שבת שמחת תורה בחודש תשרי, שבע אוקטובר 2023 וכל שבעת החודשים שעברו מאז, החזירו לחיינו מושגים, זכרונות וטראומות שכאילו ירדו כבר ממדפי ההיסטוריה היהודית.
החרדה הקיומית, שלרבים מאיתנו היה נדמה כי היא נשארה מאחור, נטועה בעבר, שבה לחיינו בגלגול חדש ומצמית.
מחזות הזוועה של פלישת צבא מרצחים המבקש להכרית קהילות יהודיות שלמות, מעשי הוצאה להורג של אזרחים חסרי מגן שנטבחים בבתיהם העולים באש, ילדים מבועתים שמסתתרים בארונות. אירועי ה-7 באוקטובר עוררו אינסטינקטיבית בכולנו את זיכרון השואה ההיא, זיכרון טראומטי הצרוב בלב כל יהודי.
אידאולוגיית ההשמדה החמאסית נגד ישראל, שהיתה שנים ארוכות בגדר רעיון תיאורטי בלבד, לבשה לפתע ממשות ויכולת ביצוע, מוגבלת ליכולות המחבלים אמנם, אבל השיח הישראלי החל לראות בכוחות החמאס את ה"נאצים" בני זמננו.
ההשוואה לזוועות השואה באירופה נמשכה והתקבלה במובן מסוים גם על ידי נשיא ארה"ב ג'ו ביידן, שהדהד את המסר כי היה זה היום הקטלני ביותר בתולדות העם היהודי מאז מלחמת העולם השניה. הוסיפו על כך את תחושת המצור שהתרחבה לעולם היהודי ולקהילות בחו”ל, נוכח גילויי האנטישמיות, שנאת יהודים ובריקדות שהקימו תומכי חמאס באוניברסיטאות אמריקאיות יוקרתיות ובמחאת המונים בכל בירה אירופית כמעט.
השיח הזה מזעזע את תחושת הביטחון שעטפה את הקולקטיב היהודי מאז קום המדינה, וחידש את האיום הקיומי.
ב-7 אוקטובר חווינו השמדה קיבוצית בארצנו וכעת אנו ניצבים מול פרץ עוינות השוטף דווקא את הציבורים הליברליים בעולם, כמו בימים ההם באירופה – האם הבית בסכנה?
האנטישמיות החדשה
עו"ד אורון שוורץ, מבכירי הליטיגטורים בישראל, מייסד שותף במשרד עו"ד שוורץ-נרקיס, מרצה למשפטים בקריה האקדמית אונו אשר לימודיו האקדמיים כללו גם תואר M.A בארכיאולוגיה, מנחה בשנים האחרונות סדרת פודקאסט מוערכת של הסכתים היסטוריים ומשפטיים בתאגיד השידור הציבורי "כאן".
בסדרה, שעד כה שודרו במסגרתה שתי עונות ועונה שלישית תעלה ביולי הקרוב, צולל עו"ד שוורץ בהרחבה ומנתח עם מומחים דמויות ופרשות מרכזיות שטלטלו את ההיסטוריה היהודית שלנו, מראשית הציונות והישוב העברי, ועד לשנות המדינה הראשונות; סערות שבאו לידי ביטוי גם בעולם המשפט.
אחד מפרקי הסדרה למשל עסק במשפט אייכמן בראשית שנות ה-60, המשפט ההיסטורי שהסתיים בעונש מוות לפושע הנאצי בישראל הצעירה.
"פוסטה": השיח הישראלי יוצר בחודשים האחרונים אנלוגיה בין חמאס לנאצים מודרנים, האם יש לכך בסיס?
"זה לא רק הביטוי נאצים. אחרי ה-7 באוקטובר חוזר ממעמקי ההסטוריה השימוש גם במונח 'פוגרום'. נכון, ב-12 השעות הראשונות של אותה שבת שחורה הצבא החזק במזרח התיכון נתפס במערומיו והיה עסוק בלהתארגן. זה צבא חזק אבל מגושם, שהמודיעין שלו יודע לנתח צילומי לווין ומצויד בכלים מתקדמים, שכנראה פחות רלוונטיים כשהכוח המתקיף הוא כוח 'לואו טק' שנע על עשרות טנדרים ואופנועים, ולא אוגדות שריון. נכון שהתוצאה בלתי נתפסת.
