"אירועי אום אל חיראן והריגתו המיותרת של המורה יעקוב אַבּוּ אלְ־קִיעַאן, הם עדות חיה לשכבות הכי עמוקות של הדמוקרטיה הישראלית. במותו, המיותר, ומבלי שהתכוון לכך, יעקב אַבּוּ אלְ־קִיעַאן העמיד לחברה הישראלית שאלה מהותית על הערך היסודי שלה – כבוד האדם וחירותו.
"בחברה הישראלית מתקיים שבר טקטוני אדיר ממדים בכל מה שקשור לשאלת אמון הישראלים במוסדות שלהם: פוליטיקה, מערכת המשפט, משטרה.
"מותו של אבו אל קיעאן על הגבעה הזאת באום אל-חיראן מגלם את הפרטאץ' של הישראליות, זו שלא בודקת את עצמה, שמוסדותיה מתנגדים בתוכה".
(פרטאץ', מיידיש, עבודה גרועה, רשלנות)
כך, עו"ד משה קריף (61), ממייסדי הקשת המזרחית הדמוקרטית, ואחד המרואיינים המרכזיים בסרט "מוות באום אל-חיראן", דוקו עוצמתי, סוג של אבן דרך בתולדות הקולנוע הדוקומנטרי בישראל, סרט שביים בכישרון רב וברגישות עילאית דורון ג'רסי והפיקו רפאל בלולו ועמנואל ברבי עבור "יס דוקו".
במרכז הסרט סיפור הפינוי של הכפר הבדואי אום אל-חיראן בינואר 2017, פינוי שהסתיים במותם של שניים:
תושב הכפר יעקוב אַבּוּ אלְ־קִיעַאן, מורה למתמטיקה בבית ספר בדרום,
השוטר ארז עמדי לוי שהשתתף בפינוי.
הסרט פותח מחדש בלב האומה פצע שטרם הגליד, ופורש את השתלשלות הענייניים לצד תהליכי קבלת החלטות מוטים פוליטית באופן מובהק. החל מתולדות הכפר הבלתי מוכר שאליו פונו התושבים ב-1956 מבלי שהמדינה הכירה בו כיישוב רשמי עם מים וחשמל, מאבק תושבי הכפר נגד הממסד הישראלי (לוביסטים, פוליטיקאים, ועדות תכנון ובתי משפט) על רקע פעולות הפינוי שהחלו ב-2005 ונמשכו עד 2018, דרך ליל האירוע ב-17 ינואר 2017, ועד חקירת מח"ש ומסקנותיה הנחרצות כנגד כל ממצאי חקירת המשטרה.
יוצרי הסרט חתרו בעקשנות להבין כיצד הפכה הפרשה גם לכלי ניגוח בין פרקליט המדינה לשעבר שי ניצן שנעמד על רגליו האחוריות כדי להגן על השוטרים שהואשמו בירי הקטלני, לבין ראש הממשלה בנימין נתניהו שהפך פתאום ל"יקיר הבדואים" רק כדי לנגח את מפכ"ל המשטרה דאז רוני אלשייך, שהוא ייחצן את תזת "אבו אל-קיאן המחבל" במקביל לקידום חקירות תיקי האלפים נגד נתניהו.
"הסרט הזה הוא לא על אירוע בין בדואים למשטרה", אומר עו"ד קריף לאתר "פוסטה" בראיון מורחב, "זה סיפור שנוגע למהויות ישראליות אקטואליות. אין מה לעשות, שמיכת הישראליות נקרעה, אין יותר שמיכה.
"ישראל מפורקת בעקבות היעדר הסכמה על שלושת אבני היסוד של הקיום המשותף:
– "זהות יהודית-דמוקרטית ומה שביניהם,
– "כללי השותפות בנכסים של המדינה,
– "הכללים המשפטיים שצריכים להיות.
אם לא נסכים על שלושת אבני היסוד האלה, לא נצליח להמשיך".
עוול עמוק כלפי אזרחי ישראל
עו"ד משה קריף שמייצג את משפחת אל-קיליעאן בתביעת פיצויי נזיקין נגד המדינה בסך 18 מיליון שקל, נטל בעבר חלק משמעותי במאבקים להשבת הזכויות של המזרחיים בישראל, ובראשם בג"צ נגד הבנייה של הקיבוצים על קרקעות המדינה. האם זה מה שהופך אותו מחוייב לצדק?
