"'מר קליין' או 'רוקו', 'הצ'יטה' או 'הסמוראי' – אלן דלון גילם תפקידים אגדיים וגרם לעולם לשקוע בחלומות. הוא השאיל את פניו הבלתי נשכחות כדי להפוך את חיינו על פיהם: מלנכולי, פופולרי, מסתורי וחידתי. הוא היה יותר מכוכב: הוא היה אבן דרך צרפתית".
כך הספיד עמנואל מקרון, נשיא צרפת, את השחקן האגדי אלן דלון, שהלך לעולמו ב-18.8.2024 בגיל 88, והותיר אחריו שובל ארוך ומדהים של יצירות מופת קולנועיות קלאסיות, ביניהם כמה סרטי פשע בלתי נשכחים, הצרובים עמוק עמוק בזיכרון הקולקטיבי של כל אלה שגדלו על סרטיו בשנות ה-60 וה-70, העריצו אותו, לא החמיצו אף סרט שלו, והפכו אותו מודל חיקוי. ביניהם גם כותב שורות אלו (והעורך שלו).
לפני שנגיע לסרטי הפשע של דלון, אני נזכר בציטוט חרוט בזיכרון של מבקר הקולנוע אורי קליין ז"ל על דלון: "במבט של דלון יש מידה של איום, מידה של התגרות ומידה של התחמקות. דלון רצה תמיד שנתבונן בו, קרא לנו להתבונן בו, התגרה בנו להתבונן בו – ובו בזמן רצה להתחמק ממבטנו. זו לא הייתה ביישנות. זו תכונה שיוצרת כוכבים, אך רק למעטים מהם הייתה היכולת הזאת. הופעתו של דלון הייתה נרקיסיסטית במהותה, והנרקיסיזם הזה הוא שהקנה לכמה מהופעותיו החזקות ביותר את נפחן הגברי-נשי".
האדם הבודד בכרך חסר רחמים
אחד מסרטי הפשע הראשונים של דלון שבו הטביע לראשונה את חותמו העז, היה "לעין השמש" (1960), יצירתו המבריקה של רנה קלמאן ("משחקים אסורים", "נוסע עובר בגשם"), המבוססת על ספרה הקלאסי של פטרישיה הייסמית', "הכישרון של מר ריפלי" (רבים מכירים את הגרסה המאוחרת מ-1999 עם מאט דיימון, גווינת פלטרו וג'וד לאו).
בסרט מגלם דלון את חברו הקנאי של גבר צעיר, עשיר עם אישה סקסית שמחליט לגנוב את זהותו, עושרו וחברתו במהלך מורכב של הונאות מתוחכמות. הסרט הזה הביא לדלון תהילת העולם (יחד עם "רוקו ואחיו" שנעשה באותה השנה) והפך אותו לכוכב בינלאומי בן-ליל.
שבע שנים אחרי, כשהפך לסופר-סטאר שדיוקנו המסותת והמושלם היה מוכר בכל העולם הוא נקלט מבעד לעינו החדה של הבמאי הגאון ז'אן פייר מלוויל (1973-1917), אחד מגדולי הבמאים בתולדות הקולנוע, שביחד עם דלון יצר שלושה סרטי פשע גדולים מהחיים, שנכנסו לקלאסיקה בזמן אמת והפכו את מלוויל-דלון להרכב מנצח.
הסרט הראשון של הצמד מלוויל-דלון היה "הסמוראי" (1967). סרט גורל מוקפד, מינימליסטי ואפל, במרכזו – דלון, במה שנחשב עד היום לגדול תפקידיו, מגלם את ג'ף קוסטלו, רוצח שכיר, זאב בודד וקר רוח, כמעט אוטיסט, בכרך חסר רחמים, שנבגד על ידי שולחיו ונרדף על ידי המשטרה.