"אנחנו אולי לא זוכרים אירוע במימדים האלה בימי חיינו, אבל הורינו כן זוכרים… אני בטוח שהתחושה ב-48' או בימי ההמתנה של 67' היתה הרבה יותר קשה והחרדה הקיומית היתה חריפה יותר, אם כי גם אז לא מוצדקת.
"אחרי 12 שעות חזרה הריבונות לשטח, יש לנו צבא משטרה וגם רשות שופטת שתעמיד לדין בסופו של דבר את המחבלים".
האם הפוסט טראומה של העם היהודי למוד האסונות, מעצימה את התפיסה של האיום הקיומי? גם הקהילות היהודיות בחו"ל חוות איום שלא היה הרבה שנים, סטודנטים יהודים בחו"ל שנחשפו לגילויי אלימות וביטויי שנאה, ערכו השוואה מרחיקת לכת לימי שנות ה-30 בגרמניה.
"זו האנטישמיות החדשה", אומר עו"ד שורץ. "אנטישמיות שמקור הצמיחה שלה הוא קודם כל בבתי גידול ערבים… למעשה, הערבים אינם נושאים עימם את תחושות הבושה שנושאים איתם הגרמנים אחרי מלחמת העולם השנייה, גם לא את תחושות החרטה של העמים אשר שיתפו פעולה עם הנאצים, או של בעלות הברית שלא התערבו בזמן במחנות הריכוז. האנטישמיות הערבית היא אחרת, היא אנטי-ישראלית, כי היהודים כיום מזוהים עם מדינה עוצמתית וריבונית, וטוב שכך.. הבעיה המרכזית שלהם איתנו היא, שאנחנו מוצלחים.
"למרות הכל, יש לנו מדינה חזקה (שיכולה להשיב מלחמה שערה) ויש לנו כלכלה משגשגת, ואחוז ניכר של זוכי פרס נובל ושל בעלי פטנטים. אם אתה מסתכל על הרבה אירועים אנטישמיים בשבעת העשורים האחרונים המסקנה היא שהם ימשיכו למחות ואנחנו נתחזק".
וכיצד מתמודדים עם בעלי בריתם, הפרוגרסיבים הרדיקלים במערב, שתופסים את ישראל כמוקד של "קולוניאליזם”?
"בקמפוסים האמריקאים תמיד היו אנשים צעירים מאוד, לא מנוסים, שמחפשים ריגושים, מנסים למרוד. לשנוא את ישראל במשך לא מעט שנים נתפס כבון טון של האנשים המצפוניים שמזדהים עם האנדרדוג… למזלנו הפלסטינים הם האנדרדוג. להזדהות עם החזק אף פעם לא היה סקסי… יש משהו מאוד נאיבי במחאה הזו. תסתכל על הטרסנג'נדרים או תנועת ה"קווירס פור פלסטיין". לך תסביר להם שהאנשים שבהם הם תומכים לא היו מאפשרים לתנועות האלה להתקיים במרחב שלהם".
ברית המקופחים
בזירה הבינלאומית אנחנו מותקפים גם על ידי המוסדות הבינלאומיים. בית הדין הבינלאומי בהאג הוקם אחרי מלחמת העולם השנייה, כדי להגן על השלום ולמנוע רצח עם, אותו בית דין קם עכשיו על מדינת ישראל.
"גם שם יש הטיה פוליטית שמייצגת במידה רבה את קבוצת המדינות שהן מדינות עולם שלישי יותר מאשר מדינות מתוקנות. למשל, הפעילות של דרום אפריקה שתבעה את ישראל ומחפשת את דרכה האבודה, וכל מיני רפובליקות בננות דרום אמריקאיות (ניקרגואה למשל הצטרפה לתביעה הדרום אפריקאית, ז.ק). זו מעין 'ברית של מקופחים' שמשקפת גם את הרכב האו"ם ואת כוח ההצבעה בעצרת הכללית".
האם נכון שבתנאים הללו אנחנו נתייצב שם, על הבמה המשפטית הבינלאומית בהאג? בעבר ישראל לא הכירה בסמכות בית הדין הבינלאומי, למשל כאשר הוא פסק נגד חוקיות הקמת גדר ההפרדה בשטחים לאחר פיגועי האינתיפאדה השניה. מצד שני, בראש בית הדין עמדה עד לאחרונה שופטת אמריקאית, וההחלטה להציג את העמדה הישראלית התקבלה כנראה בלחץ דיפלומטי.