"מה שקרה באום אל-חיראן זה עוול ישראלי עמוק כלפי אזרחי ישראל. זה חטא של הישראלים כלפי עצמם. את העוול כלפי אום אל-חיראן ומשפחתו של יעקוב אבו-אל קיעאן, לא עשו קבוצות של פוחזים על הגבעות בשומרון, אלא עשתה מדינת ישראל, באמצעות הרשויות הדמוקרטיות האורגניות המרכזיות שלה: הצמרת הפוליטית, משטרת ישראל ובתי המשפט, וזה נמשך עד היום עם העמידה של הפרקליטות על רגליה האחוריות בתיק הזה שעדיין נדון בבית המשפט, שם היא ממשיכה לטעון עד לרגע זה ממש שיעקוב אל-קיעאן היה מחבל".
איך הגעת לפרשת אום אל-חיראן?
"שנתיים אחרי אירועי אום אל-חיראן נדרשתי על ידי קבוצת תושבים שהמשיכה להתגורר באום אל-חיראן, ביניהם גם משפחת יעקוב אבו אל-קיעאן שמתגוררת תחת הריסות ביתו, לייצג אותם במשא ומתן עם הרשות להתיישבות הבדואים בנגב לאחר אירועי הפינוי הקשים שהיו שם. הם נותרו במקום ולא עברו לחורה.
"כשהלכתי לייצג אותם התברר לי שיש כל מיני הסכמים שהרשות חתמה עם המתיישבים. מנהל הרשות יאיר מעיין, שהיום הוא ראש עיריית ערד, הראה לי לתדהמתי הסכמים לא חוקיים שהוא חתם. למשל, התברר לי שבנות בגירות לא רשומות כזכאיות בקרקע. זה הדהים אותי שהם חתמו הסכם המדיר את הבנות, שמבחינתם הבנות הן לא אזרחיות ישראל אלא חלק מאיזושהי חמולה שחיה לפי מסורת, כאילו החוק אינו חל על בדואים.
"שאלתי למה זה והוא אמר לי בציניות, 'איתרע מזלם של הלקוחות שלך שאין להם הרבה בנות'.
"הלכתי לבג"ץ לבטל את ההסכם הזה, והמדינה הסכימה לבטל את ההסכמים שהיא חתמה עם הבדואים ובהם התעלמו מההיבט המגדרי.
מאז, הרשות שינתה את אורחותיה והיום היא חותמת הסכם עם כל זכאי בנפרד. לכן זה היה בג"ץ משמעותי ביותר.
"תוך כדי שאני עושה את זה טיפלתי במשפחה של ראבעאה אבו אל- קיעאן, אלמנתו של יעקוב ואמא של עשרת ילדיהם. הממשק שלי עם המשפחה גרם לי להכיר בני משפחה נוספים, ביניהם ד"ר חוסאם אבו אל-קיעאן, שהוא הבן הבכור של יעקוב ורופא במרפאה הקהילתית בעומר, ואת נור אבו אל-קיעאן, בן נוסף שלו. תוך כדי ההתנהלות הם בקשו אותי לייצג אותם בתביעת הנזיקין נגד המדינה על הריגתו של האב. באותו זמן, הוועד נגד עינויים ניהל עתירה לבית משפט העליון, בה דרשו להעמיד לדין את השוטרים היורים בהיבט הפלילי. הם ערערו על החלטתו של שי ניצן, פרקליט המדינה דאז, לסגור את התיק ולא להעמיד את השוטרים לדין".
שמות השוטרים היורים נותרו חסויים. גם בסרט לא נותנים שמות מדויקים. יחד עם זאת בג"ץ קבע פסיקות מאד משמעותיות על התנהלות המשטרה באותו לילה.
"אבל", אומר קריף, "בית המשפט לא נכנס לשיקולים של פרקליט המדינה, הם כאילו אמרו מותר לו. הוא פרקליט המדינה, יש לו סמכות לסגור תיקים כאלה. 'אני לא נכנס לנבכי נבכיו של החומר הגולמי', פסק השופט יצחק עמית, כלומר, הדיון על מה שבאמת היה באירועי אום אל-חיראן לא התקיים באף ערכאה משפטית".