הסמוראי הוא מטפורה ללוחם הבודד. אין חרבות בסרט, אבל יש בו אקדחים. הסרט נפתח בסצנה ארוכה שבו שוכב ג'ף בחדרו הדל, חורף וגשם בחוץ. הוא חי עם ציפור בכלוב. הוא מעשן. יש לו חבילת כסף חתוכה לשניים. המשימה שלו היא לרצוח והוא אכן מגיע למועדון שבו הוא רוצח את בעל המועדון. כשהוא יוצא מהמשימה, הוא נחשף ועיניו פוגשות את עיניה של הפסנתרנית. העניינים מסתבכים. לא משלמים לו מה שמגיע לו ומנסים לחסל אותו. מכאן מתפתח מרדף שבו ג'ף צריך להשיג את הכסף שמגיע לו.
מצד שני, המשטרה מחפשת ללכוד אותו. יש לה מספיק רמזים לחשוד בו. הוא מספיק מתוחכם כדי שלא יוכלו לתפוס אותו עד הסוף המר, האפל.
קולנוע אפל (פילם נואר) אף פעם לא נגמר בהפי אנד. רשימת השחקנים בסרט מופיעה בסוף ונגמרת על ידי ציטוט המוקדש לסמוראי העתיק בושידו (ספר הסמוראי), שלמעשה הומצא על ידי מלוויל עצמו: "אין בדידות יותר גדולה מזו של הסמוראי, אלא אם כן זו הבדידות של הנמר בג'ונגל…אולי".
עוד מרכיב דומיננטי ב"הסמוראי" הוא הדממה, האופפת ממעל כבר בסצנה הראשונה בסרט. ג'ף קוסטלו הוא לא אדם שמרבה לדבר. הוא מעדיף לפעול. הוא דמות כריזמטית אך מסתורית. יש לו חברה שאוהבת אותו, אבל יש לה גבר אחר בחייה. בגדיו של הגיבור, מעיל הגשם הבז' האלגנטי וכובע, באים ישירות כהשראה מהסרט האפל האמריקאי, שמלוויל אהב מאוד והכיר על בוריו.
מעגל דמים אדום
"המעגל האדום" (1970), שיתוף הפעולה השני של הצמד מלוויל-דלון, שדרג פלאים את מעמדו של דלון כאחד ה"פושעים הקולנועיים" הגדולים בכל הזמנים, שבמשחקו המאופק, המצמית, המכשף והמהפנט, הצליח לנסח קווים לדיוקנו של הפושע הקולנועי לדורותיו. בנוסף לדלון מככבים בסרט עוד שלושה כוכבי-על: איב מונטאן, בורביל וג'אן מריה וולונטה, שכל אחד מהם, וכולם ביחד, יוצרים קונצרט קולנועי חד-פעמי שננעץ במוח כמו כדור אקדח רך.
אם "הסמוראי" היה סרט פשע מינורי-מינימליסטי, "המעגל האדום" כבר היה סרט פשע ספקטקולרי, גדול מהחיים, פאזל בלתי מפוענח (לפחות בצפייה ראשונה), עשיר בעלילות משנה מפתיעות ובלתי צפויות, ספוג באווירה קודרת-אפוקליפטית-פטליסטית.
בפתח הסרט מביא מלוויל משפט של בודהא, שאמר אחרי שצייר מעגל עם גיר אדום: "אם אנשים שלא הכירו מקודם, נפגשים יום אחד במקום אחד, לא משנה מה עלה בגורלם ומה הייתה דרכם עד כה. הם כעת בתוך המעגל האדום". במרכז הסרט שלושה עבריינים – אסיר משוחרר, אסיר נמלט ושוטר עבריין, שנפגשים יום אחד במעגל דמים אדום ממנו לא הצליחו לצאת.