שוורץ: "זו אכן דילמה. לראשונה, ישראל בחרה להשתתף בהליכים בהאג, ואני חושב שזו החלטה נכונה, במקום להשאיר את הבמה לשחקנים המתלהמים בלבד. אני חושב שמדינת ישראל באה מוכנה למערכה – אחרי שצה"ל למד לעבוד עם משפטנים. כיום לפני כל אישור של מטרה גדולה, המפקדים הבכירים מתייעצים עם הפצ"ר, הפרקליט הצבאי הראשי, כי ברור ששדה הלגיטימציה הבינלאומית הוא המשך המערכה… ליטיגטור טוב יציג את הראיות של ישראל באופן משכנע ויפריך את הטיעונים שמנגד. אני מתרשם גם שבבית הדין הבינלאומי, ואפילו בבית הדין הפלילי בהאג, ישנם אנשי מקצוע שלא ימהרו לנקוט בצעדים פופוליסטיים של תביעה נגד ישראל ללא בחינת הראיות".
עדיין, ישראל מתגוננת בטריבונלים הבינלאומיים אבל מאויימת בהוצאת צווי מעצר לבכירים. האם האקסיומה שמערכת המשפט הישראלית היא שכפ"ץ שמגן עלינו, עדיין נכונה?
"ככל שמערכת התביעה שלנו תעבוד באופן ענייני, כך יהיה לנו הרבה יותר קל להתמודד בשדה הבינלאומי. מערכת המשפט שלנו צריכה לעשות את העבודה: אם יש דברים שצריכים לחקור – חיקרו, ואם צריך העמידו לדין. אם אנחנו לא נעשה את זה, יעשו את זה האומות בחוץ.
"כמה שזה מרגיז, עדיף שזה יהיה כאן (חקירה ובמידת הצורך, העמדה לדין) בבית משפט שלנו, הישראלי, על פני בית משפט של גויים וצווי מעצר יחכו לכל מי שינחת בשדה באמסטרדם או בלונדון”.
משפטי לוחמי הנוח'בה
אגב מערכת המשפט, זה הזמן להזכיר שעדיין לא התקבלה ההחלטה בלשכת היועמ"שית ובדרג המדיני, לגבי המתכונת המשפטית שבה מדינת ישראל תטפל במחבלי ה-7 באוקטובר ותעמיד אותם לדין. מדובר במאות רבות של מחבלים. לוחמי הנוח'בה.
"אם הכוונה היא לנהל כאן משפטי ראווה בסגנון משפט אייכמן או משפט דמיאניוק משנות ה-80, זו תהיה שגיאה גדולה. משפט ראווה יכול להפוך לפיאסקו. במשפט ראווה שתוצאתו ידועה, ההגנה עלולה להשתמש בזירה להצגת טיעונים פוליטיים, במקום טיעונים משפטיים, ולאג'נדה פופוליסטית ברוח הפרוגרסיבית. במדינת ישראל כולם יבוזו לסנגוריה מהסוג הזה, אבל בעיתונות העולמית הסנגור עשוי לזכות באוזן קשבת.
"בשנת 1961 כשמדינת ישראל ניהלה את משפט אייכמן, הסנגור הגרמני של אייכמן, רוברט סרוואציוס, היה נציג של גרמניה החדשה, ונזהר לא לצאת נגד עובדות היסטוריות. בעולם של היום נושבת רוח אחרת, תחשוב מה היה קורה אם סנגור מכחיש שואה היה מוביל את ההגנה של אז?
"לכן, בבואנו לשפוט את מחבלי הנוחבה, רצוי שנדבוק בדיני העונשין וננהל משפט פלילי ענייני מאוד. הסנגור רוצה לחקור נגדית? שיחקור.
"בשנות ה-80 עו"ד יורם שפטל שייצג את ג'ון דמיאניוק ניהל הגנה כמו שצריכה להיות במשפט פלילי. בבית המשפט המחוזי דמיאניוק נדון לעונש מוות, אבל בית משפט העליון זיכה אותו מאחר שלא ניתן היה לקבוע בוודאות את זהותו כ"איוון האיום".