בגידתה של המדינה
עוברים לתביעת הנזיקין, מסביר עו"ד הקריף. "אני תובע את משטרת ישראל, כלומר את מדינת ישראל. אחד מבסיסי התביעה הוא ההכנה הרשלנית של המשטרה ביום האירוע. אחרי זה ההפקרה של אבו אל-קיעאן, ואז גם לשון הרע והפגיעה בכבודו על ידי כל צמרת משטרת ישראל שטענו בזירת האירוע כי הוא מחבל של דעאש. אלה פרקי התביעה שהגשתי באוגוסט 2020. טענתי שמדינת ישראל עשתה עוולה חוקתית, הפרה את החוקה שלה עצמה, את חוק יסוד: כבוד האדם וחירותו, שזה כמובן כבוד המת לאחר שהפקירה אותו למות. על זה המדינה צריכה לשלם פיצויי עונשין במובן שהיא בגדה בכל מסגרות האחריות שלה, שהתפרקו באירוע הזה"
זה הליך מקובל לדרוש פיצויי עונשין מהמדינה על שהפרה את חוקיה?
"פיצויי עונשין נגד המדינה אלה תביעות תקדימיות ביותר. בית משפט העליון בישראל קיבל שלוש תביעות עונשין, אבל רק כשזה היה התרשלות ורשלנות נגד הרשות הפלסטינית. אותם אנחנו יכולים להעניש, את עצמנו בדואים ישראלים – קצת פחות. אנחנו לגמרי בסדר. הגשתי את התביעה ב-2020 לבית משפט המחוזי בתל אביב, צריך להבין שמבחינתי אירועי אום אל-חיראן לא הסתיימו בבוקר של ה-17 בינואר 2017. הפללתו של יעקוב אבו אל-קיליעאן נמשכת מאז ועד היום, שכן הפרקליטות ממשיכה לטעון שהוא מחבל והיא תהיה חייבת להוכיח את זה בבית המשפט".
בסרט ציטטו מהשופט העליון עופר גרוסקופף שקבע כי יעקוב אבו-אלקיעאן ז"ל היה ונותר חף מפשע.
"בג"ץ אמר כמה דברים מאד משמעותיים. הוא אמר שזה היה בוקר מר ונמהר, הוא אמר שהיתה הצטברות טרגית רצופת מחדלים. הוא גם אמר שבג"ץ אינו נוגע במישרין בבחינת הכשלים המקצועיים, המבצעיים, הפיקודיים והמשמעתיים שנפלו בהתנהגות השוטרים… ואז השופט גרוסקופף אמר שיעקוב אבו אל-קיעאן היה ונותר חף מפשע".
כלומר, הוא למעשה טיהר את שמו.
"נכון, אבל בגלל שלא התקיים דיון על האירועים ועל מסקנות מח"ש ולא התקיים דיון על הכול, המדינה גם היום טוענת בבית המשפט המחוזי בתל אביב שיעקוב אבו אל-קיעאן היה מחבל. רוני אלשיך, מפכ"ל המשטרה דאז, טוען שהוא משוכנע עד עצם היום הזה שהמנוח היה מפגע שביצע דריסה מכוונת. אני מצטט לך תצהיר של אלשיך מאוגוסט 2023".
איך נוצר הקשר עם יוצרי הסרט?
"פגשתי את המפיקים רפאל בלולו ועמנואל ברבי ביחד עם פרופ' אבנר בן זקן, חברי הקרוב. הם בדיוק הקימו אז את חברת ההפקות שלהם Bfilm, שהיתה אז בחיתוליה, ואמרתי להם: תקשיבו, יש כאן סיפור גדול. זה סיפור שמזקק לתוכו את כל הישראליות, כולל ההפקרה, הכשל הגדול באי האמון במערכות הדמוקרטיות הישראליות, הפרקליטות והמשטרה.
