גבר ואישה הכירו לפני מספר שנים. הוא היה בן 35, היא צעירה בתחילת שנות ה-20 לחייה, נטולת "עורף משפחתי" ובעלת חובות בהוצאה לפועל, שנוצרו במהלך שירותה הצבאי.
ב-6 ביולי 2017 משך הגבר 52 אלף שקל במזומן מחשבונו, עטף את הכסף בחולצה, ושלח את הצרור עם נהג מונית לביתה של הבחורה בהרצליה. היא לקחה את הכסף ורכשה באמצעותו רכב יד שנייה. הרכב נרשם על שם הגבר, והבחורה עשתה בו שימוש יומיומי, בעיקר לצורך הגעה לביתו בכפר סבא ולצורך בילויים משותפים.
לאחר שהצדדים נפרדו, הגבר ביקש מחברתו לשעבר שתעביר את הרכב על שמה, אלא שהיא לא היתה מעוניינת בכך נוכח חובותיה, וביקשה ממנו להעביר את הרכב על שם חברתה. באוקטובר 2017 נרשם הרכב על שם החברה שלה. חלף זמן מה, והגבר ביקש מחברתו לשעבר להשיב לו את הרכב או את הכסף, אך נענה בשלילה.
האיש שמתקיים מקצבת נכות הגיש תביעה בסך 60 אלף שקל נגד חברתו לשעבר, וטען באמצעות עורכי הדין סמי ריכטר וליאור עזרא כי הכסף ניתן לה לבקשתה, כהלוואה לצורך רכישת רכב, לאחר שניצלה אותו נוכח מצבו המנטלי.
הגבר הוסיף וטען כי ביקש לרצות אותה ולכן נענה לה, כאשר מידי פעם דרש את כספו אך היא במניפולציות שונות שכנעה אותו להמתין. לפיכך ביקש לחייב את הנתבעת בהשבת הרכב או סכום ההלוואה, וכן בתשלום דו"חות חניה שהגיעו אליו בעת שהרכב היה רשום על שמו. בנוסף דרש פיצוי על עוגמת נפש.
האישה, באמצעות עורכי הדין ניר טולדנו ורימה גרסימוב, טענה כי בתקופה ההיא התניידה באוטובוסים ולכן בן-זוגה דאז ביקש להקל עליה את ההגעה אליו ולהגדיל את תדירות המפגשים ביניהם. לכן ביקש לרכוש עבורה רכב במתנה כחלק ממערכת היחסים הזוגית. לטענתה, הוא ידע שמצבה הכלכלי העגום אינו מאפשר לה לשאת בהחזר הלוואה.
הבחורה הוסיפה, כי הרכב נרשם על שם התובע נוכח חובותיה, אולם הועבר מיד לשימושה הפרטי והתובע לא נהג בו מעולם. התובע אף מימן את כל ביטוחי הרכב ואת הדלק.
לגרסתה, לאחר שנפרדו הוא לא ביקש ממנה שתשיב לו את הרכב אלא העביר את הרכב על שם החברה שלה מיוזמתו, ומכאן שמדובר במתנה.
השופט איתי רגב מבית משפט השלום בכפר סבא קבע כי התובע לא הצליח להוכיח שמדובר בהלוואה, וקיבל את גרסת האישה לפיה הכסף ניתן לה במתנה לצורך רכישת רכב שישמש אותה. "משעה שהתובע דאג להעברת הבעלות ברכב משמו לשמה של אותה חברה, גילה דעתו כי אין בכוונתו לתבוע את השבת הרכב לחזקתו", נימק השופט.
השופט דחה גם את טענת הגבר כי עצם העברת הבעלות נעשתה נוכח דו"חות התשלום שהגיעו אליו, בקובעו כי שעה שהרכב היה רשום בבעלותו הוא יכול היה למכור את הרכב ולכסות את החובות בגין הדו"חות, או לחילופין להגיש תביעה הצהרתית לפיה הדו"חות שייכים לנתבעת או להגיש תביעה כספית בגין השבת הסכומים ששולמו על ידו.
"אין כל היגיון בהעברת הרכב על שמה של החברה ואז לתבוע את השבתו", נכתב בפסק הדין (18 מרס).
עוד ציין השופט את פערי הגילאים והכוחות בין הצדדים: "בין התובע לנתבעת פער גילאים של כ-12 שנים, התובע עובד בעבודה יציבה, בעל הכנסה וחסכונות, טס מידי פעם לחו"ל ומקבל קצבה מהמוסד לביטוח לאומי. לעומת זאת, הבחורה היתה בעת היכרותם צעירה כבת 22 עם רקע משפחתי מורכב ואתגרי חיים לא פשוטים, לאחר שחרור מצה"ל, בעלת חובות בתיקי תיקי הוצל"פ ללא כל אפשרות לרכוש רכב, לשלם ביטוח או ליטול הלוואה ולפרוע אותה, והתובע הודה שידע בזמן ההכרות אודות מצבה הכלכלי ושהיא שרויה בחובות".
לאור האמור, השופט התרשם כי התובע הבין שהכספים לא ישובו לידיו, והוסיף שככל שהתכוון לכך שמדובר בהלוואה, לכל הפחות היה עליו להחתים אותה על מסמך מתאים.
לאור דחיית התביעה, התובע חויב בהוצאות הנתבעת בסך 10,000 שקל.
* הכותבת, עו"ד דפנה לביא, היא עורכת דין לענייני משפחה ומרכזת מדור המשפחה באתר "פוסטה"
