השיבה: "לא נתתי לו, תפסתי אותו. ואז הבן השני הלך ושבר עציצים במרפסת, התעצבן. אנחנו החלטנו שאני לא מחנכת את הבנים, יש כללים של הבית. אני לא נכנסת לחינוך שלהם, הבעל מטפל. אני לא מענישה."
במקרה נוסף, בנו של האיש שיחק עם בתה של האישה ובמהלך המשחק התפתחה ביניהם מריבה שהובילה לכך שבנו של האיש נקט באלימות כלפי בתה של האישה: "הם שיחקו ביחד והוא צילם אותה, לא משהו לא צנוע. היא ביקשה ממנו למחוק את התמונה והוא לא הסכים. אז היא ניסתה לקחת לו את הטלפון למחוק והוא חנק אותה."
הבעל לשעבר הכחיש את טענות האישה על כך שהמגורים עם ילדיו היו בלתי נסבלים וטען כי מקרים כגון אלו יכולים להתרחש בכל בית נורמלי, גם בין אחים ביולוגיים. עוד טען, שהאישה הפלתה בין בנותיה לילדיו, אך למרות זאת חפץ להמשיך את חיי הנישואין בתנאי שיגורו ביחד באותו בית. לדבריו, מאחר שהאישה לא הסכימה לחיות בבית אחד עם ילדיו, הוא נאלץ להתגרש, וזו סיבה מספקת שלא לחייבו בכתובה.
בהכרעת הדין (2.6) נחלקו הדעות בין דייני הרכב בית הדין ברחובות, הרב יהודה שחור – אב"ד, הרב יאיר לרנר והרב ירון נבון.
הרב נבון סבר, כי אישה שרוצה לגור בנפרד מבעלה במהלך השבוע, דינה כמורדת (אישה המסרבת לקיים את חובותיה במסגרת הנישואין) ואין לחייב את האיש בכתובה. לעומתו, הרב לרנר סבר, כי מדובר במקרה חריג ומיוחד מאד, שבו אין לאף אחד מן הצדדים אחריות ויוזמה או אשמה לפירוק הנישואין. "דא עקא כשמדובר בנישואין שניים, וכל צד הביא את הילדים שלו למגורים בבית המשותף, מצב זה גרם למריבה וקטטה בין הילדים של האיש לילדיה של האישה. נסיבות אלו הובילו למצב של קטטה ומריבה בין בני הזוג עצמם", נימק הרב לרנר והגיע למסקנה כי האישה זכאית לכתובה, אולם יש לפשר ולתת לה כשני שלישים מהכתובה בגלל זמן הנישואין הקצר ובכפוף להכרעה בתביעות הרכושיות.
גם אב"ד, הרב שחור סבר, כי האישה זכאית לכתובתה אך לא לסכום המלא: "אי אפשר לקבוע שהאישה הפסידה כתובתה, מאידך ודאי שהאישה אינה זכאית לכתובה מלאה. על כן יש לפשר בעניין הכתובה…הצורך בפשרה הוא בעיקר, כי עיקר האשמה שהנישואין לא צלחו, נבעה מהמציאות האובייקטיבית המאוד מיוחדת שהייתה בזיווג שני זה." נכתב בפסק הדין. "הקושי הוא שההורה השני הוא למעשה: 'הורה חורג' ", הוסיף הרב שחור.
בסופו של דבר נקבע, כי האישה זכאית באופן עקרוני לסכום שהוא בסביבות מחצית דמי תוספת הכתובה, דהיינו בסביבות 90 אלף ₪, כאשר הסכום הסופי לתשלום ייקבע בהתחשב בהכרעת ביה"ד במחלוקות הרכושיות שבין הצדדים.
ב"כ האישה: עו"ד תהילה כהן
ב"כ הבעל: עו"ד רפאל דיין
* הכותבת, עו"ד דפנה לביא, היא עורכת דין לענייני משפחה ומרכזת מדור המשפחה באתר "פוסטה"
