בג"ץ דחה עתירה להענשת טוען-רבני שכתב על אישה: "צחנה של שופכין"

בית המשפט העליון דחה עתירה שהוגשה נגד מנהל בתי הדין הרבניים אליהו בן דהן. העתירה דרשה העמדה לדין של טוען רבני שהטיח עלבונות בבעלת דין.

העותרת הגישה תביעת גירושין שהתנהלה בבית הדין הרבני בירושלים. הטוען הרבני משה מיטלמן, שייצג בהליכים את בעלה, התבטא כלפיה באופן פוגעני. באחד הדיונים, הוא התייחס לאישה ככבדת משקל אשר אף "מנוף" לא מסוגל להרימה.
במקרה אחר, הטוען הרבני הגיש לבית הדין תגובה וכתב: "ניירות אלו הספוגים ברפש, כמעט אמרתי בהפרשותיה (של העותרת)… אין ספק כי לו היה מודע לקיומה של אשפה מצחינה זו, לא היה נזקק, ולו להעיף מבט, בבקשה כלשהי מטעמה".
וגם: "כלום ניתן לקבל טענה שכזו על סמך הבל פה של עבריינית שמתיזה שפריצים חומים לכל עבר, ושכל נייר היוצא מידה מדיף צחנה של שופכין?".

האישה הגישה שלוש תלונות נגד הטוען הרבני להנהלת בתי הדין הרבניים, ומנהל בתי הדין ערך לו שימוע, בסופו הוסכם כי יכתוב מכתב התנצלות ובכך תיסגר הפרשה.
מכתבי ההתנצלות ששלח הטוען הרבני בעקבות השימוע לא עמדו בדרישות, ולאור זאת מנהל בתי הדין הודיע על כוונתו להגיש קובלנה לטיפול ועדת המשמעת של הטוענים הרבניים, המוסמכת בין היתר לגזור עונש השעיה על הטוען, בדומה להליכי המשמעת של עורכי דין.

בשלב זה הטוען הרבני התעשת וכתב לאישה מכתב התנצלות נוסף, אשר כלל הפעם אמירות ברורות: "הריני להביע בפנייך את התנצלותי הכנה מעומק הלב בגין התבטאויות לא ראויות שנאמרו בעל פה ונכתבו כלפייך בכתבי בית הדין… לא היה מקום להתבטאויות אלו, ואני מיצר ומתנצל בכל ליבי על הדברים".

בעקבות מכתב התנצלות זה החליט מנהל בתי הדין שלא להגיש את הקובלנה המשמעתית, ולהסתפק ברישום הערה בתיקו האישי של הטוען הרבני.
לכן האישה עתרה לבג"ץ, הלינה על ההחלטה וביקשה להורות למנהל בתי הדין להמשיך בהליכים המשמעתיים נגד הטוען ולהגיש נגדו קובלנה.

הטוען הרבני מיטלמן, בתגובתו המקדמית לעתירה, חזר על התנצלותו אך טען שהעותרת "ניאצה וגידפה" אותו בהזדמנויות שונות אשר הביאו להתלהטות הרוחות.
השופטים יצחק עמית, עופר גרוסקופף ורות רונן כתבו: "התבטאויות הטוען הרבני כלפי העותרת – מזעזעות וחסרות טעם. יש להצר על כך שהתבטאויות אלו הובעו על ידי גורם מייצג בפני ערכאה שיפוטית, ועל דברי בלע שכאלה יש לומר כי הם מעידים על דוברם, ועליו בלבד".

עם זאת, השופטים דחו את העתירה וכתבו: "בית משפט זה ייטה שלא להתערב בהחלטות בגין העמדה – או היעדר העמדה – לדין משמעתי אלא במקרים חריגים ביותר, כגון שנשקלו שיקולים פסולים, כאשר ההחלטה לוקה בחוסר סבירות קיצוני או כשנפל פגם אחר היורד לשורש העניין".
לדבריהם, "הצעדים המשמעתיים שננקטו כלפי הטוען הרבני – השימוע שנערך לו, מכתב ההתנצלות שהוא חויב לשלוח ורישום הערה והתראה בתיקו האישי – מהווים אומנם ענישה ברף הנמוך, וייתכן שראוי ונכון היה להחמיר בנסיבות העניין. ברם, אין הם חורגים מגדרי שיקול הדעת הנתון למנהל בתי הדין בהחלטות מסוג זה. שיקול מרכזי בהחלטתנו הוא התקווה כי הטוען הרבני הפיק מהפרשה את הלקח המתחייב, וכי ימנע מהתבטאויות בלתי נאותות בעתיד".