"אחרי שחשפתי בפני בלולו וברבי את הסיפור, על מורכבותו והאקטואליות שלו, הם הלכו לכמה גופים משדרים והגוף שנתן להם את תמיכתו היה yes. ואז הבמאי דורון ג'רסי נכנס לתמונה"
אירועי אום אל-חיראן מציבים מראה לנרטיב הציוני?
"יותר נכון מראה לטרגדיה שלנו כחברה ישראלית. אנחנו סובלים מהיעדר אמון בכל מוסדות המדינה. השבר הגדול, גם בימים האלה, כולל מאז ה-7 באוקטובר, הוא שבר של אמון. גם האמון בצה"ל, המוסד האחרון שעוד נשאנו אליו עיניים, נשבר ב-7 באוקטובר. ישראלים כבר לא מאמינים לעצמם, לא מאמינים למוסדות שלהם, לא מאמינים במשטרה שלהם, לא מאמינים בפרקליטות שלהם. האירועים באום אל-חיראן רק מזקקים את השבר. מוסדות מרכזיים של הדמוקרטיה הישראלית שמתגוששים – הפרקליטות, משטרת ישראל, ואפילו בתוך מערכת המשפט שלא רוצה לדון בתיק הזה. אני מנהל את המשפט נגדם כבר ארבע שנים".
מערכת המשפט בורחת מהתיק הזה?
"התיק לא זז. רק לפני חודש השופט אליהו בכר, שישב בתיק מאז אוגוסט 2020, ביקש לעזוב את התיק. ועכשיו יש שופטת חדשה, סיגל רסלר-זכאי, שקיבלה את התיק ב-26 ביוני, לך תדע כמה זמן זה ייקח. הפרקליטות מתנגדת שאביא את צמרת מח"ש להעיד במשפט".
בסרט יש עדויות מפורטות של ראש מח"ש אורי כרמל, סגנו משה סעדה, ודובי שרצר אחד מחוקרי הפרשה.
"הם אומרים לי, אתה לא תביא אותם לבית המשפט. זאת עדות מפי השמועה. הם אומרים לי: תעיד את השוטרים, הם היו בשטח. אבל גם פרקליט המדינה כתב שהשוטרים שיקרו ותיאמו גרסאות. לטענת סעדה העדויות וההתגוששויות נוגעות ישירות לתיקי נתניהו".
כתב התביעה מתחיל בציטוט מדיווח של השוטר במסוק שצופה בכוחות הערוכים מלמעלה: "חברים, זה נראה כמו מעשה אמנות".
"ישבתי במשך חצי שנה על רשתות קשר משטרתיים, וזה ציטוט של הקלטה בקשר משעה 04:49 מהמסוק המשטרתי: 'יואב 1 כאן נגב 3, זה פשוט נראה בתמונה בשידור כמו מעשה אמנות'. כששמעתי את הדיווח הזה ברשתות הקשר, זה ישר זרק אותי לצילום של המסוקים ב'אפוקליפסה עכשיו', הסרט של פרנסיס פורד קופולה, עם הוואלקירות (אופרות) של ואגנר מתנגנות ברקע, רגע לפני שהם מפציצים את הכפר הווייטנאמי.
"כאן, השוטרים מגיעים בלילה לעיירה מנומנמת, מסוק ממעל, הם מקבלים תצלומי אוויר בוואטסאפ, גם לוחמי ימ"מ מגיעים, בניגוד למסקנת ועדת אור מאירועי 2000 שלא מביאים ימ"מ לאירועי הריסת בתים. זה נראה כאילו כל הבמה הוכנה ל'מעשה האמנות' הזה, וכל מה שהיה חסר זה ניצוץ כדי שהוא יתפוצץ".
מאמרים, פחות מזומנים
במהלך הסרט אומר קריף: "מותו של יעקוב אבו אל-קיעאן הוא שיעור האזרחות הגדול ביותר שהוא היה יכול להעניק לחברה הישראלית".
מדוע?
"כי המוות המיותר שלו מגלם הרבה מאד מערכי היסוד של חיינו. כמו זכויות האדם, כבוד האדם וחירותו, האחריות של המוסדות לטפל בך כשאתה נפגע, והאחריות לשם הטוב שלך. בפרשה הזאת יש התנגשות והפקרה של כל זכויות היסוד של חיינו בתוך האירוע. אנחנו חיים ברגע קשה ומופקר".
