המרכז לגביית קנסות פתח בהליכי גבייה נגד מתי בן דוד – אסיר בכלא איילון ובעבר מנכ"ל משרד פרסום גדול לציבור החרדי – שהורשע בסידרת מעשי אונס, מעשי סדום ומעשים מגונים בשש עובדות שלו, כולן נשים חרדיות.
בן דוד נדון ל-17 שנות מאסר בשנת 2020 ובמסגרת גזר הדין הפלילי, חוייב בפיצויים ראשוניים של 470 אלף שקל לנפגעות העבירה.
עד היום, על פי המרכז לגביית קנסות, בן דוד לא שילם לקורבנותיו דבר מהפיצוי וסכום החוב שלו טיפס עד כה ל-700 אלף שקל (כולל ריביות).
המרכז לגביית קנסות אמון מטעם המדינה לגבות פיצויים לטובת קורבנות עבירה, גם באמצעות הליכי הוצאה לפועל, חקירות פרטיות עיקולים ועוד.
במקרה זה המרכז מבקש מבית המשפט למנוע מבן דוד הברחת נכסים שלו, בטענה שהוא מנסה להימנע בדרך זו מתשלום פיצויים לקורבנותיו.
בשלב זה המרכז טוען כי האסיר ביצע העברת זכויות בדירה שלו לטובת גרושתו ושלוש בנותיו, והמרכז רואה בכך הברחת רכוש פיקטיבית ומכאן שמבקשים מבית המשפט לקבוע שהעסקה בטלה.
המרכז רשם כבר הערת אזהרה על הנכס, לצורך הטלת עיקולים בהמשך לטובת גביית חוב הפיצוי.
כפייה והתעללות
מתי בן דוד היה כוכב עולה באגפים הליברליים של החברה החרדית כשותף במשרד פרסום מגזרי.
כאשר הפרשה נחשפה והוא כפר בכל ההאשמות נגדו, שש מתלוננות, כולן נשים חרדיות שעבדו תחתיו, נשואות ורווקות, עלו להעיד נגדו בזו אחר זו בבית המשפט.
בסיום ההליך הפלילי, שהתקיים בדלתיים סגורות, הוא הורשע בעבירות של אינוס וניסיון אינוס, מעשי סדום, בעילה בהסכמה תוך ניצול יחסי מרות ומעשים מגונים תוך ניצול מרות.
מהעדויות עלה, כי לבן דוד היתה שיטה קבועה: בכל פעם הוא קידם "עובדת כוכבת" תורנית במשרד וקירב אותה אליו מבחינה מקצועית באופן שהעניק לה מעמד יחודי. מהר מאוד הוא עבר ממחמאות אישיות עדינות ל"חיזור" כפייתי; משם עבר לנגיעות אינטימיות ולכפיית יחסים תוך התעללות.
בית המשפט קבע, כי בן דוד יצר "מאזן אימה" עם העובדות שלו, שהפכו לכלי לסיפוק תאוותיו, תוך ניצול פער הכוחות וקשר השתיקה והאימה בנוגע לאירועים כאלה בחברה החרדית. הוא נהג לאיים עליהן, שאם ינסו להתלונן, הן ייפגעו בקהילתן ובמשפחתן.
כאמור, מלבד המאסר הממושך, בית המשפט קבע כי על בן דוד לשלם לקורבנותיו פיצוי כולל של 470 אלף שקל.
המועד לתשלום חלף והפיצוי טרם שולם.
על כן הועבר לטיפול המרכז לגביית קנסות, שהטיל עיקולים על חשבונות החייב ונכסיו. עד כה, פעולות הגבייה הניבו רק אלפי שקלים בודדים. לפיכך, המרכז ביקש לשים ידו על זכויות האסיר בנכס הנדל"ן המשפחתי, בזמן שהאסיר החייב כבר פעל להעביר את הזכויות בדירה אל גרושתו.
בתביעה שהגיש המרכז באמצעות עו"ד אסף שפירא צויין כי שלושה ימים בלבד לאחר הגשת כתב האישום בגין עבירות המין בעובדותיו, חתמו בן דוד ואשתו דאז על הסכם הגירושין.
בהסכם, בן דוד התחייב להעביר את זכויותיו בדירתם בירושלים (מחצית הנכס) לשלוש בנותיו הקטינות, לכאורה כתחליף לתשלום מזונותיהן.
אלא שבאותו חודש שבו נחתם ההסכם, הגרושה הגישה תביעת מזונות נפרדת.
בהמשך, בהליך משפטי אחר, ביקש בן דוד להעביר את כל זכויותיו בנכס לגרושה. בתביעת המרכז לגביית קנסות כעת, נטען: "החייב העביר את חלקו בדירה לסירוגין, פעם לבנותיו ופעם לגרושה והערת האזהרה נרשמה על שמו גם לאחר שלכאורה הועבר חלקו בנכס.
"תכלית הדברים", טוען המרכז, "הייתה ועודנה הברחת הדירה מפני נושיו של החייב. המרכז יטען כי העברת הזכויות במסגרת הסכם הגירושין לא נעשתה אלא על מנת להבריח את זכויותיו ולמנוע אפשרות גביית הפיצוי לנפגעות העבירה".
בתביעה שהוגשה נגד בן דוד וגרושתו, מבקש המרכז מבית משפט המחוזי בירושלים לקבוע כי האסיר הוא בעל 50 אחוז מהזכויות בנכס, חרף התחייבותו בהסכם הגירושין.
המרכז מבקש גם, כי בית המשפט יורה לרשם המקרקעין לרשום את הזכויות על שמו של בן דוד ועל שם הגרושה בחלקים שווים – כדי שניתן יהיה להיפרע מחובו של האסיר ולעקל זכויותיו בדירה בהמשך ההליכים המשפטיים.
כל זאת לשם השגת הפיצוי לנפגעות העבירה ואכיפת גזר הדין בעניין.
טרם הוגש כתב הגנה.