עו"ד שוורץ מזכיר שגם במשפטי נירנברג לפושעים הנאצים לאחר מלחמת העולם השניה היו נאשמים שניצלו מגרדום, בודדים. אחד מאלה היה האדמירל קרל דניץ, מפקד צי הצוללות של הצבא הגרמני שהואשם בפשע מלחמה עקב הוראה שנתן לא לקחת שבויים ולא לחלץ ניצולים מספינות בעלות הברית שהוטבעו.
"הטקטיקה של העו"ד שהגן על דניץ היתה להראות שמפקדי הצי האמריקאי נהגו בדיוק באותו אופן, ולא הושיטו יד לחיילי אויב שטבעו עם ספינותיהם. הטיעונים האלה של סנגור מבריק הביאו את בית המשפט בנירנברג לידי מבוכה. האדמירל דניץ נשפט למאסר קצר בלבד".
חבורת אודסה
אחרי שתי עונות לפודקאסט "משפט חוזר" בהגשתו בקול ישראל, במסגרתו סקר אירועים משפטיים מראשית שנות המדינה, עו"ד שורץ מקליט בימים אלה סדרת תוכניות חדשה שתשודר מחודש יולי.
"מדובר בפרויקט חדש של כאן דיגיטל וכאן תרבות, שנקרא 'ישראל הראשונה', עליו אני עובד עם העורך תומר קריב. הסדרה נפתחת בצמיחת התרבות העברית באודסה, עיר נמל ומסחר תוססת ברוסיה לקראת סוף המאה ה-19. אודסה היתה המוקד של ההשכלה והתרבות היהודית החדשה. מהעיר החופשית הזו, ללא משקולות של מוסדות רבניים אורתודוקסיים, יצאו טשרניחובסקי, אחד העם, מנדלי מוכר ספרים ואחרים.
"אם רוצים להבין מאיפה המדינה הישראלית החילונית צמחה – חייבים לחזור ל'חבורת אודסה', אותה קבוצת אנשי רוח שהיו מעצבי דעת קהל במושגי אותם ימים וסימלו את ה'שיפט' (המעבר) של היהודי החדש המשכיל. בהבשלה איטית, על רקע הפוגרומים ברוסיה הצארית, צומחת אצלם ההכרה הלאומית שהציונות היא פתרון מעשי, והם עוברים לתל אביב.
"שני פרקים נוספים בסדרה יעסקו בהרצל – כסוג של תמונת מראה ליהדות מערב אירופה, ובביקור המפורסם שלו בארץ ישראל, שהסתיים אגב במפח נפש.
"הסדרה תיחתם בפרק על דמותו של לוי אשכול – מאחרוני העלייה השנייה, שהיה ראש הממשלה במהלך מלחמת ששת הימים, ומותו ומותם של בני דורו סימן לימים את סופה של ההגמוניה של מפא"י".
אפרופו המשבר הקיומי ערב מלחמת ששת הימים, והניצחון הגדול, אילו לקחים אנו יכולים להפיק היום מאישיותו ומדרכי ההתמודדות של לוי אשכול במשבר 67'?
"אשכול ידע שהיהודים חיו מאות שנים כאומה נטולת ריבונות, אחוזי חרדה. למרות שכולם הפחידו אותו הוא הבין שישראל היא המעצמה הכי חזקה במזרח התיכון, ולכן הוא לא מיהר לרוץ לתוך המלחמה, שאתה אף פעם לא יודע איך תצא ממנה, גם כאשר ברור לו שנעמוד על הרגליים.
"התגובה שלו, תקופת ה'המתנה' לפני מלחמת 67', שנתפסה בשעתו כחולשה העידה דווקא על כוח וביטחון עצמי. לחזק יש יכולת עמידה וקור רוח, שמתבטאת בכך שהוא בוחן את הזירה כדי למקסם את יתרונותיו, מפעיל שיקול דעת ואחריות, לא ממהר, בהלה וקריאות קרב נטולות רסן הן דווקא מאפייניו של החלש. כך באמת הסתיימה המלחמה הזו, המצרים שאיימו ברחו ללא נעליים וישראל שהיתה על סף הכחדה הפעילה את צה"ל שעשה את הניצחון הגדול בתולדותיו.
"אני חושב שזו סגירת מעגל מעניינת של שני מצבי צבירה 'יהודיים' – החרדה שנובעת ממצב בטחוני מעורער, ומנגד הכוח שבריבונות והביטחון ביכולת להתמודד עם כל משבר".