לעו"ד קריף רזומה מפואר של תביעות נגד המדינה בסוגיות חברתיות מובהקות ובוערות.
ב-2002 הוא הגיש בשם הקשת המזרחית את בג"ץ הקרקעות, שהכניס לשיח הציבורי את המושג צדק חלוקתי.
ב-2013 הגיש תביעה ייצוגית לפירוק בנק אוצר ההתיישבות והשבת שווי המניות לציבור.
ב-2016 הגיש תביעה נגד עיריית ת"א ורשות מקרקעי ישראל נגד פינוי תושבי גבעת עמל.
בשלושת התביעות זכה, אבל בבג"ץ הפכו את פסיקות בית משפט המחוזי ודחו אותן.
אתה עורך דין עם אג'נדה חברתית?
"לא יודע. כמובן שהייתי הרבה יותר שמח להיות עורך דין עשיר, אבל יצא לי בקורותיי המקצועיים כעורך דין, לטפל בתיקים שקיפלו בתוכם מהויות משפטיות כמו בג"ץ הקרקעות של הקשת המזרחית, שעשיתי כאחד ממייסדי הקשת, כמו גבעת עמל וכמו אום אל-חיראן. הטיפול בתיקים האלה הוא משהו שיצא לי לעשות גם מתוך סיבות מקצועיות, אבל בוודאי שיש בהם רכיבים אידיאליסטים עמוקים".
אתה יכול להסביר את המשיכה שלך לתיקים בעלי אופי חברתי?
"פרסמתי בזמנו מאמר ב'הארץ' שקראתי לו: 'העליון לא מכיר בעוול של גבעת עמל'. כל מנגנון התביעות הייצוגיות הגיע לישראל מהמשפט האמריקאי. בישראל זה קיבל ממד של תביעות צרכניות נגד חברות ותאגידים כלכליים, שאפשר לתבוע אותם על העניין הכלכלי-צרכני שלהם. אבל הבסיס של תביעות צרכניות בארה"ב שהגיע לדין הישראלי, היתה תביעה של השחורים שנקרא 'פסק דין בראון': לאפשר לשחורים ללמוד בבתי ספר של לבנים.
"כלומר, המנגנון של התביעה הייצוגית נולד באמריקה מתוך אוכלוסייה מוחלשת, שתבעה את הזכויות שלה בפני מנגנונים מדינתיים חזקים. מה שעשיתי בגבעת עמל זה אותו דבר. במקום לריב עם יצחק תשובה, אמרתי: מי שאמלל אותם היו עיריית תל אביב ומנהל מקרקעי ישראל, וזה באמת היה לב העניין. הם אלה שמכרו אותם אחרי זה לסולל בונה, לדנקנר ולתשובה. לקחתי את גבעת עמל לתביעה ייצוגית-חברתית על סמך הדין האמריקאי.
"בבית המשפט המחוזי בתל אביב, השופטת אגמון קבלה את עמדתי ברמה העקרונית. אבל כשהגעתי לעליון קיבלתי שלושה שופטים שמרנים, וילנר, סולברג ומינץ, שכתבו: 'תביעה ייצוגית חברתית לא תהיה בישראל, כי זה יפתח שער נורא ואיום'.
"אני מרגיש שבכל 28 שנותיי מאז שהקמתי את הקשת ב-1996, פעלתי בשירות ערכי ליבה מרכזיים שהם אוכלוסיות מוחלשות ושאיפה לשוויון וצדק. הייתי צמוד לזה וזה כנראה הביא לי את התיקים האלה וכנראה לא הרבה פרנסה. אני אוריש לילדיי מאמרים, פחות מזומנים".
אתה לא מרגיש קצת כמו דון קישוט?
"לא, אבל אני לא תמים. נכון שיש בזה משהו מתסכל מבחינת היישום האקטואלי, אבל אני הולך כמו בפרקי אבות: 'לֹא עָלֶיךָ הַמְּלָאכָה לִגְמוֹר'. באין חזון יפרע עם, ואני מעדיף להישאר עם החזון. אני מסרב להתייאש מההווה, כשעיניי נשואות אל העתיד".
"מוות באום אל-חיראן". yes VOD, STING+
