גבר טען בפני בני משפחתו ומכרים כי אשתו – עובדת בכירה בבנק – בוגדת בו עם מנהל הסניף, ואף כינה אותה בבית המשפט "סוג של אתי אלון". בית המשפט פסק כי הוא ישלם לאשתו פיצוי כספי גבוה, וזה עוד לא הכל.
לבני הזוג שנישאו לפני 45 שנים שלושה ילדים בגירים וגם נכדים. היא עובדת במוסד בנקאי עשרות שנים וממלאת תפקיד בכיר, בעוד שהגבר עבד בעברו כחשמלאי, אך אינו עובד כבר מספר שנים ומקבל קצבת נכות מהמוסד לביטוח לאומי.
בני הזוג נפרדו בשנת 2017, אז האישה עזבה את הבית. באותה שנה הם חתמו על הסכם גירושין, אך כשהתייצבו לאשרו בבית הדין הרבני – ההסכם לא אושר. "לפי ההסכם היא נותנת לך את הכל. זה הסכם של עושק. אנחנו לא נאשר את ההסכם", נכתב בפרוטוקול הדיון הזה.
הבעל הגיש תביעה לבית המשפט לענייני משפחה בפתח תקווה ועתר להצהיר כי הסכם הגירושין שנחתם ולא אושר על ידי בית הדין הרבני הוא בר תוקף. האישה, מנגד, הגישה תביעה לפירוק שיתוף בדירת המגורים ולחיוב בדמי שימוש ראויים, כמו גם תביעה לפיצויים בגין הפרת חוק איסור לשון הרע והפרת חוק הגנת הפרטיות.
האישה סיפרה כי בעלה מהמר כפייתי שבמשך חיי הנישואין נקט באלימות מילולית, חברתית ונפשית קשה נגדה, האשים אותה ברומן עם מנהל הסניף בו היא עובדת והכפיש את שמה, כאשר סיפר בין היתר לרופא השיניים המשפחתי ולחברות של האישה (עובדות לשעבר בבנק) שהיא בוגד בו עם המנהל ועם אחרים.
האישה דרשה פיצוי של 350 אלף שקל. היא הוסיפה וטענה כי הבעל הגיע לרשומות לקוחות הבנק דרך הטלפון שלה, יצר קשר עם חלקם ואמר שהיא בוגדת מהטלפון שלה. בכך, נטען, הוא פגע בפרטיותה.
הבעל טען להגנתו, כי פנה בתלונה להנהלת הבנק אודות היחסים הלא ברורים בין האישה לבין מנהל הסניף, מתוך חשש לניצול יחסי מרות. הוא הכחיש שחיטט לאישה בטלפון שלה. לטענתו, בנוכחותה ראה מסרון ששלחה למנהל הסניף לאחר השתתפותה באירוע של עובדי הבנק, שאינו מתאים לאורחות המשפחה. לדבריו, התנהגות האישה שהתרועעה עם מנהל הסניף מעבר לשעות העבודה, גרמה להשפלתו בעיני אחרים ואף לפגיעה במצבו הכלכלי והבריאותי.
לאחר שמיעת הצדדים ועדים מטעמם (בנותיהם, החתנים, לקוחות הבנק ומנהל הסניף), השופטת הילה מלר-שליו הגיעה למסקנה, כי סוג האמירות המיוחסות לבעל הינן פוגעניות, משפילות ויש בהן משום הכתמת שמה הטוב של האישה ופגיעה בה ובחייה האישיים.
בהחלטה נקבע, כי עדותו של הבעל לא היתה מהימנה: "לאורכה היתה העדות מתחמקת, מתפתלת, בלתי קוהרנטית". בהקשר זה דחתה השופטת את טענתו הגורפת אודות היעדר מהימנות כלל העדים שהעידו מטעם האישה בהיותם אנשי שלומה בהם היא "שולטת" מתוקף תפקידה, או בלשונו של הבעל: "היא סוג של אתי אלון".
לעומת זאת, השופטת מצאה את עדות האישה אמינה שנתמכה בעדויות מהימנות.
"האיש לא בחל בהפצת אמירות עולבות וטענות בדבר בגידה אודות האישה תוך שהוא דורך ברגל גסה במקום עבודתה, שבו התקדמה במרוצת השנים ומילאה תפקיד בכיר, פוגע בפרטיותה ונוקט לשון הרע על דרך הפצת חשדות בלתי מבוססים לרבות לעובדי הבנק כמו גם לגורמי הנהלה האמונים על משרתה, קידומה והמפקחים על התנהלותה. אופן התנהלותו תרם משמעותית לפגיעה בכבודה של האישה כאדם, כבת זוג, כאם, כבת משפחה וכעובדת בכירה במקום עבודתה", נכתב בפסק הדין.
לפיכך, תביעת האישה התקבלה, ותוך שקלול הפגיעה בפרטיותה, הוא חויב לשלם לה 225 אלף שקל.
הסכם גירושין חסר תוקף
כאמור, הבעל ביקש לתת תוקף של פסק דין להסכם הגירושין בין הצדדים, כאשר בעיקרו העברת דירת המגורים על שמו. לטענתו, ההסכם הוגן שכן האישה צברה זכויות כספיות רבות, העולות על שווי חלקה בדירת המגורים. כך, לדבריו, כנגד ויתורו על חלקו בזכויות הכספיות הרבות של האישה, היא החליטה להעניק את חלקה בדירת המגורים.
האישה טענה מנגד, כי מדובר בהסכם מקפח שחתמה עליו לאחר שאיים לרצוח אותה, וכי ההסכם חסר תוקף משפטי שהרי הוא לא אושר כדין.
השופטת מלר-שליו דחתה את תביעת האיש וקבעה שההסכם חסר תוקף: "נסיבותיו של מקרה זה מחדדות ומדגישות את החשיבות הרבה הנעוצה בקיומו של מנגנון אישור הסכם ממון וביתר שאת הסכם גירושין כולל, כקבוע בחוק, ולא בכדי".
השופטת נעתרה לתביעת האישה ונתנה צו לפירוק השיתוף בדירה.
בנוסף, התקבלה עתירת האישה לחיוב הבעל בדמי שימוש ראויים בסך של 2,750 שקל לחודש, החל ממועד עזיבתה את הדירה ועד למועד מכירתה בפועל. "קנאותו לא אפשרה המשך מגורים נורמטיביים ושלווים של האישה לצדו בבית", ציינה השופטת בהחלטתה, "בהתנהלות חמורה זו של האיש יש לראות משום מניעה שלא אפשרה לאישה שימוש בדירת המגורים באופן המזכה אותה בדמי שימוש ראויים", הסבירה השופטת וחייבה את האיש גם בהוצאות משפט ושכר טרחת עו"ד בסך של 36 אלף שקל.
* הכותבת, עו"ד דפנה לביא, היא עורכת דין לענייני משפחה ומרכזת מדור המשפחה באתר "פוסטה"