אלן דלון, הפעם בתפקיד האסיר קורי המשתחרר מבית הסוהר במרסיי אחרי חמש שנים. אחד הסוהרים מגניב לו אינפורמציה בנוגע לחנות תכשיטים יוקרתית בפריז. קורי מגיע לדירתו של ריקו, עמיתו לפשע, שחייב לו כסף ובאיומי אקדח מצליח להחזיר לעצמו את הכסף, הולך לשחק סנוקר והורג שם עבריין שריקו שלח כדי לרצוח אותו, קונה רכב וממשיך לפריז. במקביל מוביל קצין המשטרה מטאי (בורביל) עצור בשם ווז'ל (ג'אן מריה וולונטה) לפריז בקרון שינה, כבול במיטתו לאזיקים. בלילה מצליח ווז'ל לנתק עצמו ולזנק מהרכבת. מטאי, שמגייס כוח גדול של שוטרים וכלבים למרדף, רודף אחריו לשווא.
קורי, הסועד במסעדת דרכים, מבחין בווז'ל נכנס לתא המטען של מכוניתו. הוא מתחיל לנסוע ומצליח לעבור מספר מחסומי משטרה. כעבור זמן הוא עוצר במקום מבודד ומוציא את ווז'ל מתא המטען. אחרי עימות קצר ביניהם, הם מתוודעים אחד לשני ושניהם ממשיכים לפריז עם ווז'ל בבגאז'. בדרך עוצרים אותם שני רוצחים שכירים מאנשי ריקו, לוקחים את הכסף מקורי, ועומדים להוציאו להורג, אך ווז'ל מפתיע אותם מתא המטען, ורוצח את שניהם.
הם מגיעים לפריז וקורי מתחיל לתכנן את שוד חנות התכשיטים.
כל השאר הרי זה יסופר באחד מסרטי הפשע הגדולים בכל הזמנים, שהפך את דלון לא רק לסמל סקס לוהט שנשים וגברים נשאו אליו את עיניהם, אלא גם שם נרדף לפושע מתוחכם, עשוי ללא חת, אכזרי, שלא רואה בעיניים.
טרילוגיית פשע חד-פעמית
שיתוף הפעולה השלישי והאחרון של מלוויל-דלון היה "לילה על העיר" (1972) – שביחד עם "הסמוראי" ו"המעגל האדום", השלים טרילוגיית פשע קולנועית חד-פעמית ויוצאת דופן באיכותה, שנכנסה לפנתיאון של תולדות הקולנוע.
במרכזו של "לילה על העיר" – ידידותם של מפקח משטרה (ריצ'ארד קרנה) ושודד מבריק (אלן דלון), הנתקלת בשאלות מוסר, כשהשני מתכנן שוד גדול. בין השניים מתחוללת גם יריבות על ליבה של קאתי, אותה מגלמת באלגנטיות קתרין דנב היפהפייה והמדהימה כהרגלה. "לילה על העיר" היה גם סרטו האחרון של מלוויל, אחד מגדולי במאי הפשע הצרפתיים, ואחת ההשפעות וההשראות הקולנועיות על The Killer (1989) של הבמאי מהונג קונג ג'ון וו. השמועות על מותו המסתורי של מלוויל שנה אחרי, דברו גם על התאבדות, אך לא נמסר לכך עד היום אישור רשמי.
בין לבין, כיכב דלון ב"החוב הסיציליאני" (1969): סרט גנגסטרים צרפתי-איטלקי המבוסס על הרומן מאת אוגוסט לה ברטון, שביים אנרי ורנויל, הזכור היטב למעריציו השרופים של דלון, כשלצידו כיכבו ז'אן גאבין ולינו ונטורה, עוד שתי אגדות קולנועיות-צרפתיות שהטביעו את חותמם החד-פעמי על הקולנוע העולמי. את המוזיקה לסרט הלחין אניו מוריקונה, עוד אגדה קולנועית שנכנסה מזמן להיכל התהילה.
מותחן פשע פראי ומדמם
עוד שני סרטי פשע בולטים ושוברי קופות היסטריים, המזוהים ישירות עם דמותו של דלון כעבריין קולנועי: "בורסלינו" (1970) וסרט ההמשך "בורסלינו ושות'" (1974). במרכזו של "בורסלינו", שהפך במהלך הזמן לסרט פולחן – זיפרידי (אלן דלון) וקאפלה (ז'אן פול בלמונדו), צמד גנגסטרים-נוכלים המתפרנסים מארגון קרבות אגרוף, תוך שהם מדיחים באש ודם את מי שניהלו עד אז את ארגוני הפשע המקומיים.
ההצלחה הקופתית ההיסטרית של הסרט בכל העולם, כולל בישראל, הולידה אחרי ארבע שנים את "בורסלינו ושות'". העלילה, הפעם ללא בלמונדו – שקאפלה, בן דמותו, נרצח בסוף הסרט הקודם – מתחילה מתוך הניסיון לנקום על ההתנקשות הזו.
זיפרידי אומנם שולט בעולם הפשע של מרסיי ועל הריביירה הצרפתית, אך לא לזמן רב. קבוצת מאפיונרים איטלקית חודרת למרחב שלו ומשתלטת בהדרגה על הפעילות בעיר. אלא ששותפו, פרנסואה קאפלה, "החזיר ציוד", התיאטרון ומועדון הלילה שלו נהרסים כליל, ובית הזונות שבבעלותו עומד שומם. זיפרידי מאבד את הצפון ומגיע למוסד פסיכיאטרי, כשבליבו מקננת רק מחשבה אחת שמנקרת: נקמה.
ניסיון הנקמה מוביל לתבוסה, למאבק, ולנקמה נוספת, אלימה וכואבת אף יותר. התוצאה: מותחן פשע פראי ומדמם, הנעזר בנוכחותו המצמיתה של דלון בתפקיד הראשי, כדי לעורר בנו את הרגשות הפשוטים ביותר: אכזריות והערצה.
עם או בלי קשר לסרטי הפשע בהם כיכב דלון, ב–1969 נקשר שמו בפרשיית פשע אמיתית, אחרי שגופתו של סטיבן מרקוביץ', שומר הראש שלו, נמצאה מוטלת באתר פסולת ליד פריז. חקירת המשטרה חשפה שורה של מסיבות סקס בהן השתתף דלון לצד סלבריטאים צרפתים נוספים, והצביעה גם על מעורבות של ארגוני פשע מאורגן בפרשה, אך מעורבותו של דלון לא הוכחה מעולם.
הפרשה הזאת לא העיבה כהוא זה על הקריירה הקולנועית של דלון, שהמשיכה לפרוח עד שלהי שנות השמונים, עד שהתחילה לקמול והוא התקשה להחזיר עטרה ליושנה. בהמשך הדרך קיבל שני אירועים מוחיים, התקשה לתפקד וביקש למות בהמתת חסד בשוויץ.
דלון היה ונותר אייקון קולנועי גדול מהחיים שקיבל כרטיס כניסה לנצח, נצח שלא נמדד בזמן.
יהי זכרו ברוך לעולם ועד.
אלן דלון עם יופיו המיוחד עם הופעתו פיסית תרם ליופי שאין וכנראה לא יהיה לכן הוא : le plus bel homme du monde
גם שמחתי לקרוא ולשמוע מכל מרואיין בחייו שהוא חבר נאמן אדיב לכל מכריו . הנשים בחייו מהללות את התכונות והיחס אליהן. אלן דילון קישט בהיותו את העולם ‼️ ובכל זאת אני כתבתי לו שאני לא סולחת על מותו של ארי בולון על שלא
נתן לארי בולון (שהכי דומה לו מכל בניו )את בדיקת האבהות שבה כלכך
רצה 😢בכל מקרה Alain Delon יזכר לדורות הוא יחיד במינו ‼️🌷🥲